רישומים בחול

ידענו שיהיה עומס לקראת הקריסמס, אבל לא תיארנו לעצמנו עד כמה. הפארקים היו מלאים עד אפס מקום ומוזמנים הרבה מראש. כולם נוסעים ברחבי היבשת לפגוש את המשפחות שלהם. חופשת הילדים מציפה את אוסטרליה גם במטיילים מרחבי העולם. הדרכים עמוסות וכל פארק נראה כמו מחנה פליטים אוסטרלי. הפתרון שמצאנו הוא פנייה ל“חיבורים” ארגון של נוצרים אוונגלים, אוהבי ישראל, (אמונתם מתבססת על התנ"ך) שמארחים מטיילים ישראלים.זו דרכם להביע את תמיכתם בישראל ולהכיר ישראלים מקרוב. קצת היססנו כי בכל זאת מדובר בחג, ובכל זאת אנחנו חמישה, לכן הצענו גם את האפשרות להיות בחצר של הבית בקרוואן. פנינו למשפחה מעיר החוף “ניו קאסל”, שהיתה לנו על הדרך, והם שמחו להיענות לבקשתנו.

עבודה בחווה

WOFFWING (וופינג) היא צורת טיול מאוד פופלארית על ידי צעירים ברחבי העולם. מדובר באנשים שבאים לחוות ועובדים בהן תמורת מחייה - מגורים ואוכל. הרבה מטיילים בוחרים בדרך זו לראות את אוסטרליה, גם כי המחייה פה מאוד יקרה, וגם כדי להכיר את היבשת מבפנים. אם אתה מוצא את עצמך עם מארחים טובים וקבוצת עובדים (וופרים/WOFFERS ) נחמדים, אפשר להעביר ככה גם חודשים. לגור בבית של בעלי החווה, או בקרוואן שמיועד לכך או בביתני עובדים. לעבוד בקטיף, דייג, חליבה או גיזום. האוכל זה כבר עניין של מזל.

צמאון, או - הרהורים על הגירה

זו הפעם השלישית שאנחנו פוגשים משפחה ישראלית על הדרך. זה לא קורה פה הרבה. המסלולים באוסטרליה מגוונים. בדרך כלל מדובר במפגש לרגע וממשיכים הלאה. גם משפחות אוסטרליות ואירופאיות יצא לנו להכיר, אפילו עכשיו יש לידינו משפחה הולנדית, מורה למתמטיקה ועורכת דין עם ביתם בת השנתיים. שוקולד שיחק עם המורה שח מט, והילדה שחקה עם מנטה. אבל אי אפשר להשוות לחיבור הישראלי המיידי. שעה אחרי ההכרות כבר יושבים יחד למדורה וארוחת ערב משותפת, הילדים משתוללים יחד ואנחנו מתנפלים אחד על השני כמו עלוקות בשאלות, עדכונים ושיחות עמוקות אל תוך הלילה.

עצירה

היינו אמורים להגיע תוך שעה וחצי למקום הבא. התארגנו לנסיעה ויצאנו לדרך. כעבור 45 דקות עצרנו להתרעננות במקום שכוח אל. שתינו, הזזנו מפרקים והמשכנו. כמה דקות אחרי, במעלה גבעה, האוטו החליט להיעצר. חום צהריים, אין קליטה. עוצרים את המכונית הראשונה שעוברת, אישה בגיל העמידה, לה יש קליטה - חברת טלפונים אחרת. עוד אנשים עוצרים לידינו במטרה לעזור. אנחנו מודיעים לשירותי הרכב על המיקום המשוער, והאישה לוקחת אותי ואת הילדים למקום שכוח האל בו עצרנו, לאותו בית קפה. אני מזמינה לילדים צהריים ופתאום האיש מגיח. בכוחותיו האחרונים של האוטו, האיש הצליח לעלות עוד קצת, ושם מצא מקום להסתובב ולחזור. מודיעים לשירותי הגרירה על שינוי המיקום, הבעיה היא שהגרר כבר יצא ואי אפשר לתפוס אותו, כי כבר הוא באזור בלי קליטה.

