יום שלישי, 22 בינואר 2013

אמא לשניים, בינתיים

בוקר.
היתה לי תקופה בחיים, די ארוכה אם זכרוני אינו מטעני, והוא מטעני רבות בזמן האחרון, שרדפתי אחרי זריחות בכל מיני חורים בעולם. זריחה בפרו, בסיני או במצדה, היתה אירוע לקום אליו. אבל בימים טרופים אלו, הזריחה היא שרודפת אחריי, בכל יום, בלי לרוץ לשום מקום, מתוך מיטתי. אצלנו הבוקר מתחיל ב 5 ותלוי במזל אם אחרי ההנקה הזו היא תירדם שוב או לא. לא שזה משנה, אני כבר קמה, אבל השאלה עכשיו היא אם אפשר יהיה לשטוף פנים, להתמתח, או שאני הולכת לסחוב את הבוקר כמו סמרטוט.


חצי מחיי מתרחשים על הרצפה, שם הם מעבירים את רוב היום. מה שגורם לי לתהות, למה האדם החליט להזדקף אחרי הקוף? כל תנועה שלי מלווה בקרחצן כמו ספתלה בת 90. אבל שלא תטעו. שפאגאט זהו המנח היחיד שנמנע ממני ביום. תוך שאני מרדימה אותה על הכתף בעמידה, אני משחקת איתו באמצעות אצבעות הרגליים פאזל. סינכרון, זו מילת המפתח, שאינה מתקיימת ברוב הפעמים. למשל בשינה, "את לא יכולה לישון איתם צהריים?" שואלות אותי פולניות מצויות. אני יכולה, בדרך כלל זמן שנת הצהריים המשותפת שלהם הוא 20 דקות בקרוב. והאמת, מעולם שינה של רבע שעה לא היתה ערבה יותר.

חבר רווק ששולח לי סמס ברבע לשמונה "ערה?", רק מבהיר לי את הפערים האיומים הקיימים בנינו - בתפיסות עולם, אפשרויות בחיים והבנות קיומיות. אחרי פעילות ענפה של שלוש שעות הוא הולך לחש את החברים שלו ואז אני איתה. כל דקת שינה מנצלת בהיסטריה לכלים, כביסות, טלפונים, כתיבה ועבודה. בחצי השעה הראשונה להשכמתה, היא מוכנה לשתף פעולה ולצפות בי גם ממרחק של שני מטר, אבל ככל שהשעון מתקתק אובדת הסבלנות, שלה כמובן, והיא עלי, צופה בחיים מגובה רב.

באוטו הנהיגה היא רק תירוץ. זו הפעולה האחרונה שאני מרוכזת בה, רוב הזמן אני קרקס מלהטט. חוץ מסלטה באוויר, אני עושה הכל כדי לשעשע אותם, וכשלרגע יש שקט אני עסוקה בלהגן עליהם מהשמש באמצעות בדים, ידיים ובובות, תלוי בזוית ממנה היא מתקיפה. פסקול הנסיעה, ויומי בכלל, הוא דל כמו חלב 1 אחוז. אני חובבת שירה, מילים, יצירות, אבל יש אמנים שהייתי חונקת במו ידיי. למשל מי כתב ובעיקר הלחין, את יונתן הקטן. אה, זה לחן עממי? חבל שאי אפשר להרוג אותו. אני פלייליסט של שלושה שירים שתקעו אותו ברפיט בלתי נגמר, בקבר אני אמשיך לזמזם אותם באוטומט.

אחר הצהריים אנחנו יוצאים לאנשהו - חברים, גן שעשועים, קניות. אני מכירה את הפרצוף שלו רגע לפני שהוא עומד להטיל את הפצצה "קקי". בדרך כלל, זה יתפוס אותי בקופה, עם גבינות וירקות קפואים שכתוב בפירוש שאסור שיפשירו עד שמגיעים הביתה. אני תופסת איזו סבתאלה שיש לה לוק אחראי בירקות, מוציאה לה תחצילים מהידיים ומבקשת שתבוא אחרי ומהר לשירותים של הסופר. היא דוהרת לעברי וכשהיא מחזיקה בבתי הבוכה, אני שומעת את המונולוגים הנחרצים שלו בזמן הישיבה. כמה דקות אחרי שהמשיח מגיע הוא מסיים, אני מנגבת, מודה לאשת החצילים וחוזרת לתור שהקופאית כבר נטשה, צופה בקרח הנמס משקית האפונה. לפעמים הם מתאמים מלחמת התשה, והוא צריך בדיוק כשהיא כולה מטונפת כי אנחנו משתמשים בחיתולי תירס אקולוגים מתכלים, שבאותה הזדמנות מכלים את עצביי, כי חרבון אחד מתוך 10 לא יוצא מהם לבגדים. אם זה קורה בגן שעשועים שליד הבית זה הופך למרוץ מטורף הביתה, כשאני נשמעת כמו מורה לריצת מרתון שעוסקת פחות בצד הגופני ויותר במוראל של המתאמן: "לא לעצור, קדימה, קדימה".

