יום ראשון, 17 באוגוסט 2014

שמיטה

הכל התחיל מאמבטיה אחת עם הילדים, בה זרקנו את שאלת מליון הדולר - אם היתה לכם האפשרות להגיע לכל מקום בעולם, לאן הייתם נוסעים? הוא אמר אמריקה, הקטנה בהתה בי בשוק, והאמצעית ענתה את התשובה הזֵנית "דרוקר", שזו הגינה מול הבית שלנו. אבל אני כבר הפלגתי למחוזות רחוקים.

פעם הייתי מתורגלת. אחת כזו שכל כמה שנים נוסעת, ורחוק, ולזמן. אבל מאז הילדים אני מושרשת היטב באדמה. ביליתי בנמל תעופה רק כדי ללוות בני משפחה וחברים. שש שנים שכף רגלי לא חצתה את הארץ הזו.

גם לטיולים קצרים לא נסענו עם הילדים, איים ביוון או דילים לטורקיה לא עושים לנו את זה. מאמץ ההתארגנות לפני ואחרי לנסיעה בת חמישה ימים, לא שווה לנו את "המנוחה" שבאמצע. בכל מקרה לארוז לשבוע או לשנה זה אותו דבר, אז עדיף לנסוע לתקופה.

כבר כמה שנים שאנחנו מפנטזים על האופציה הזו, ליזום שנת חופש. לכל אחד מאתנו את המניעים שלו. האיש רוצה להיות עם המשפחה, לא רק בבוקר ובערב, לא רק בסופי שבוע, אלא לבלות נתח זמן יחד. לי יש מזה מספיק, אבל בא לי לטייל. לראות אופק רחב. לנוע בדרכים בלי לדעת מה קורה מחר, לפגוש אנשים, להיות עם האיש.

מתחילת השנה התלבטנו – טבלאות אקסל עם תזרימי מזומנים, מזג אוויר, השלכות לעתיד. מבררים, שואלים, משווים, מתייעצים. היה שלב בו חשבנו לרדת משנה, לקצר לשלושה חודשים, בקיץ, בלי לעזוב הכל. אבל אז הרגשנו שאנחנו "משתפנים", עוצרים מלעשות את הדבר האמיתי. ככל שעבר הזמן הבנו, שאם זה לא קורה הפעם, זה לא יקרה. עכשיו, רגע לפני שההורים שלנו מזדקנים, רגע לפני שהילדים כבר לא ירצו לבלות איתנו, כשעוד יש לנו כוח למסע שכזה, לפני שרכשנו בית לגור בו, זה הזמן.

באמצע השנה החלטנו ללכת על זה.


התגובות היו מגוונות, הנפוצה ביותר היא "שליחות?", ומצאנו תשובה: "שליחות מטעם הלב". התגובה שעונה לתואר המצחיקה ביותר – "איזה כיף! רגע, זה עם הילדים? אז לא הבנתי, למה אתם נוסעים?". הרבה חששות עולות סביב, גם אצלנו. זו הרבה אחריות בלטייל עם שלושה ילדים קטנים. היה עלי להיפרד מהטיילת שהייתי - מעלה מוצ'ילה על הגב וטסה, השאר כבר יקרה מעצמו. אני אפילו די מזועזעת מהתעוזה שהיתה לי אז, עם הסיכונים שלקחתי בטיולים שלי. הפעם אנחנו מתוכננים, מחושבים, מבחירת היעדים, דרך מיפוי הסיכונים ועד קשרים עם אנשי מפתח.

למען הסר ספק, אנחנו יודעים היטב שפיקניק זה לא יהיה. להיות אחד עם השניה, ועם הילדים באינטנסיביות של 24/7, יהיה, איך לומר בעדינות? מעניין. ובטח גם בחזרה יהיו אתגרים. אבל זו החלטה מודעת, לחיות את החיים עכשיו, לארגן לעצמנו חוויה עצמתית שמשאירה חותם על ההיסטוריה המשפחתית וגם - יש לנו כזו אמונה, שהעולם מפרגן למי שעושה את מה שהוא רוצה. אמן.

חברה אמרה לי, שרשמית השנה הבאה היא שנת שמיטה. מסתבר שאנחנו מסונכרנים עם האדמה. זה מרגש. רציתי לכתוב שאנחנו לא בורחים משום מקום, כי באמת טוב לנו כאן, בבית, בעבודה, בקהילה בה אנו חיים. אבל החודש האחרון היה קשה. המלחמה, אסון שפקד חברים טובים שלנו, הלחות האוגוסטית המחרפנת, הנדודים בין ההורים, כל אלה יצרו סוג של בוץ תובעני, שדחף אותנו באמת לרצות לשמוט. את השגרה, את הנוחות, את הברור והבטוח, שמבריגים אותנו לנינוחות קהה. כך שאנחנו לא בורחים, אלא ממש נסים על נפשנו.