בארץ התווים

כבר כמעט חודש שאנחנו מסתובבים באזור שנחשב האלטרנטיבי של אוסטרליה. יש פה בתי קפה אורגניים, פריקים, אמנים, חנויות של אוכל נע, סדנאות של פרמהקלצ'ר וקהילות של אנשים שמגדלים את הילדים במסגרות אחרות. זה התחיל מנימבין (nimbin), עיירה מקסימה שהתקשינו לעזוב. אזור ירוק, עם הרים בצורות מפתיעות, והמון אופציות רחצה – מפלים, אגמים ונחלים. בהמשיך, בבלינה (ballina), עיירת חוף, נקלענו לפסטיבל השרימפס. אמנם לא ניסינו ממטעמי הפסטיבל, אבל נהננו מההתרחשות – תחרויות של בנייה וחול והשטת רפסודות במי האוקיינוס, דוכני אוכל בינלאומיים, וכמובן מוסיקה.

חדר משלנו

זהו שאין לנו.

כלומר פה בקרוואן זה באמת אתגר, מקום משלך. כי זו דירת חדר בגודל של ימי הצנע של שנות העשרים בפלשתינה. אבל לא מדובר על מקום פיסי, אלא על רעיון.

גם וירג'ינייה וולף לא כתבה את המושג "חדר משלך" ב 1929, על חדר בבית. היא בעצם התריסה אז על כך שרוב הסופרים הנחשבים הם גברים, ולא בגלל שהם יותר מוכשרים, אלא כי יש להם את התנאים לכתוב. הם פנויים לכך הרבה יותר מנשים. על מנת לכתוב, היא גורסת, אישה זקוקה לחדר משלה, להקצאה של מקום, שהוא בעצם כסף וזמן, ויותר מכך – רעיון של אפשרות לפנות לעצמך חלל בו אפשר יהיה ליצור. ובמקרה של נשים, מדובר בחלל שהן צריכות לקחת, לעתים בכוח, כי אף אחד לא יגיש להן אותו מרצונו הטוב.

אף אחד לא ישים לב אם לא אכתוב. להפך, זה יפנה אותי ליותר זמן משחק עם הילדים או לניסויים יותר מגוונים במטבח. אבל משהו בי ידעך. מי שאני, בלי קשר לילדים, תעלם.

מסעות גילוי

בשש בבוקר כבר היינו על הדרך. זה, עוד לא קרה לנו פה, הילדים חשבו שאנחנו בורחים. אבל רצינו שהכביש יהיה ריק. מארבע בבוקר כבר הייתי ערה, במתח, איך תהיה הירידה למטה.

ארבעה ימים קודם הגענו לפארק לאומי למינגטון (lamington), אזור הררי וירוק. כשהתקשרנו להזמין מקום דרך מרכזיית הפארקים הלאומיים, אמרנו בפירוש שיש לנו ג'יפ וקרוואן, אבל אף אחד לא אמר לנו שטריילרים (נגררים) לא אמורים לעלות בדרך כזו, שיש בה מקטעים שלמים בני מסלול אחד וסיבובים חדים ומסוכנים.

מחשבות על הפנסיה

תהינו עד עכשיו למה אנחנו לא רואים ילדים בפארקים בהם אנחנו מחנים את הקרוואן. אחרי שבוע התענוגות הזה, הבנו. הטיול בצד המזרחי של אוסטרליה מוקדש אצל רוב המטיילים, לחוף. זה צד פופולארי ועמוס, לעומת פנים המדינה – היערות וההרים. אנחנו בחרנו בדרך כלל בפארקים באזורים הירוקים הללו. יותר שקט שם, יותר טבע, מקסימום עיירה או כפר עם כמה חנויות וזהו. קצב נעים שמתאים לאופי הטיול שלנו.

לפני כמה ימים הגענו לאזור ה gold coast, בכל זאת, קצת ים. וסוף סוף ראינו ילדים, והרבה. הפארקים פה הם סוג של עיר: יושבים על חוף הים, האזור מחולק לקרוואנים בצפיפות של בית דירות, ככל שמתקרבים לים המיקום יותר מבוקש. ובניגוד לפנים המדינה, אי אפשר להבעיר מדורה כי זה כמו שמישהו ידליק אחת בפרידמן פינת דיזינגוף. אין יתושים, אבל גם אין בעלי חיים אחרים שהמפגש איתם יותר סימפטי. אין רוחות חזקות, יש מוסיקת רקע בשירותים ומכונת ארטיקים ליד הקולר. מעבר לתנאים, גם יש הרבה מה לעשות, מדובר בכפרי נופש פעיל. בריכה, גן שעשועים, בוקר של פנקייקים וערב של סרט ופיצה.

