לבד בברלין

איור מחומת ברלין וגרפיטי מעליו

טוב לא לגמרי לבד, עם מיכל, ומשפחתה המתוקה, שנסעה לשנה בברלין. למרות שהבטחתי לעצמי שאת אירופה אשמור לזקנה, כבר פעמיים שברתי את הפרדיגמה הזו כשקפצתי לבקר חברות בפוסט דוקטורט. עדי בשטרסבורג, מיכל בברלין. אז הנה עצה חינם : אמצו חברות חכמות וכנסו לדיל החברה שבמועדון המתמידה בלימודים ואתם שטסים על הגל.

כמובן שההכנות מוציאות את כל הרוח מהמפרשים וגורמות לתהות על מהות חופשה קצרה כל כך שבהתארגנות לכבודה מושקע מאמץ אטומי. לא מצדי כמובן, לארוז לקח לי דקה וחצי. אבל התקתוק עבור מי שנשאר, עדיף למות. קופסאות אוכל בפריזר שיספיקו גם לעת מצור, ניירות טואלט בשירותים שיאפשרו לקשט איתם את הסוכה בעשר השנים הקרובות, רשימת טלפונים של חברים, אנשי חינוך ודת שעברה תוך פירוט באורך הגלות לאיש. מסירת העדפות ממרחים בסנביצ'ים לפי ימים לילדים, ועוד ועוד.

מעברים

שינויי מזג האוויר הביאו אותי לחשוב... על האלרגיה שלי.

היה היתה לי אלרגיה. כל פער בן 4 מעלות ומעלה בטמפרטורות מזג אוויר בין יום אחד לזה שאחריו, גרמו לי להגיב בעיטושים בלתי פוסקים, נזלת לא נגמרת וכאבי ראש. משלב מסוים הייתי מושבתת כל עונת מעבר ל 4-5 ימים, חסרת יכולת תפקוד.

כשממש הציק לי, התחלתי לטפל בזה. ההצעה הראשונה היתה ללכת לרופא שמתמחה באלרגיות. הוא יערוך לי טסטים, יבדוק למה אני רגישה ויתאים לי כדורים. הארסנל המשפחתי רחב, כך שידעתי שיש קשר לפריחות של עצים מסוימים ולאבק. בכל זאת לא רציתי לבחור בדרך שאין בה בירור אמיתי למה שעובר על הגוף שלי.

מה גורם לנו להגיב למעברים באופן בלתי מאוזן?

סבתות לוהטות - חוויית סווט לודג'

בשש בערב אנחנו יושבים בחוץ מסביב ליד גל אבנים. שותים תה, מפטפטים קצת, עוד סיגריה ועוד טלפון, לפני שנכנסים. ההנחיות היו לא לאכול כבד בשעות שלפני, לבוא בלבוש נוח אבל לא בבגד ים. תכף נכנסים למים, או לאש, מה שתעדיפו. בכל אופן כרגע, חם לי לכתוב את זה.

בשבע אלעד, שמאן הטקס, נותן בריף לגבי סדר העניינים וכמה הנחיות. ריכוז בהדלקת האש, מעגל פנימי וחיצוני, ישיבה נשים לחוד גברים לחוד, שירה יחד, פתיחת הדלת להכנסת והוצאת האבנים. בסוף הוא מעניק לנו כמה טיפים להישרדות מיטבית. בשורה התחתונה, הוא מציע להיות עם זה. אני כבר מתחילה לחשב את האפשרויות לצאת, ארבע פעמים תפתח הדלת, זה אומר ארבע אפשרויות לחמוק. עוד אני מסמנת את שביל הבריחה, הוא חותם את דבריו במשפט שמזיז אותי על האבן, "אין מה לחפש בחוץ".

כלכלת השוק לפעוטות

פעם בכמה חודשים אנחנו מתכנסים בגינה ציבורית לשוק יד שניה של ילדים. זה אירוע שמעודד לרוקן את הבית מכל מיני בלתי נחוצים למיניהם. אפשר למנף אותו לטובת פרידות ונתינה של משחקים וחפצים שכבר לא בשימוש שלנו ואחרים יכולים להנות מהם. זהו גם אירוע של יצירה. ילדים מכינים ואופים, בונים ומפיקים, אבל מעבר לאלה, זהו מקום שמאפשר לילדים ללמוד משהו על פעילות ענפה מימי קדם ועד היום - מסחר.

לפני חצי שנה הגענו מוכנים, עם לימונדה טבעית תוצרת בית. זה היה באוגוסט אז טרחנו להקפיא את הבקבוק כדי שהמשקה יוגש קר ומרענן. מיקמנו שולחן, עליו שלט יפה שהוכן מבעוד מועד ובנימה אקולוגית הנחנו על הדוכן כוסות רב פעמיות. שלושה שקלים לכוס נראה לו סביר. הוא ישב וחיכה לקונים.

אוכל וחגים - יחסינו לאן.

העיסוק האובססיבי, הלא קשור והמופרך של הישראלים באוכל בחגים, יצא לי מכל החורים של המצה. אובססיבי, זה לא למצוא שום אוכל פרסי ראוי משושן הבירה, אז ללכת על האוזניים של המן במילוי דונג בטעמים. לא קשור, זה להפוך את יום העצמאות לחג העלהאש האולטימטיבי. מופרך זה יום כיפור, מועד שסוף סוף אין בו אוכל, ואז כל היום דנים איך להעביר את הצום, כמה ומה לאכול לפני, ולשתות ואיך לשבור את הצום בסופו. 

לכולנו יש מערכת יחסים מורכבת עם אוכל.

