אז מה יש להגיד על האוסטרלים עד כה? הם רגועים להחריד. סבלניים, חייכנים, מסבירי פנים. יודעים להנות מהחיים, קלילים, שום דבר לא באמת מטריד אותם. הם צרובי שמש ואוהבי מים. אוסטרליה היא אמנם אי, אבל גם כשנכנסים לתוך המדינה, היבשה מלאה במקורות מים חיים. אז אנחנו רועדים מקור על החוף כששבע עשרה מעלות בחוץ וקצת מטפטף, ונערות אוסטרליות נכנסות למים עם אבובים, וגולשים, וקייאקים, וחכות דייג.
הזמן עובר, אנחנו למדים איך זה עובד. לא תמיד פשוט לנו. אמנם אנחנו כבר כמעט לא נוגחים במשקוף דלת הכניסה לקרוואן, אבל פעם אחת הגענו לאתר קרוואנים על ראש הר, אמנם מקסים, אבל קר מאוד. אז אולי צריך לברר גם גובה? ועוד פרמטרים נסתרים כמו החופשה של האוסטרלים לשבועיים שגורמת להצפה באתרים וצורך להזמין מקום מראש? או עניין האוכל, הקרוואן הוא בגודל פינת המזווה בבית שלכם, אין בו מקום לצריכה חודשית. אז בגלל תכנון לא נכון, מצאנו את עצמנו כל יום בקניות. עכשיו אנחנו מגיעים יותר מוכנים, רושמים ובודקים מה צריך ואם יש מקום.
יצאנו לדרך. בקרוואן יש את כל מה שצריך בשביל לחיות, רק בשטח מינימאלי. עם הקרוואן קבלנו את כל תכולתו, זה אומר כלי מטבח, כלי עבודה ועוד. כשחונים - פורקים, שזה אומר מותחים את הגג, מורידים רגליים אחוריות, מוציאים את התכולה: כיסאות פיקניק, שולחן, משחקים לילדים. ומתחילים להתארגן, שזה בדרך כלל - להכין אוכל.
שבוע שאנחנו כאן. בריסביין, אוסטרליה. הבחירה בפנסיונרים היתה קליעה בול לצרכים שלנו. גרנו מתחת לבית שלהם, בדירה מרווחת, עם כל מה שצריך כדי להתארגן שבוע. אפילו בריכה היתה, אבל האביב האוסטרלי קריר. הילדים טבלו ומיד פונו לטוש חם מפצה.
מקום זר זה הרבה מאמץ. אנחנו לא תיירים שמעבירים כמה ימים בעיר. באנו להסתדר פה לתקופה, כמעט כמו מקומיים, רק בלי לדעת את המקום. קונים אוטו וקרוואן, קוראים אותיות קטנות בחוברת הביטוח, פותחים חשבון בנק, רוכשים חבילת טלפונית עם סים אוסטרלי. אנגלית אנחנו מדברים, אבל יש פה תרבות אחרת, שאנחנו לומדים בתנועה. אז לא תמיד יוצא להיות בפוקוס, וצריך לקבל כל הזמן החלטות מהירות בלי לדעת בדיוק לאן זה לוקח, ועושים טעויות. מראש הלכנו על אתגר של קנייה, לא רק כי לשכור רכב לתקופה ארוכה זה יותר יקר, אלא גם בגלל ההתנסות. ובכל זאת – זה מעייף.
זה היה ברור שנעזוב את הארץ על הגחון. לא משנה כמה פעמים עברנו על רשימות הסידורים, בבוקר יום הטיסה רצנו, טלפנו וסיימנו עוד המון סגירות קטנות ואחרונות. זאת בנוסף לעומס הפרידות שריגש והתיש אותנו כאחת, ולהתעוררויות הזויות באמצע הלילה.
טיסה
מה יותר גרוע מטיסה של עשרים ושתיים שעות במצטבר, עם שלושה ילדים מתחת לגיל 6? כל זה פלוס תולעים.
