הספה - אגדה שהיתה באמת.

ובכן, על מה ארצה לספר לכם היום? על ספה.
סתם ספה לכאורה, אך לא סתם היא.
ומה כל כך מיוחד בזו הספה?
שירשנו אותה מסבא וסבתא בעודם בחיים? לא.
שהיא ירוקה דהויה כצבע קיווי רקוב? לא ולא.
שכפתוריה נפרמו ומתוכה יצא בקרוב דג עם שלוש משאלות? גם לא, וחבל.

אגלה לכם סוד. ספה זו קסמה טמון בעובדה, שכשאני שוכבת עליה מקופלת, אין בה מקום לעוד איש בעולם, ולא משנה מה גודלו של איש זה ולא משנה באיזה עולם מדובר.

מגיע עלם, חמודות אמנם, אך קפיציו נמתחו דיו כיאה לגיל 7 והוא רוצה, איך לא? – לקפוץ (קפיצותיו לא מכבר גרמו לספה לשכול שניים מכפתוריה, אך טרגדיה זו אינה עוצרת בעדו להמשיך במרץ). בכל מקרה, כרגע, אין לו היכן, הספה מלאה בי. רחמונס.

הקרב (הלא ממומש) על ההרדמות

לצוואר הבקבוק של היום, אנחנו מתארגנים יחד. אוכלים ארוחת ערב, מקלחות, סיפורים, ואז יש תמיד מין פיצול כזה: האיש בהרדמות ואני - על הבית. ברירת המחדל הזו התקבעה מכמה סיבות. אחת, כי אני יודעת לארגן את הבית יותר טוב, שניה כי אני יודעת לארגן את הבית יותר מהר, ושלישית – כי זה האוטומט שלי. מי שמרדים – שוכב, קורא, מודט או, וברוב המקרים בנוסף, נרדם יחד איתם. מי שבמופקד על הבית – רוחץ כלים, מחזיר חפצים למקום, מכבס, תולה, ובמקרה שכפות הרגליים נדבקות לרצפה, גם מעביר סמרטוט. אין מה לדבר – חלוקה צודקת. המטרה הבלתי מוגדרת, היא שבשעה שמונה בערב, כן כן שמונה, הבית שקט ונקי ואנחנו מקבלים לווריד שעתיים של מירוץ נגד הזמן לעשות מה שאנחנו רוצים, למשל לסיים משפט.

הפאזל ועונשו

לא יודעת מה חשבתי לעצמי כשהתחלתי פאזל אלף חלקים בכיפור. קיבלתי אותו לפני שנים, מחברים שידעו על החלום הזה שלי, לשבת ולעשות פאזל ענק כשאהיה גדולה. לא מצאתי זמן. זו היתה תקופה בה חשבתי שאין לי זמן. כמה תמימה הייתי.

ביום כיפור, עם התנחלותנו בבית, פרשתי אותו על שולחן הסלון, ומיליוני חלקים נשמטו משקית ורדרדה, ציור מצחיק ומלא פרטים. ישבתי אובדת עצות מול מאות החלקים, ושקלתי שוב. אבל השקית כבר נפתחה, הילדים היו בעניין, ביום כיפור בלי מחשב טלפון ושאר מסיחים – אשתלט עליו, חשבתי לעצמי. כמה מגלומנית הייתי.

ילד מונדיאל

אי אפשר להגיד שהוא ירש את הטרפת מאבא שלו, כי האיש בכלל לא בענייני כדורגל. באותה נשימה ממש, אי אפשר להגיד שהוא קיבל אפילו שמץ, מאמא שלו. כי לדעתי מדובר באחד המשחקים היותר משמימים עלי המדשאות. אנשים, מבוגרים, רצים, רצים, רצים. אין לי מושג לאן ומתי הם מסיימים ובעיקר – למה.

אבל בחודש האחרון מסתבר שאיכשהו, דרך שורשים עלומים, צמח לו ילד כדורגל.

שנת צהריים - החלום ושיברו

צילום: ברק דנין

אני מבקשת לפצוח בדקת דומיה לכבוד שנת הצהריים שלי, שהיא כידוע, היתה נכס צאן ברזל לי עצמי, מושא קנאה לכל האימהות בסביבה (=ברדיוס של 1200 קילומטר), ודרך כשרה להתבדח על חשבוננו בכל הזדמנות בחוג המשפחה והחברים. לא שזה היה אכפת לי. כי מהי מעט קנאה, או הרבה לעג, לעומת שנת צהריים? הייתי מוכנה שיצחקו עלי עד קץ הדורות ובלבד שאריח את הכרית בשעה שתיים כשהשמש בשיא תפקודה.