גורו

השבוע היינו בחתונה הודית. חצי הודית. זו היתה חתונה מעניינת כי אם הכלה היא גרמניה שהתחתנה עם הודי, הם השתקעו פה והקימו יחד גסטהאוס ובית ספר למוסיקה. החתן מכפר סמוך. הביאו אותו בתהלוכה בה נושאים אותו על כפיים ובמהלכה, מנגנים, רוקדים ומעיפים שטרות כסף. הפצ’קראי של הדמויות היה מהמם, הגיעה משפחה מגרמניה, הודים מכובדים עם חליפות רציניות ונעלי אצבע, תיירים, נזירים וכל מיני פריקים. טקס החתונה ארך שעות, והיה מלווה ברכות, שירה, אורז, פרחים ועוד. אחריו כל הכפר ירד למסיבת ריקודים וארוחה חגיגית על מצע עלי בננה.

בני הזוג שהתחתנו הכירו לפני 12 שנה, כי הם מאמינים באותו גורו. הגורו שלהם היא “אמה” האם המחבקת. מדובר בגורו הודית שמחבקת את כל מי שמגיע אליה. 

תפוזים. פוסט יום השואה.

תמונה שצילמנו בביתה ב 2007

בטיול אין לנו זמנים. חגים אנחנו מציינים מאוד בקטן, אם בכלל. לא תמיד מודעים ליום ולשעה, אם זה יום חול או שבת. אבל את יום השואה אני נושאת איתי מידי פעם, בעיקר בגלל ציפורה. ציפורה היא ניצולת שואה שהכרנו לפני 8 שנים דרך עמותת “פרח לניצול”, שערכה בזמנו חיבורים בין ניצולי שואה בודדים וצעירים מתנדבים.

היינו מבקרים אותה כל שבוע - שבועיים, היא כמעט לא יצאה מהבית. אחרי הלידות התראנו פחות, אבל באנו אליה גם עם הילדים. מידי פעם היתה מתאשפזת בגלל כאבי גב כרוניים, לעתים ביקרנו אותה בבית החולים. האיש השיג לה נעימות חזנים ביידיש שאהבה לשמוע, כך שתוכל להקשיב להם באוזניות. הביקורים שלנו היו קצרים כיוון שהיא לא יכלה לשבת לאורך זמן, ובדרך כלל היינו מבינים מתי ללכת. לעתים האיש היה קופץ אליה בהפסקת הצהריים מהעבודה. בפעמים אחרות ביקשה שנקנה פיצה מתחת לבית שלה והיינו אוכלים יחד. לאחרונה היא כבר היתה מקבלת אותנו כשהיא שוכבת במיטה, עם שטפי דם בכל הגוף.

מחשבות על הפנסיה

תהינו עד עכשיו למה אנחנו לא רואים ילדים בפארקים בהם אנחנו מחנים את הקרוואן. אחרי שבוע התענוגות הזה, הבנו. הטיול בצד המזרחי של אוסטרליה מוקדש אצל רוב המטיילים, לחוף. זה צד פופולארי ועמוס, לעומת פנים המדינה – היערות וההרים. אנחנו בחרנו בדרך כלל בפארקים באזורים הירוקים הללו. יותר שקט שם, יותר טבע, מקסימום עיירה או כפר עם כמה חנויות וזהו. קצב נעים שמתאים לאופי הטיול שלנו.

לפני כמה ימים הגענו לאזור ה gold coast, בכל זאת, קצת ים. וסוף סוף ראינו ילדים, והרבה. הפארקים פה הם סוג של עיר: יושבים על חוף הים, האזור מחולק לקרוואנים בצפיפות של בית דירות, ככל שמתקרבים לים המיקום יותר מבוקש. ובניגוד לפנים המדינה, אי אפשר להבעיר מדורה כי זה כמו שמישהו ידליק אחת בפרידמן פינת דיזינגוף. אין יתושים, אבל גם אין בעלי חיים אחרים שהמפגש איתם יותר סימפטי. אין רוחות חזקות, יש מוסיקת רקע בשירותים ומכונת ארטיקים ליד הקולר. מעבר לתנאים, גם יש הרבה מה לעשות, מדובר בכפרי נופש פעיל. בריכה, גן שעשועים, בוקר של פנקייקים וערב של סרט ופיצה.

ארץ חדשה

עוד כמה שעות אנחנו אמורים להגיע למרכז. אתמול בלילה בדקנו תרחישים אפשריים לאזעקות בדרך, כשנגיע או בחזרה. אם להתפצל לשתי מכוניות, שלא כל המשפחה נמחקת אם נופל עלינו טיל. אולי הסידורים שאנחנו צריכים לעשות סובלים דיחוי, אבל זה כבר מה שאמרנו לפני שבוע, ומי יודע אם עוד שבוע גם יהיה מסוכן. שיחה קשה שהשאירה אותנו עם מועקה.

עוד כמה שבועות אנחנו נוסעים מכאן, לטייל. עוד תקראו על כך בפוסטים הבאים. לפני חודש נפגשנו עם מספר משפחות שנוסעות לתקופה. חלק מהן היו עם כרטיס בכיוון אחד. יוצאות לחפש מקום נורמאלי לחיות בו. אחרי הפגישה הרהרתי ברעיון הזה, בחיפוש אחר מקום טוב. בעידן בו תוך שלוש שעות אתה מעבר לים, אפשר לדון בו. העולם נהיה נגיש, מדינות מאפשרות להתחתן, לעבוד, לגור גם אם לא נולדת בהן. אנשים ממירים את דתם, מינם, עיסוקם, חדשות לבקרים.