כלכלת השוק לפעוטות

פעם בכמה חודשים אנחנו מתכנסים בגינה ציבורית לשוק יד שניה של ילדים. זה אירוע שמעודד לרוקן את הבית מכל מיני בלתי נחוצים למיניהם. אפשר למנף אותו לטובת פרידות ונתינה של משחקים וחפצים שכבר לא בשימוש שלנו ואחרים יכולים להנות מהם. זהו גם אירוע של יצירה. ילדים מכינים ואופים, בונים ומפיקים, אבל מעבר לאלה, זהו מקום שמאפשר לילדים ללמוד משהו על פעילות ענפה מימי קדם ועד היום - מסחר.

לפני חצי שנה הגענו מוכנים, עם לימונדה טבעית תוצרת בית. זה היה באוגוסט אז טרחנו להקפיא את הבקבוק כדי שהמשקה יוגש קר ומרענן. מיקמנו שולחן, עליו שלט יפה שהוכן מבעוד מועד ובנימה אקולוגית הנחנו על הדוכן כוסות רב פעמיות. שלושה שקלים לכוס נראה לו סביר. הוא ישב וחיכה לקונים.

אוכל וחגים - יחסינו לאן.

העיסוק האובססיבי, הלא קשור והמופרך של הישראלים באוכל בחגים, יצא לי מכל החורים של המצה. אובססיבי, זה לא למצוא שום אוכל פרסי ראוי משושן הבירה, אז ללכת על האוזניים של המן במילוי דונג בטעמים. לא קשור, זה להפוך את יום העצמאות לחג העלהאש האולטימטיבי. מופרך זה יום כיפור, מועד שסוף סוף אין בו אוכל, ואז כל היום דנים איך להעביר את הצום, כמה ומה לאכול לפני, ולשתות ואיך לשבור את הצום בסופו. 

לכולנו יש מערכת יחסים מורכבת עם אוכל.

החיים, המוות, והשבריר שבניהם

התדהמה. לא המוות עצמו כמו ההלם. זה מה שהיה קשה כל כך לעיכול ביום בו הודיעו לנו על מות האם של בת משפחתנו האהובה. בשעת אחר צהריים, באזור הבטוח שלה, בנסיעה לטפל בהוריה, בתאונת דרכים. רגע אחד וזהו. קבלנו את הטלפון המצמרר שהחיים מתחלקים ללפניו ואחריו. לאסון הפרטי הזה, שגם אחרי שהזמן יעבור וירפא, יגלגל את הסדרים באופן שונה משהיה.

אמא טובה היא אמא שטוב לה

ברגע שבני הצטרף לרכב, פסקול הנסיעות נע בחדות בין גינה לי לשעון בן חייל. כלומר האוטו, כבר לגמרי לא היה שלנו. כשמדובר בנסיעות של עשר דקות לקניות או לחברים – מילא, יכולנו לספוג את הריתמיקה המפרכסת. אבל במסעותינו לצפון, או כל כברת דרך באורך שעה ויותר, בסוף הדרך הצוואר היה נתפס לי מנדנוד הראש על פי המקצבים המונוטוניים.

באחת מאותן נסיעות, כשקצה נפשנו בשפן הקטן ושאר מנוזלים, ובהשראת המהפכה החברתית, החלטנו לשים קץ לתופעה, או לפחות להכניס לאוטו אלמנטים דמוקרטיים. הודענו (שלא לומר ביקשנו, שלא לומר התחננו), שהדיג'יי יחלק את המוסיקה על פי אחוזים של שכבת הגיל ברכב. בהתחשב בכך שבדיוק נולדה בתנו השניה, הרי שהמאזן עמד על חמישים:חמישים. אני לא אגיד לכם שלא היה שם מרד (צ'ה גווארה היה גאה). אני גם לא אפרט אילו חפצים עפו באוטו (ברווזון כתום ונייר טואלט). אני גם לא אגיד לכם איך התחלנו לתפוס את מקומנו ברכות (שמנו רדיו הד ונופפנו חולצות בחלונות ברוח). אבל השפיות הוחזרה לאוזניים. המהלך צלח, וזאת למרות שלפעמים בזמן שאנחנו מנסים להקשיב למוסיקה "של מבוגרים", הפסקול ברקע צווח בשני קולות ובלי הפסקה "מתי עוברים לכבש השישה עשר". 