שירת הצפרדעים

 זה מתחיל מלחיות את היום לפי האור והחושך. לקום בחמש בבוקר זה לא נורא כשהולכים לישון בשמונה. להקשיב לפכפוך המים בנחל או לגלי הים על הבוקר, להסתובב ביער גשם רוחש ופעיל בינות לעצים התמירים, להקשיב לציפורים בנהרות מדליקות את היום וכבות עם לילה. הן השעון שאין לנו כאן, ברוב היום אנחנו בעצם לא מודעים לזמן.

שגרה (ושבירתה)

הגרלה נושאת פרסים: מה באוהל?

אפצח בשאלה: מה מסתתר באוהל שבתמונה? אני מוכנה להתערב על מליון הדולר שאין לי, עם כל קורא/ת בנפרד, על העובדה - שבחיים לא תגלו. אז עד שאתם חושבים (רמז – לכו על המופרך ביותר) אספר על היומיום שלנו.

למרות שמוזר לתאר איך נראה יום פה, החיים ממשיכים והתארגנות עם שלושה ילדים דורשת שמירה על סדר. מה שהכי חזק בשגרה שלנו, כמו בארץ אולי, הוא ככל הברזל להימנע ממצבי עייפות או רעב. כל השאר – די גמיש.

החוויה האוסטרלית

אז מה יש להגיד על האוסטרלים עד כה? הם רגועים להחריד. סבלניים, חייכנים, מסבירי פנים. יודעים להנות מהחיים, קלילים, שום דבר לא באמת מטריד אותם. הם צרובי שמש ואוהבי מים. אוסטרליה היא אמנם אי, אבל גם כשנכנסים לתוך המדינה, היבשה מלאה במקורות מים חיים. אז אנחנו רועדים מקור על החוף כששבע עשרה מעלות בחוץ וקצת מטפטף, ונערות אוסטרליות נכנסות למים עם אבובים, וגולשים, וקייאקים, וחכות דייג.

אנתולוגיית החלות

הזמן עובר, אנחנו למדים איך זה עובד. לא תמיד פשוט לנו. אמנם אנחנו כבר כמעט לא נוגחים במשקוף דלת הכניסה לקרוואן, אבל פעם אחת הגענו לאתר קרוואנים על ראש הר, אמנם מקסים, אבל קר מאוד. אז אולי צריך לברר גם גובה? ועוד פרמטרים נסתרים כמו החופשה של האוסטרלים לשבועיים שגורמת להצפה באתרים וצורך להזמין מקום מראש? או עניין האוכל, הקרוואן הוא בגודל פינת המזווה בבית שלכם, אין בו מקום לצריכה חודשית. אז בגלל תכנון לא נכון, מצאנו את עצמנו כל יום בקניות. עכשיו אנחנו מגיעים יותר מוכנים, רושמים ובודקים מה צריך ואם יש מקום.

בית על גלגלים

יצאנו לדרך. בקרוואן יש את כל מה שצריך בשביל לחיות, רק בשטח מינימאלי. עם הקרוואן קבלנו את כל תכולתו, זה אומר כלי מטבח, כלי עבודה ועוד. כשחונים - פורקים, שזה אומר מותחים את הגג, מורידים רגליים אחוריות, מוציאים את התכולה: כיסאות פיקניק, שולחן, משחקים לילדים. ומתחילים להתארגן, שזה בדרך כלל - להכין אוכל. 

חבלי טיול

שבוע שאנחנו כאן. בריסביין, אוסטרליה. הבחירה בפנסיונרים היתה  קליעה בול לצרכים שלנו. גרנו מתחת לבית שלהם, בדירה מרווחת, עם כל מה שצריך כדי להתארגן שבוע. אפילו בריכה היתה, אבל האביב האוסטרלי קריר. הילדים טבלו ומיד פונו לטוש חם מפצה.