בינתיים, אנחנו בכאן ועכשיו. ארזנו בית, שחררנו חפצים, התפטרנו מעבודות, למדנו עזרה ראשונה, אספנו מוסיקה ותקתקנו אינסוף משימות התארגנות. לכן אנחנו עדין לא בהתרגשות. הכל אינטנסיבי ומפוזר לנו מידי. אולי תכף נרגיש את הכל מאחורינו ונהיה פנויים לשאוף אוויר הרפתקאות חדש.

אמשיך לכתוב בטיול את הבלוג שלי, פחות איפה היינו ומה עשינו, יותר על החוויה הטיולית כמשפחה ומה שעולה ממנה, שאין לי מושג מהו, אבל זה בטח שונה. אכתוב לפי התדירות הנכונה שתִלָמֵד בטיול, וכמובן בהתאם לנגישות לפלאי הטכנולוגיה. לקטנים אקרא פה על שם שלישייה מחממת לב אף היא – שוקולד מנטה מסטיק, בהתאמה (לסדר הילדים, לא לטעמים).

בימים אלה אנחנו בפרידות. מחברים ברחבי הארץ, מהקהילה שאנחנו אוהבים, מהמשפחות. מקבלים מתנות קטנות, מילים יפות, מכתבים מרגשים, שמזכירים לנו  - שיש לאן לחזור.

7 תגובות:

  1. בהצלחה !
    אתם מהווים השראה למשפחות רבות
    כמו למשפחה שלי למשל, החלטנו על ביקור תאילנדי לכמה חודשים טובים בשנה הבאה :-)
    נראה איך ואם אכן יצא לפועל.
    תהנווווווווווווווו
    באהבה

    השבמחק
  2. בתור אחת שכבר שבועיים "בפנים", ההתרגשות מגיעה (אצלי לפחות) אחרי כמה זמן....
    אחרי ההתארגנויות ואפילו אחרי היציאה לדרך עצמה...
    אצלי היא הגיעה כשממש יצאנו לדרך, אחרי שעזבנו את ברלין... כשהייתה תחושה של "יוצאים לדרך", "ללא ידוע"...

    תהנו ותהיו בקשר!

    השבמחק
  3. מקסים! פשוט מקסים!
    קטן, עדין, צנוע ונעים.
    מלטף את הנשמה, מרחיב אותה בסקרנות ושמחה.

    אני מאוד מקווה שאוכל להגיע למפגש "נתראה בעוד שנה" מכם. העניין הוא שאני עמוסה מאוד עם פתיחת שנהל הקרובה ואין לי כ"כ זמן פנוי.
    לא משנה מה, מקווה שאת יודעת באמת שאני מאחלת לחמשתכם מכל הלב -

    תגלו יחד עולמות חדשים
    תגלו יחד את עצמכם
    תאהבו יותר
    תגדלו
    תתלכדו יותר
    תתפייסו מהר
    תשחקו הרבה
    תראו הרבה
    תחוו המון!
    תכירו טעמים חדשים
    תכירו אנשים טובים באמצע הדרך
    תשמרו על עצמכם
    תהיו בריאים
    תחזרו בשלום!!!

    חיבוקים גדולים,

    השבמחק
  4. עשיתם טוב!!
    זאת תהיה השנה שתדברו עליה ב 30 שנה הבאות.
    שיהיה בהצלחה.

    השבמחק
  5. מיה יקרה!!
    כבר כתבתי לך בעבר שאני אוהבת מה שאת כותבת ומה שאת עושה
    ואיך שאת עושה ואיך שאת כותבת.
    ועכשיו אני גם מתרגשת מאוד בשבילך. זה ממש אמיץ ומעורר השראה.
    אני לא מסוגלת לדמיין כרגע את עצמי עושה מעשה כזה. של שמיטה. נאחזת חזק מדיי פה בשגרה. בנוחות. ואולי גם... בביינוניות...
    ראיתי את המיילים ששלחת כשפיזרת, מכרת, שלחת את חפציכים.
    חשבתי עליך.
    על איך זה בטח לא היה קל לארוז בית בצל המלחמה המדכאת הזו..
    על להיפרד מחברים על רקע אסון..

    פרידות. מלחמה. אסונות.
    נראה שמיציתם את כל הקושי של שנה אחת בחודש...
    אז מאחלת לכם שמכאן ואילך הדברים יזרמו בשטף.

    אני מצידי אחכה לבלוגים לך.
    ואשמח לקרוא אותם. חיכיתי גם לבלוג הזה לשמוע על התוכנית הגדולה שלכם.
    יישר כוח. כל הכבוד
    סעו לשלום ותהנו!!!

    איילת

    השבמחק
  6. אההההההההההההההה
    וואו כמה אני שמחה בשבילכם!!!
    איזה יופי!!!!
    מרגש יהיה בטוח.

    השבמחק
  7. היי מיה,
    הרבה הצלחה, התחלנו גם לתכנן טיול דומה.
    לא הבנתי בסופו של דבר לאן אתם נוסעים.
    אמשיך לעקוב ולקרוא חוויות וטיפים.
    תהנו.

    השבמחק