יום שני, 20 באוקטובר 2014

שירת הצפרדעים

 זה מתחיל מלחיות את היום לפי האור והחושך. לקום בחמש בבוקר זה לא נורא כשהולכים לישון בשמונה. להקשיב לפכפוך המים בנחל או לגלי הים על הבוקר, להסתובב ביער גשם רוחש ופעיל בינות לעצים התמירים, להקשיב לציפורים בנהרות מדליקות את היום וכבות עם לילה. הן השעון שאין לנו כאן, ברוב היום אנחנו בעצם לא מודעים לזמן.

גם בארץ אנחנו דואגים להיות בטבע, אבל זה קורה הרבה פחות ממה שאני רוצה, מכמה סיבות. סופי שבוע מתחלקים גם בין השאיפה לנוח, לבין ההזדמנות לפגוש משפחה וחברים. לא מרגיש לנו בטוח להרים אוהל בכל מקום באופן חופשי. ולבסוף, הרבה פינות חמד בארץ מנוכסות לגזלנים או סתם מוזנחות באופן מחפיר, כמו המעיין המקסים במגדל, שהוא פשוט מזבלה מלאה בחיתולים, כלי פלסטיק ושקיות שאנשים משאירים אחריהם. כואב לי הלב להגיע לשם.


המרחק ביומיום מהקולות, המראות והריחות הללו – חסר לי, ומבחינתי זו היתה אחת מהמטרות של המסע שלנו. החיים בקרוואן מאפשרים שהות בטבע, בתנאים של בית. יש מקרר, תנור, מיטה, ועדין אתה חי על שפת אגם, או בחוף ים, או בקרחת יער, או סתם על הר באמצע שום מקום. אבל השקט, והמרחב, והירוק, והמים מפנים את הלב, משקיטים את הרצון.

המפגש עם חיות הוא בלתי אמצעי. הצפרדע שקפצה להתקלח איתי ערב אחד וחשבתי שאני מתה. הנחש הענק שהגיח לנו על הכביש. דולפינים, לוייתנים, בעלי חיים אוסטרלים כמו קנגורואים שמסתובבים פה בחצרות בתים, קוואלות, וואלאבי, פוסום ועוד.



הילדים, שבהתחלה נצמדו למשחקים שהבאנו מהארץ, עזבו אותם והתחילו לשוטט. הדרישות לזמן מסך ירדו. אם בזמן ההקמה או הפירוק של הקרוואן אחד מאתנו היה צריך להיות איתם כשהשני עובד, עכשיו הם מעסיקים את עצמם. הם רצים, מחפשים, מתנדנדים, מטפסים על עצים, בונים חפצים מחומרים טבעיים, חושבים לשים תבנית ביצים בשמש כדי ליצר אנרגיה סולארית.

הם למדן להרים אוהל, לתקוע יתדות, לקושש עצים, להדליק מדורה. אנחנו יושבים סביב, מספרים סיפורים, מקשיבים. כמה פשוט ככה מלבב. שוב, זה קורה גם בארץ, אבל המינון פה יוצר את ההבנה הבסיסית שלא מתפקידנו לשעשע אותם, הם יכולים ליצור לעצמם עניין, ביחד או לבד, מול נחל או על אבן, בשקט או בדיבור. אנחנו שם איתם, הם משתפים, צריכים את עזרתנו, לפעמים נפצעים, או זקוקים להדרכה, אבל הם יודעים גם בעצמם.


אני קוראת עכשיו את "קיצור תולדות האנושות" של יובל נח הררי (הוצאת דביר), שכותב שם שהאדם הניח את מקל הנדודים על הטלוויזיה.