ב 6 וחצי מגיע האיש הטוען לתואר אבא. היא נזרקת לידיו באחת ואני טסה להכין ארוחת ערב מאולתרת. באמת שאני מנסה לבשל, והכוונות טובות, אבל אני נעה בין מאבק בתנור החדש שמתהדר במסך מגע שמוציא מהדעת, לבין טלפון לאמא שלי לשאול מה עושים עם מרק שלא נהיה גושי. הגזר שרציתי למעוך ושמתי בפינג'ן ולא בסיר, לא מתרכך ועוד אני תוהה, מה במתכון שכחתי שהקציצה מסרבת להתהדק ומתפוררת לי על המחבת כמו נמלים שנסות על נפשן משמן רותח (אה, קמח?). אה, זה באמת נמלים? כן, המטבח מפוצץ נמלים. בהתחלה שפכנו קינמון, כדי להיות ידידותיים לסביבה, אחר כך האיש רדף אחרי חורים במטבח ומילא אותם סיליקון, בינתיים השיש ריק, כלומר אסור שיהיה עליו שום דבר כדי שהן לא יבואו, אבל ברגע שאני שולפת גמבה מהמקרר, הרדאר שלהם קולט אותי והסלט נהיה בשרי.

בסוף יש ארוחת ערב, אנחנו אוכלים בתורנות וחלק מהזמן בעמידה, ואז נסים על נפשנו אל המקלחת. תמיד נראה לו שהוא לא מלוכלך. גם אחרי שאני צריכה לגרד לו את הפנים עם סקוץ' כדי שירדו ממנו הבוץ, היוגורט ודבק הנגרים מהגן. הדרך היחידה לעשות זאת בלי מרד אזרחי, היא לענות על שאלות ל' אי הידיעה שמורעפות מכל עבר. הילד מדען מסוג מיוחד - אף תשובה אינה מספקת, וכל למה יוליד למה נוסף, אבל ניסיתי תשובות דמה וקלטתי שהתשובה בכלל לא רלוונטית.

במקלחת שלי אני רוצה להיות לבד ולהוריד מעצמי את כל מיצי הגוף האפשריים שנתזו עלי במהלך היום – רוק, נזלת, קיא, פיפי וקקי. אני מפרטת, כי למרות שהאחרון נשמע הכי מגעיל (ושתקום עכשיו אמא שתגיד לי שקקי מהנקה הוא לא מסריח), קיא, זה ריח שנדבק ואי אפשר להוריד. המקלחת היא הזמן היחיד שלי ביום שגופי לעצמי ולי בלבד. אף אחד לא תלוי לי על היד, נדבק לי לרגל או קופץ לי על הגב. הכל חופשי, חוץ מהפה כמובן, כי תוך כדי המקלחת אני עדין עונה לשאלות, שרה ומדברת כדי לא לאבד את ארגון הבית ולאחריו את שפיות דעתי.

אני מסיימת את היום על הגחון, ובעיניים מרוטות עורכת רשימות של מטלות המחר, רובן קשורות לכל מיני בלתמ"ים מהיום האחרון, כגון מכונת כביסה שרצינו שתשקה את הדשא, ובאיזשהו אופן הרסנו לה את המנוע.  יש לי ערימה של כלים בכיור, 4 שיחות שלא נענו, ושתי חברות לחזור אליהן כבר שבוע, אבל ב 22:00 אני נתקפת בהלה. לישון כל דקה אחרי השעה הזו יהווה במפגע בטיחותי ליום שאחרי. גם כן שינה. מי שלא נוחר קודח לי באוזן עם אף מנוזל, ועשר פעמים בלילה אנחנו קמים לכסות אותם וזה לפני הנקות וגיחות פתאומיות של איברים שנזרקים לי לפנים בסגנון חופשי.