מקום זר זה הרבה מאמץ. אנחנו לא תיירים שמעבירים כמה ימים בעיר. באנו להסתדר פה לתקופה, כמעט כמו מקומיים, רק בלי לדעת את המקום. קונים אוטו וקרוואן, קוראים אותיות קטנות בחוברת הביטוח, פותחים חשבון בנק, רוכשים חבילת טלפונית עם סים אוסטרלי. אנגלית אנחנו מדברים, אבל יש פה תרבות אחרת, שאנחנו לומדים בתנועה. אז לא תמיד יוצא להיות בפוקוס, וצריך לקבל כל הזמן החלטות מהירות בלי לדעת בדיוק לאן זה לוקח, ועושים טעויות. מראש הלכנו על אתגר של קנייה, לא רק כי לשכור רכב לתקופה ארוכה זה יותר יקר, אלא גם בגלל ההתנסות. ובכל זאת – זה מעייף.

קפיצה למסע

זה היה ברור שנעזוב את הארץ על הגחון. לא משנה כמה פעמים עברנו על רשימות הסידורים, בבוקר יום הטיסה רצנו, טלפנו וסיימנו עוד המון סגירות קטנות ואחרונות. זאת בנוסף לעומס הפרידות שריגש והתיש אותנו כאחת, ולהתעוררויות הזויות באמצע הלילה.

טיסה

מה יותר גרוע מטיסה של עשרים ושתיים שעות במצטבר, עם שלושה ילדים מתחת לגיל 6? כל זה פלוס תולעים.

שמיטה

הכל התחיל מאמבטיה אחת עם הילדים, בה זרקנו את שאלת מליון הדולר - אם היתה לכם האפשרות להגיע לכל מקום בעולם, לאן הייתם נוסעים? הוא אמר אמריקה, הקטנה בהתה בי בשוק, והאמצעית ענתה את התשובה הזֵנית "דרוקר", שזו הגינה מול הבית שלנו. אבל אני כבר הפלגתי למחוזות רחוקים.

פעם הייתי מתורגלת. אחת כזו שכל כמה שנים נוסעת, ורחוק, ולזמן. אבל מאז הילדים אני מושרשת היטב באדמה. ביליתי בנמל תעופה רק כדי ללוות בני משפחה וחברים. שש שנים שכף רגלי לא חצתה את הארץ הזו.

ארץ חדשה

עוד כמה שעות אנחנו אמורים להגיע למרכז. אתמול בלילה בדקנו תרחישים אפשריים לאזעקות בדרך, כשנגיע או בחזרה. אם להתפצל לשתי מכוניות, שלא כל המשפחה נמחקת אם נופל עלינו טיל. אולי הסידורים שאנחנו צריכים לעשות סובלים דיחוי, אבל זה כבר מה שאמרנו לפני שבוע, ומי יודע אם עוד שבוע גם יהיה מסוכן. שיחה קשה שהשאירה אותנו עם מועקה.

עוד כמה שבועות אנחנו נוסעים מכאן, לטייל. עוד תקראו על כך בפוסטים הבאים. לפני חודש נפגשנו עם מספר משפחות שנוסעות לתקופה. חלק מהן היו עם כרטיס בכיוון אחד. יוצאות לחפש מקום נורמאלי לחיות בו. אחרי הפגישה הרהרתי ברעיון הזה, בחיפוש אחר מקום טוב. בעידן בו תוך שלוש שעות אתה מעבר לים, אפשר לדון בו. העולם נהיה נגיש, מדינות מאפשרות להתחתן, לעבוד, לגור גם אם לא נולדת בהן. אנשים ממירים את דתם, מינם, עיסוקם, חדשות לבקרים. 

ילד מונדיאל

אי אפשר להגיד שהוא ירש את הטרפת מאבא שלו, כי האיש בכלל לא בענייני כדורגל. באותה נשימה ממש, אי אפשר להגיד שהוא קיבל אפילו שמץ, מאמא שלו. כי לדעתי מדובר באחד המשחקים היותר משמימים עלי המדשאות. אנשים, מבוגרים, רצים, רצים, רצים. אין לי מושג לאן ומתי הם מסיימים ובעיקר – למה.

אבל בחודש האחרון מסתבר שאיכשהו, דרך שורשים עלומים, צמח לו ילד כדורגל.