לא היה, אין ולא יהיה, כשנת צהריים לבריאות הנפש, ההורית בפרט. כבר בשעות הבוקר המוקדמות, כשגירדתי את עצמי ממעמקי המיטה בנואשות, נרגעתי במנטרה "לא נורא, נשרוד את היום כי יש צהריים". וכך הלכתי לי בטוחה, נכונה להשקיע, לא ידעתי על התהום המחכה לי בפתח.

חופשה עם הילדים, חלק ב': נופש פעיל.

אחרי שכתבתי את הפוסט האחרון, חשבתי – למה להגיד סאבלט? אפשר לקרוא לו "בית קיץ", נשמע הרבה יותר אירופאי, רגוע, מפנק.

אם כן, מה למדנו עם השנים על בית הקיץ שלנו?

חופשה עם הילדים, חלק א' -"הסאבלט"

תכננתי לכתוב פוסט מבדח על החופשה הזו, אם כי בינתיים שום דבר פה לא מצחיק אותי. אבל אחרי הפוסט הקודם על אוגוסט, התקבלו תלונות במערכת שהתריעו על בעיית אופטימיות קלה. לכן אני שוקלת לחלק את הסיפור לשניים, אולי ההמשך יהיה טוב יותר. חוץ מזה האנשים שלי בשטח טוענים שאתם לא קוראים באוגוסט, כי כולכם עמוק באופטימיות שדובר עליה לא מכבר. 

אוגוסט - מדריך הישרדות

הנה הוא מתקרב בצעדי ענק, החודש הזה שרציתם להתעורר בבוקר שאחריו, שקיוויתם למחות אותו מלוח השנה, שהשתוקקתם להיעלם מן העולם ולחזור כשהוא נגוז, נחבט, מת מפצעיו.

מקדימים אותו טקסי סיום השנה. אמנם לכותל אנחנו לא נוסעים, ובשלשות הם לא עומדים, אך בהחלט שומעים את "אולי עוד קיץ" (לא! לא עוד קיץ!), מביאים ממיטב הבישולים שילדים זבי חוטם ומלוכלכי גפיים מזנבים לתוכם את ידיהם המגואלות בדבק נגרים וכולם אוכלים יחד, מצטלמים, מסכמים ונושאים ברכות, חוץ מהילדים כמובן, שעסוקים בלטפס על עץ בלי יכולת לרדת ממנו לבד.

אמא לשניים דורשת שיוויון בנטל

הנה סיפור שלא מצדיק את עקרון היחסיות: במהלך השנה סיגלנו תורנויות הקפצות של הילדים עם אימהות שכנות כדי לחסוך בתיזוזים שבדרכים פעמיים ביום. לפתע נחשפתי לתופעה מרשימה – כשאני מגיעה לאסוף את החבר בשעה 8 בבוקר, אחרי שאנחנו ערים בין שעתיים לשלוש, עמוסים בפעילות בלתי פוסקת הכוללת משחקים, אוכל, ויכוחים והגיגים, צריך לגרד את הטרמפיסט עם שפכטל מהמיטה. עמוס קורי שינה טריים הוא נמרח באוטו שלנו ומחרחר בדרכנו לגן. ואני שואלת – איפה הצדק החברתי?

או, אם זה כך, אז על מי אפשר להאציל סמכויות?

אמא לשניים, והפעם - בחורף

ישנם בין הבריות, כאלה שסדר ההתעוררות שלהם הוא מן תהליך נחמד שכזה: יקיצה, פיהוק, התהפכות, התרפקות, חיבוק הכרית, התמתחות, ישיבה, עמידה, פיפי וכו'. אצלנו במיטה התהליך הוא כדלקמן: שינה > קפיצה. או אצלה – שינה > קקי.

אמא לשניים, בינתיים

בוקר.

היתה לי תקופה בחיים, די ארוכה אם זכרוני אינו מטעני, והוא מטעני רבות בזמן האחרון, שרדפתי אחרי זריחות בכל מיני חורים בעולם. זריחה בפרו, בסיני או במצדה, היתה אירוע לקום אליו. אבל בימים טרופים אלו, הזריחה היא שרודפת אחריי, בכל יום, בלי לרוץ לשום מקום, מתוך מיטתי. אצלנו הבוקר מתחיל ב 5 ותלוי במזל אם אחרי ההנקה הזו היא תירדם שוב או לא. לא שזה משנה, אני כבר קמה, אבל השאלה עכשיו היא אם אפשר יהיה לשטוף פנים, להתמתח, או שאני הולכת לסחוב את הבוקר כמו סמרטוט.