חתונת הנשים הראשונה שלי

לפני מספר ימים התחתנה חברת ילדות שלי עם בת זוגה. זו היתה חתונה על פי רוב כללי הטקס - אולם, חופה, סלמון. אפשר היה לעבור ליד ולחשוב שמדובר בחתונה רגילה - סידור שולחנות, סידור פרחים, אבל מתחת לפני השטח היה שם חוסר סדר ברמה של הפיכת שולחנות.

המראה מתחת לחופה הוא כמעט בלתי נתפס: שתי כלות, לבושות לבן ואישה שמחתנת אותן. סביבן חברים טובים ומשפחה, מצומצמת כמובן. זו לא חתונה להשוויץ בה לדודה שולה מחולון. והאמת היא שלא צריך להרחיק עד אליה, גם את השמרנות שלי יכולתי להרגיש.

על הורות ורוחניות

צילום: ברק דנין

זה יהיה יום הכיפור השישי שלא אצום בו. בשנים האחרונות הייתי או בהיריון או בהנקה. אני לא מתגעגעת לצום, כמו לתחושה שאחריו. הרגע הזה בו הייתי שותה את כוס המים הראשונה, או אוכלת את הביס מלחם טבול בשמן זית, אין לו אח ורע. טעם חזק כל כך יש באותו רגע ללחם, למים. אני אוהבת את יום כיפור כי הוא מאתחל את השנה, מזכיר שיש הזדמנות לפתוח דף חדש ולנסות שוב. זכורים לי ימי כיפור עם חברים, בהם ישבנו ולמדנו בחברותא, שרנו, שאלנו והתפללנו. אבל אני כבר לא שם. לא שם ולא בעוד כל מיני מקומות שפעם הייתי בהם. ופעם הייתי בהם המון.

שיר הלל לקהילה, או - למה עברנו לפרדס חנה

בתקופת הרווקות שלי, בין טיוליי בארץ ובעולם, חייתי בבנימינה שלוש שנים. זו היתה תקופה של התבודדות, אבל כשכן יצאתי להתחבר, מצאתי את עצמי רוב הזמן בפרדס חנה, נהנית מהתגודדויות של חברים סביב מדורות, שרים ואוכלים יחד. התאהבתי בשדרות הדקלים המתנוססים משני צידי הכביש שמחבר את בנימינה לפרדס חנה, ועד היום כשאני עוברת בניהן זה מרגיש לי כמו תעלה מכושפת.

אחרי לידת בתנו השניה, ידענו שאם נשאר במרכז, לא נמהר לעזוב, בעיקר בשל נוחות הקרבה המבורכת לעבודה ולהורים. הגלגול ההוא היה הרתפקת נעורים נעימה, עכשיו רציתי לבחון את המקום מן ההיבט המשפחתי, האם נכון לגדל בו ילדים.

פוסט פוסט פסח - קצר, עם הצעה בסופו

מצות

האתגר היה לדאוג ליציאות חלקות לכל בני המשפחה. אחרי כל ארוחת מצות דשנה, קינחנו במיץ פרי הדר שנסחט במקום, כדי להקל על המערכת לפרק את היציקות. חובת הירקות בארוחה מעולם לא קיבלה תוקף חד יותר. ועם זאת, אי אפשר היה לפסוח על מסורת המצה עם השוקולד, שהיא אולי החדווה היחידה במאכלי חג זה.

אמא לשניים יוצאת לחירות - חופשה בלי הילדים

הפנטזיה החלה להירקם כשבאחד מימי השישי, לפני הארוחה אצל ההורים, קפצנו לפאב האירי ברחוב הירקון. בדרך חזרה עברנו בטיילת של תל אביב והופתענו לראות שיש אנשים שיודעים חופש מהו, ים מהו, בירה מהי ועוד אנקדוטות שיצא לנו להכיר בעבר, אם כי הזיכרון מטושטש. מה עם סופשבוע רק אנחנו בתל אביב?