אמנות בשירות האוטיזם

כמה קשה לתאר חווית חריגות וליצור אמפטיה. כמה מפחיד לקרב את השוליים, ולקלף את הלב מהאדישות. כמה מורכב להנגיש יום יום מייאש, ולהראות למולו עוצמה אנושית. קשה, מפחיד, מורכב, אך אפשרי. שלוש יצירות שפגשתי לאחרונה מחברות לאוטיזם באצילות מרגשת.

מתי הפסקנו לבכות?

פעם, או כפי שבני בן החמש נוהג להגיד "כשהייתי קטן", קפצנו עם חברים לפיקניק בגן הפסגה שביפו. זה היה בוקר סתווי שמשי ונעים, וחלצנו עצמות במדשאות המשקיפות על הים. הילדים שיחקו תופסת ואנחנו היינו מהופנטים נוכח תהלוכת חתונה אריתראית צבעונית.

נהיה חם ובני התפשט מחולצתו והמשיך במשחק, כשלפתע שמענו צרחה. זיהינו את קולו בבירור, בעת ההחלקה מטה מסלע אימתני הוא השתפשף היטב על האבן בצד הצלעות. מיד רצנו אליו, לבדוק את חומרת הפציעה. השפשוף לא היה עמוק, אבל על שטח לא קטן והחל לרדת לו דם. הוא ישב עלי ובכה בעוד האיש הביא את ערכת העזרה הראשונה שלנו מהרכב. ברגע שהאיש הלך, גם הקטנה ישבה עלי והצטרפה לבכי.

ראיון עם פיסיותראפיסטית של רצפת אגן

אחרי הפוסט הקודם - הי את, ורצפת האגן שלך, קבלתי המון תגובות, שאלות וטלפונים מנשים שספרו לי מה עניינים אתן שם למטה, מיהרתי להבהיר שאני לא מטפלת בענייני רצפת אגן, וראיתי את החשיבות של הנושא בגלל שבשיחות שלי עם חברות, דובר על מה שאנחנו חשות, ולא תמיד יודעות בדיוק. הפעם אני מארחת בבלוג את רונית הלפרין, פיסיותראפיסטית המתמחה בשיקום רצפת אגן, והיא כן יודעת.

הי את, ורצפת האגן שלך

יושבת יפיפייה ברכבת, לידה מתיישב בחור צעיר ושואל אותה : למה את מעוותת את הפנים כל הזמן ? היפיפייה עונה לו : "יש לי כאב שיניים". הוא נותן לה נשיקה בלחי ואומר לה : "אני רופא, זאת הייתה נשיקה מיוחדת, זה יירפא לך את הכאב". איזו זקנה מאחורה פונה אליו : "לי יש טחורים בתחת, אתה יכול לעזור גם לי"?

אני חושבת על עולמה הפתוח של הבדיחה הזו. על הזקנה שבמרחב הציבורי שוטחת את ענייניה הפנימיים בפני גברבר שרמנטי. נשים רבות לא מספרות על הבעיות שלהן - לא לרופא, לא לבן הזוג, לא לחברה. אחוזים מאוד גבוהים של נשים סובלות מבעיות באזורים מוצנעים וחיות עם כאב ותסכול יומיומי. נשים שיש להן עצירות כרונית, שבורח להן שתן, שכואב להן בחדירה בזמן יום יחסי מין, שהרחם יוצא להן בין הרגליים.

יציאה לחירות נוסח 2014

לפני כמה שבועות החלטתי לשדרג את מעמדי בפייסבוק, ולפתוח דף עסקי. בשל הבנתי הקלושה בעניין, שכרתי את שירותיה של יערה הסבלנית, שהדריכה אותי במשך שעתיים איך עובד העולם - בפייסבוק. לא הבנתי הרבה, אבל התחלתי וחשבתי לעצמי שאלמד תוך כדי תנועה, כמה מסובך זה כבר יכול להיות? אז אחרי דוקטורט שטחי שארך בערך שבועיים, פתחתי דף.

החיים, המוות, והשבריר שבניהם

התדהמה. לא המוות עצמו כמו ההלם. זה מה שהיה קשה כל כך לעיכול ביום בו הודיעו לנו על מות האם של בת משפחתנו האהובה. בשעת אחר צהריים, באזור הבטוח שלה, בנסיעה לטפל בהוריה, בתאונת דרכים. רגע אחד וזהו. קבלנו את הטלפון המצמרר שהחיים מתחלקים ללפניו ואחריו. לאסון הפרטי הזה, שגם אחרי שהזמן יעבור וירפא, יגלגל את הסדרים באופן שונה משהיה.