13 תגובות:

  1. נהניתי מאוד מאוד לקרא את הקטע המקסים הזה, והוא החזיר אותי מיד להרגיש שוב ולהזכר בתקופה הזו, ואף עלה גם געגוע...
    נראה שלהיות אמא זה רק אמא, אבל בעצם מתחבאת שם טבחית, כובסת, מנקה, פסיכולוגית, מורה למלאכה ויצירה,
    ליצנית חצר, צוות הווי ובידור, רופאה ואחות גם יחד, מומחית בתיקון והרכבה ועוד כמה דברים ששכחתי... כל זה בלי הכשרה או הכנה מוקדמת! הלימוד הוא תוך כדי...
    כנראה שהילדים המקסימים האלו הם מורים קשוחים. השיטה שלהם היא ליזרוק אותך למים, ואם לא לומדים מספיק מהר הם צורחים עד השמים. אבל אין ספק
    שהשיטה שלהם עובדת חזק, והם מזיזים ומעיפים אותנו למקומות שבחיים לא האמנו שנגיע....ומגלים יכולות, רגשות, מחשבות חבויים שלא העזנו לפגוש - ועכשיו אין ברירה!
    אז תודה שנתת לי להסניף שוב את הריח הזה של הילדים הקטנים,
    וחיבוק חזק, לכולכם!!!
    מיפעת

    השבמחק
  2. מיה מקסימה,
    קראתי, נהניתי
    וואו, איזה יופי
    מקסים
    אמיתי
    מרתיע (:
    וגם לא

    השבמחק

  3. מה אני אגיד, אחרי כל הבלאגן הזה את עדיין מצליחה לכתוב מעולה...
    כמו תמיד - ריגשת אותי
    שלא תחשבי לרגע שחיי הרווקות והבלי ילדים לא מעייפים.. כי לנו אין את התירוץ הזה שנקרא ילדים, ותמיד אנחנו נקראים לדגל, אבל לא אכחיש שלאחרונה החיים מחייכים אלי, ואני באמת חושבת על איפה אראה את הזריחה הבאה...

    זה בטח לא ימנע ממני לעשות ילדים... אלא רק להיות מוכנה שזה לא פיקיניק.

    תודה על הכנות, אוהבת תמיד,עדי

    השבמחק
  4. מיה הרסת אותי מצחוק!
    בדיוק, אבל בדיוק תיארתי את חיי בשלוש וחצי שנים האחרונות.
    בעיקר הקטע עם המקלחת הצחיק אותי
    כי שחר תמיד בטוח שאפשר לוותר גם כשהן מרוחות בבוץ/קקי/גואש
    (ולא צריך למחוק את המיותר).
    המשך שבוע רגוע ככל הניתן...

    השבמחק
  5. אוייייייי... לא הפסקתי לצחוק לרגע אחד ויחד עם זאת ליבי איתך וליבי עם עצמי בעניין הבאות בעתיד.
    לא חשבתי אחרת, נשמע מורט כל דבר אפשרי אולם... אין כמו הריצה והחיבוק של הילד שלך אלייך כשהוא רואה אותך אחרי יום ארוך בגן.

    שולחת לך חיבוק חם!!!

    השבמחק
  6. הי מיה
    אם זה מנחם אותך ,כמעט כל אימא עוברת את השלבים הללו.מגובה הגיל שלי עדיין לא הגעתי להחלטה אם זה אושר. בטוח שלא בכל המקרים . התרשמתי שעם כל הקושי שאת מציינת את מאושרת ואם כך את ברת מזל.

    השבמחק
  7. מיה..
    בלחץ של בחינות, מרוטת עצבים,כמה כיף לצחוק!! אלו הם חיינו ולא נוותר על אף שניה בהם..

    השבמחק
  8. קבלי הזדהותנו, וגם כמה התפרצויות צחוק לשעת לילה מאוחרת זו, כשהכל שכח מסביב... לילה טוב ותודה.

    השבמחק
  9. נהנתי לקרוא ולצחוק!
    שיהיה בשעה טובה ובהצלחה, רגע לפני עוד אחת... (נכון? זו עוד בת? זה מה שגפן אמר לי לפחות...)

    השבמחק
  10. מצחיק ביותר. בייחוד הקטע על הטלת הפצצה בחיתולי התירס :)
    שרון

    השבמחק
  11. נהדרת! סופסוף בלוג שבו מגלים את האמת :-)

    השבמחק
  12. צחקתי מעמקי לבי (אולי אחר כך אבכה שקראתי במקום לישון מהסיבות שפירטת בעצמך...)
    ממליצה על קניות בהזמנה באינטרנט:) אבל זה לא פותר את הטירוף הכללי שאני שותפה לו.

    השבמחק