"מובן שהקולקטיב האנושי היום יודע הרבה יותר מאשר חבורת הלקטים הקדומה, אך ברמת הפרט, הלקטים היו האנשים המשכילים ביותר בהיסטוריה... בני החבורה הכירו היטב את תחום נדודיהם וידעו בדיוק היכן ממוקמים כל מעיין, עץ אגוזים, מאורת דובים ומצבור אבני צור. הם הכירו לפני ולפנים את אורחות חייהם ומנהגיהם של מאות מינים שונים של בעלי חיים, ואת מקומות הגידול וסגולותיהם התזונתיות והרפואיות של מאות מיני צמחים. היה על כל פרט לדעת כיצד מכינים ראש חנית מאבן צור, כיצד מתקנים בגד שנפרם, כיצד מניחים מלכודת לארנבת, וכיצד מתמודדים עם מפולת שלגים, עם עקיצת עקרב או עם הסתערות של אריה רעב... הלקטת האופיינית הכירה היטב לא רק את עולם החי, צומח והדומם שמסביבה, אלא גם את גופה ואת יכולותיה הגופניות. היא ידעה להאזין לרחשים קלים שבקלים, שמא נחש מסתתר בעשב. היא ידעה להתבונן בקפידה בעלוות העצים ולאתר פירות וקיני ציפורים. היא ידעה להתנועע במינימום של מאמץ ושל רעש, וכיצד לשבת, ללכת ולרוץ בצורה הבריאה והיעילה ביותר. שימוש יומיומי ומגוון מאוד בגופה הקנה לה כושר של אצנית מרתון ומיומנויות שבימינו אנשים אינם מצליחים לסגל גם אחרי שנים של שיעורי יוגה, טאי צ'י, פילאטיס ופלדנקרייז". עמ' 56-57

הייתי רוצה קמצוץ מהידע, מהיכולות, מהזיכרון.


אני לא עושה רומנטיזציה לחיי הלקטות. אנחנו עקוצים מטעם מיני חרקים מגוונים ומגרדים בלי הכרה. הסדינים שלנו מנוקדים תמיד בחול, או עלים, או מה שדבק ברגליים. בהתחלה היינו מרגישים מלוכלכים כשלא התקלחנו כמה ימים, אבל ההסתגלות לכך שכל מקום מהווה עבורנו בית, גרמה לנו לשחרר. מסתבר שלא צריך להתרחץ כל יום, אנחנו לא כורי פחם. גם את ימי הגשם למדנו לאהוב. הדפיקות השוצפות על גג הקרוואן כל הלילה, ההתכנסות בפנים עם מרק או שוקו, וגם היציאה החוצה לריקוד תחת הטיפות.

זה גם לא שאני לא אוהבת תנאים. עכשיו אנחנו באיזו עיירה מיוחדת על הרים, ויש פה סופרים אורגנים, וחנויות ספרים שהן בתי קפה (השילוב המועדף עלי בכל מקום ובכל זמן). וברגע שיש חשמל כולנו רצים לכתוב, או להתקשר, או לשחק, וכשאנחנו בקניות הם נכנסים לאטרף מהאפשרויות של המתוקים. 




אז למרות אהבתי לישון קרוב לאדמה, אני די מתגעגעת למיטה שלי בישראל. ולמרות שעובר לפעמים שבוע בלי שהסתכלתי במראה, לפעמים בא לי לראות מה המצב. ובכל זאת, משמחת אותי הידיעה - שאנחנו יכולים גם בלי

.

7 תגובות:

  1. מקסים תודה משמח כל כך לשמוע לראות את התמונות שמחה על השיתוף שפותח עבורי עולם ומחשבה תמשכו לכתוב ולהנות מהיופי המבורך

    השבמחק
  2. מיוש איזה יופי. לגמרי מדמיינת אתכם יושבים מול המדורה, משתכשכים בים או אגם ומעבירים זמן בנעימים. העיקר, הגיע הקפה??

    מיכל

    השבמחק
  3. אהבתי מאוד את המעבר של הקטנים ממשחקי מסך למשחקי טבע.. זו בטוח תיזכר להם כתקופה מדהימה בילדותם..

    השבמחק
  4. איזה יופי!!! אנחנו אגב כבר בבית:-)

    השבמחק
  5. מיוש את נהדרת. האיזון שבתיאור של מה שיש ומה שאין והיכולת להפיק מהכל חוויה. אין כמוכם.

    השבמחק
  6. שמרתי לי את הממתק לרגע שאחרי שילדי נרדמו ורגע לפני שאני.

    היה שווה!
    מחכה לממתק הבא..

    השבמחק