יום רביעי, 8 באוקטובר 2014

שגרה (ושבירתה)

הגרלה נושאת פרסים: מה באוהל?

אפצח בשאלה: מה מסתתר באוהל שבתמונה? אני מוכנה להתערב על מליון הדולר שאין לי, עם כל קורא/ת בנפרד, על העובדה - שבחיים לא תגלו. אז עד שאתם חושבים (רמז – לכו על המופרך ביותר) אספר על היומיום שלנו.

למרות שמוזר לתאר איך נראה יום פה, החיים ממשיכים והתארגנות עם שלושה ילדים דורשת שמירה על סדר. מה שהכי חזק בשגרה שלנו, כמו בארץ אולי, הוא ככל הברזל להימנע ממצבי עייפות או רעב. כל השאר – די גמיש.

היום שלנו מתחיל בין חמש לשש בבוקר, בזמן שאנחנו מתאוששים, הילדים פוצחים בארוחת בוקר מוקדמת – קורנפלקס בחלב אורז, שאם הוא לא נשפך, או מתפזר, או מתנפץ, לפחות אחד מאתנו יכול להישאר לכמה דקות נוספות (מקסימום שלוש) במצב מאוזן.

אחכ כולנו מתעוררים, יוצאים קצת, מתמתחים, כותבים במחברת החלומות המשפחתית, משחקים, רובצים ועוברים לארוחת הבוקר המאוחרת. הלו היא דייסת קוואקר מלאה בתוספות מפתיעות.

אחרי שעושים כלים מכינים סנביצ'ים ויוצאים. לחוף, או לנהר, או לאגם, או שנוסעים לאיזה סיבוב בפארק לאומי. אגב, לא תמיד עושים משהו, לפעמים סתם נחים מיום מעייף, מתאפצים בקרוואן, קוראים, הולכים לגן שעשועים קרוב, מדברים עם האנשים שלידינו, חושבים על מה לעשות בהמשך.

אחכ אוכלים ארוחה מרכזית, שתמיד כרוכה בהכנות כמו לחתוך סלט (שוקולד), לערוך שולחן (מנטה), לטעום תוך כדי (מסטיק), ואז מקלחות, סיפורים, איזו תוכנית בלפ טופ והולכים לישון בין שש וחצי לשבע וחצי.

בשבועות הראשונים היינו נשפכים עם הילדים, עייפים באופן בלתי ניתן לתקומה. עכשיו יש לנו איזו שעת חסד אחרי ההרדמות (המיידיות יש לציין, גם הילדים ממוטטים באופן מרשים), בה אנחנו מפרגנים לעצמנו זמן איכות בחוץ, בוהים בכוכבים, מעכלים את היום יחד.

מה שתיארתי עד כה הם הימים הרגועים שלנו, הכוונה היא ליומיים שלושה בהם אנחנו שוהים בפארק קרוואנים, אבל יש את ימי המעבר בין הפארקים, שהם יותר אינטנסיביים. מיד אחרי ארוחת הבוקר כולנו מתחילים לארוז את הקרוואן, לקפל, לסדר, לערום, להכניס פנימה. יש לנו רשימת צ'ק אאוט כזו, עם כל מה שחייבים לעשות לפני היציאה כמו לנעול את המקרר, לסגור חלונות, לכבות את מיכל הגז, לכווץ את הגג וסיום הרשימה מאושר עם רתימת הקרוואן לרכב. אנחנו לא גומעים מרחקים, מקסימום שעתיים נסיעת מעבר ממקום למקום. אם היעד רחוק יותר אנחנו עושים תחנת ביניים ללילה או שניים.

לפעמים הנסיעות מהוות עוד חלון הזדמנות עבורנו להוריד טורים ולדמיין שאנחנו בכלל זוג שמטייל אחרי הצבא באוסטרליה. אם שלושתם נרדמים אנחנו שולפים את דיסק הילדים בתנופה החוצה, מדסקסים או סתם נהנים מהשקט. צעקה מתוך שינה של אחד מהם מפלחת את האוויר ומחזירה אותנו בטיל לכאן ועכשיו: זוג + 3, עם רעשים בדציבלים של גדוד.