"אמא עשו עלי חרם" - אלימות בבית הספר

ילד חוזר יום יום הביתה מבית הספר, חבוט. מתנכלים לו מסיבה זו או אחרת, הוא כבר יודע מה עליו לעשות - להשפיל מבט ולספוג. מילא אם זה היה אירוע חד פעמי, יעבור, יישכח. אבל לא, זו מציאות אליה הוא מתעורר בוקר בוקר. בעת שהוא לובש את בגדיו ומתארגן ליציאה, הוא כבר מדמיין בבעתה מה צפוי לו היום, איזו מנת עלבונות הוא עתיד לקבל לידיו הקטנות ולהתהלך איתן לאורך היום, החודש, החיים. מסביב לא מבינים מדוע הוא נכשל בבחינות ויורד בלימודים. לך תסביר להם שהוא ממש לא יכול להתרכז. מפָחד, ממחשבות טורדניות, מהלם. אז הוא חולם בהקיץ, מתחפר במחשב, ישן המון, זה המעט שהוא יכול לעשות כדי להציל את עצמו, לברוח. האופציה הבאה לזקוף את קומתו, להשיב את הכבוד האבוד, היא פשוט להיעלם.

"הילד מוכשר" - כמה מילים על אמנות.

נשים גדולות

מרגע שחברתי אמרה את המילים האלה, כבר לא הייתי במופע. זה היה ערב אחד, כשצפיתי לראשונה בהופעת פלמנקו. מחול הוא סוג של אמנות שאני לא הולכת לראות, אולי כי בלי מילים קשה לי. וכשסוף סוף יוצא לי לצאת, בא לי ללכת על בטוח. אבל היתה הזדמנות עם חברה וצללתי. היה מקסים, אבל האמת היא שתשומת הלב שלי היתה במקום אחר. כי ברגע שהתחיל, לחשה לי יעל "תראי את הנשים האלה, הן בכלל לא רזות, איזו נוכחות". ובאמת לרובן היו ירכיים, טוסיק, חזה. לראות ריקוד של נשים שלא צריכות לעמוד בתכתיבים של דוגמניות או של גברים, היה מרענן. בין הרקיעות, הקסטנייטות והשמלות המתנפנפות, הבולטות הנשית שלהן הביעה כשרון עצמתי משוחרר. נהנתי כפליים.

אמא טובה היא אמא שטוב לה

ברגע שבני הצטרף לרכב, פסקול הנסיעות נע בחדות בין גינה לי לשעון בן חייל. כלומר האוטו, כבר לגמרי לא היה שלנו. כשמדובר בנסיעות של עשר דקות לקניות או לחברים – מילא, יכולנו לספוג את הריתמיקה המפרכסת. אבל במסעותינו לצפון, או כל כברת דרך באורך שעה ויותר, בסוף הדרך הצוואר היה נתפס לי מנדנוד הראש על פי המקצבים המונוטוניים.

באחת מאותן נסיעות, כשקצה נפשנו בשפן הקטן ושאר מנוזלים, ובהשראת המהפכה החברתית, החלטנו לשים קץ לתופעה, או לפחות להכניס לאוטו אלמנטים דמוקרטיים. הודענו (שלא לומר ביקשנו, שלא לומר התחננו), שהדיג'יי יחלק את המוסיקה על פי אחוזים של שכבת הגיל ברכב. בהתחשב בכך שבדיוק נולדה בתנו השניה, הרי שהמאזן עמד על חמישים:חמישים. אני לא אגיד לכם שלא היה שם מרד (צ'ה גווארה היה גאה). אני גם לא אפרט אילו חפצים עפו באוטו (ברווזון כתום ונייר טואלט). אני גם לא אגיד לכם איך התחלנו לתפוס את מקומנו ברכות (שמנו רדיו הד ונופפנו חולצות בחלונות ברוח). אבל השפיות הוחזרה לאוזניים. המהלך צלח, וזאת למרות שלפעמים בזמן שאנחנו מנסים להקשיב למוסיקה "של מבוגרים", הפסקול ברקע צווח בשני קולות ובלי הפסקה "מתי עוברים לכבש השישה עשר".