באמצע הדרך עוצרים למלא דלק, להצטייד באוכל, לנשנש משהו, לפעמים לאיזה סידור, ואז ממשיכים בנסיעה למקום הבא, שם מתארגנים מחדש - פורקים, מפזרים, מארגנים. עורכים סיור התמצאות במקום. במקרה שהגענו מהשטח, כלומר מאתר קרוואנים בלי מים וחשמל, מטעינים מכשירים ורצים למקלחת.

ואיך יוצאים מהשגרה? עם שיט בספינה שנוסעת בים וביבשה, או בפסטיבל של עיירה קטנה עם הופעות ושוק ססגוני, או קונים שירותים ניידים. מה שמחזיר אותי לתמונה. כשהסתובבנו עם לסתות שמוטות בפארקי הקרוואנים, הבחנו בתופעה מוזרה - אוהל שעומד ליד הקרוואן. הסתבר שאלו שירותים פרטיים צמודים. תמהנו עד כדי גיחוך.

כבר ציינתי שהשירותים באוסטרליה, מהפארקים ועד הציבוריים ביותר, מאוד נקיים, ובכל זאת, כמויות הפיפי והקקי כפול הילדים, כל יום כל היום, כולל חיתולים ואזעקות שווא, זה באמת רחמים על הביוב של אוסטרליה. ובכלל אני מהגורסים שלעשות בטבע כיף פי שבע. אבל מה ששבר אותנו סופית היו כמה השכמות בקור בוקר אביבי ישר לשירותים של הפארק, או תחת עץ רענן במקום לא מסודר. כשאנחנו עם עפעפיים סגורים למחצה ושוקולד מצהיר על הצורך החוּם, אז כמובן שגם מנטה פתאום רוצה, ולהפך. מרגע שהם מתיישבים, שניהם שקועים בשיחות (אחד עם השני, עם עצמם או אתנו, אנחנו לא בהכרה כדי לזהות), כאילו שהרגע נפלה החומה הסובייטית והותר להם לדבר אחרי 20 שנה של שקט.

בקיצור – קנינו אותם. מדובר בשירותים לכל דבר, שמים בהם חומר כימי עם ריח די סביר, יש אפילו מיכל הדחה ובכל פארק יש נקודת פינוי, שמרוקנים בה את המיכלים עם כל הטוּב שבהם, מנקים עם צינור וממשיכים כאילו כלום. יש אתרי קרוואנים חינמיים שמותר לישון בהם רק אם אתה self contained כלומר – מכיל את היציאות של עצמך ולכן לא תלכלך את השטח. ועכשיו אנחנו כאלה! במקרה שלנו, כיוון שהשירותים הם לא בתוך הקרוואן, זה דורש יותר תפעול – הקמת האוהל ופירוקו, רביצה עם הילדים בתוכו כשהם נואמים את עצמם לדעת, ותפעול חוזר ונשנה של המשחק החדש בהתלהבות מרנינה.

כי מה שקרה הוא שהשירותים האלה הפכו לאטרקציה שזכתה לפופלאריות שיא בקרב הילדים. יותר מהדולפינים שהאכלנו, יותר מהנדנדה שהאיש תולה להם על כל עץ רענן ונרשמים בה לתורות שנה מראש. במשך יום שלם הם לא יצאו מהאסלה. לא יכולנו לעשות כלום חוץ מלשבת שם איתם. האיש שקל להעלים את האוהל על תכולתו כפטה מורגנה ולהחזיר אותם ישירות לשירותים של הפארק, ואני חשבתי להרעיב אותם חצי יום כדי שלא תהיה להם תפוקה.

מסקנותינו הגורפות מסיפוח השירותים הניידים הללו, הן ראשית - לא לגחך. ושנית, שנחמד לשבור שגרה מידי פעם, אבל רצוי שהשבירה לא תיצור שגרה אחרת ומטורפת שתעביר אתכם מן הפח אל הפחת. לנו זה כבר לא יעזור, אבל אולי מילים אלה יצילו את היציאות הבאות של מישהו אחר. 


חג שמח

תגובה 1: