לקבלת הצ'יף

אפצח בחידה מתמטית פשוטה: קנינו רכב, קנינו 
קרוואן, שכרנו קרוואן, מה עוד נשאר להשלמת המשוואה? לשכור רכב. לפני עשרה ימים נפרדנו מהמוטורהום שטיילנו בתוכו חודש וחצי. מצד אחד הוא אפשר לנו להיות נגישים לטבע באופן נוח, מצד שני הוא היה גדול, להסתובב עם אוטובוס כזה לעתים מסרבל את הדרכים. רצינו להתנסות במסע ברכב ולינה במוטלים על הדרך או אצל משפחות.

יום המעבר הגיע, ארזנו את הפקלאות (בערך כמו לארוז בית), הכנו ארוחה אחרונה בקרוואן, והחזרנו אותו. במקומו קבלנו סטיישן מצ’וקמק, ופתאום הוא נראה קטן, וצפוף, ואיך לומר את זה באופן עדין שיעביר את החוויה במהימנות? צינוק על גלגלים. 

ברגל

לא בא להם על הליכות. לא פיסית ולא מוראלית. זה אחד הדברים שהם קוראים לו “מה שאתם רוצים”, כלומר אנחנו, המבוגרים. המילה “הליכה” כבר הספיקה ליצור תגובה אוטומטית של התנגדות.

אני מכירה הורים שלוקחים את הילדים שלהם באוזניים לטייל בארץ. אחרים שהולכים לחוגים ולחברים ברגל כאקט חינוכי. אני הלכתי לתיכון שלי 20 דקות כל בוקר. מי היום הולך לבית הספר?

אנחנו לא מתייאשים. מקפידים לבחור תנאים נוחים, כלומר לא יותר משעה וחצי הליכה קלה יחסית. סביב אגם, או מסלול נופי, או יער גשם.

רגעים נצורים

כתבתי שמזג האוויר בניו זילנד בקיץ נוח, אבל זה היה לפני שירדנו למטה. כיאה לדרום כדור הארץ, אנחנו קרובים לקוטב וקר איימים. נקלענו לכמה ימים כאלה בדרכנו למילפורד, מיצר שהוא פלא עולם, סיבה לנסיעה לניו זילנד עבור המון מטיילים.

בערים יש מה לעשות במזג אוויר סוער - מוזאונים מעניינים וגלריות בנושאים שונים הם פתרונות טובים. אבל אנחנו נמצאים באזור נידח על הדרך. אז שרפנו כמה שעות בבית קפה, וכשהיה רגע שמש ירדנו לאגם וראינו קשת, והלכנו לאתר מסודר עם מטבח מפנק. עד מהרה למדנו שהבישולים באתרים שעל הדרך הם לא פסטה ברוטב קופסת שימורים. כל קבוצת חברים מאזור אחר בעולם, עומלים על בישולי גורמה, אולי כפיצוי על הקושי של היום במסלול. ערבול הריחות במטבחים המשותפים מהול בחום ובהכרויות מסוג אחר. כך באותו ערב ראיתי איך מכינים ברווז, ונתתי למטיילות שוודיות לטעום קפה ערבי עשוי ברצינות תהומית.

ניו זילנד - החיים כגלויה

נתחיל מהפינוק המרכזי - מוטורהום. יחידה אחת, שלא לומר משאית, שבתוכה הרכב והקרוואן יחד, כולל שירותים ומקלחת. החיבור מאפשר עצירה בכל מקום לכמה שעות או ללילה, לבשל, לעשות פיקניק או לישון. אנחנו אומדים את ההבדלים מדרך הטיול שלנו עד כה, עם קרוואן ורכב שנפרדים, היו לכך המון יתרונות, אך כעת מדובר נוודות של ממש, עם יכולת לשהות בטבע באופן עצמאי. קלות התפעול משמחת ומשרה רוגע על כולנו. בנסיעות הילדים יושבים רחוק מאתנו (ביחס לרכב רגיל) מה שמקשה לעתים על הצרכים שלהם בדרך, אבל לומדים לשפר את אפשרויות התקשורת. הלינה במפלסים, אנחנו ישנים בקומה למעלה, והליכה לשירותים באמצע הלילה מעוררת פנטזיות לקטטר, כי מדובר בבנג’י של ממש.

מעברים

את המעבר לשנה הלועזית החדשה חגגנו בחרופ עמוק בהרים הכחולים שליד סידני, ומאותו יום בערך, התחלנו להרגיש את הפרידה מאוסטרליה. פרידה מהחיות שפחדנו מהן - נחשים, זבובי חול, עכבישים, יתושים, ונמלים שמצאו תמיד פרצה להכנס דרכה לקרוואן. פרידה ממזג האוויר הפכפך - אביב אוסטרלי שטומן בחובו גשמים, חמסינים, ימים אביביים טיפוסיים ורוחות ערב מטורפות. פרידה מארץ המהגרים שמקבלת בסולבנות את השונה, רואים את זה בבירוקרטיה שלמדנו להכיר, בעסקים, במגוון שברחוב. וכמובן, פרידה מהסוס והעגלה שלקחו אותנו בדרך. הילדים נפרדו מהאופניים, מכלים שיצרו וממשחקים שאספו. ציירו ציורים, כתבו וצילמו למזכרת. 

רישומים בחול

ידענו שיהיה עומס לקראת הקריסמס, אבל לא תיארנו לעצמנו עד כמה. הפארקים היו מלאים עד אפס מקום ומוזמנים הרבה מראש. כולם נוסעים ברחבי היבשת לפגוש את המשפחות שלהם. חופשת הילדים מציפה את אוסטרליה גם במטיילים מרחבי העולם. הדרכים עמוסות וכל פארק נראה כמו מחנה פליטים אוסטרלי. הפתרון שמצאנו הוא פנייה ל“חיבורים” ארגון של נוצרים אוונגלים, אוהבי ישראל, (אמונתם מתבססת על התנ"ך) שמארחים מטיילים ישראלים.זו דרכם להביע את תמיכתם בישראל ולהכיר ישראלים מקרוב. קצת היססנו כי בכל זאת מדובר בחג, ובכל זאת אנחנו חמישה, לכן הצענו גם את האפשרות להיות בחצר של הבית בקרוואן. פנינו למשפחה מעיר החוף “ניו קאסל”, שהיתה לנו על הדרך, והם שמחו להיענות לבקשתנו.

עבודה בחווה

WOFFWING (וופינג) היא צורת טיול מאוד פופלארית על ידי צעירים ברחבי העולם. מדובר באנשים שבאים לחוות ועובדים בהן תמורת מחייה - מגורים ואוכל. הרבה מטיילים בוחרים בדרך זו לראות את אוסטרליה, גם כי המחייה פה מאוד יקרה, וגם כדי להכיר את היבשת מבפנים. אם אתה מוצא את עצמך עם מארחים טובים וקבוצת עובדים (וופרים/WOFFERS ) נחמדים, אפשר להעביר ככה גם חודשים. לגור בבית של בעלי החווה, או בקרוואן שמיועד לכך או בביתני עובדים. לעבוד בקטיף, דייג, חליבה או גיזום. האוכל זה כבר עניין של מזל.

צמאון, או - הרהורים על הגירה

זו הפעם השלישית שאנחנו פוגשים משפחה ישראלית על הדרך. זה לא קורה פה הרבה. המסלולים באוסטרליה מגוונים. בדרך כלל מדובר במפגש לרגע וממשיכים הלאה. גם משפחות אוסטרליות ואירופאיות יצא לנו להכיר, אפילו עכשיו יש לידינו משפחה הולנדית, מורה למתמטיקה ועורכת דין עם ביתם בת השנתיים. שוקולד שיחק עם המורה שח מט, והילדה שחקה עם מנטה. אבל אי אפשר להשוות לחיבור הישראלי המיידי. שעה אחרי ההכרות כבר יושבים יחד למדורה וארוחת ערב משותפת, הילדים משתוללים יחד ואנחנו מתנפלים אחד על השני כמו עלוקות בשאלות, עדכונים ושיחות עמוקות אל תוך הלילה.

עצירה

היינו אמורים להגיע תוך שעה וחצי למקום הבא. התארגנו לנסיעה ויצאנו לדרך. כעבור 45 דקות עצרנו להתרעננות במקום שכוח אל. שתינו, הזזנו מפרקים והמשכנו. כמה דקות אחרי, במעלה גבעה, האוטו החליט להיעצר. חום צהריים, אין קליטה. עוצרים את המכונית הראשונה שעוברת, אישה בגיל העמידה, לה יש קליטה - חברת טלפונים אחרת. עוד אנשים עוצרים לידינו במטרה לעזור. אנחנו מודיעים לשירותי הרכב על המיקום המשוער, והאישה לוקחת אותי ואת הילדים למקום שכוח האל בו עצרנו, לאותו בית קפה. אני מזמינה לילדים צהריים ופתאום האיש מגיח. בכוחותיו האחרונים של האוטו, האיש הצליח לעלות עוד קצת, ושם מצא מקום להסתובב ולחזור. מודיעים לשירותי הגרירה על שינוי המיקום, הבעיה היא שהגרר כבר יצא ואי אפשר לתפוס אותו, כי כבר הוא באזור בלי קליטה.

בארץ התווים

כבר כמעט חודש שאנחנו מסתובבים באזור שנחשב האלטרנטיבי של אוסטרליה. יש פה בתי קפה אורגניים, פריקים, אמנים, חנויות של אוכל נע, סדנאות של פרמהקלצ'ר וקהילות של אנשים שמגדלים את הילדים במסגרות אחרות. זה התחיל מנימבין (nimbin), עיירה מקסימה שהתקשינו לעזוב. אזור ירוק, עם הרים בצורות מפתיעות, והמון אופציות רחצה – מפלים, אגמים ונחלים. בהמשיך, בבלינה (ballina), עיירת חוף, נקלענו לפסטיבל השרימפס. אמנם לא ניסינו ממטעמי הפסטיבל, אבל נהננו מההתרחשות – תחרויות של בנייה וחול והשטת רפסודות במי האוקיינוס, דוכני אוכל בינלאומיים, וכמובן מוסיקה.

חדר משלנו

זהו שאין לנו.

כלומר פה בקרוואן זה באמת אתגר, מקום משלך. כי זו דירת חדר בגודל של ימי הצנע של שנות העשרים בפלשתינה. אבל לא מדובר על מקום פיסי, אלא על רעיון.

גם וירג'ינייה וולף לא כתבה את המושג "חדר משלך" ב 1929, על חדר בבית. היא בעצם התריסה אז על כך שרוב הסופרים הנחשבים הם גברים, ולא בגלל שהם יותר מוכשרים, אלא כי יש להם את התנאים לכתוב. הם פנויים לכך הרבה יותר מנשים. על מנת לכתוב, היא גורסת, אישה זקוקה לחדר משלה, להקצאה של מקום, שהוא בעצם כסף וזמן, ויותר מכך – רעיון של אפשרות לפנות לעצמך חלל בו אפשר יהיה ליצור. ובמקרה של נשים, מדובר בחלל שהן צריכות לקחת, לעתים בכוח, כי אף אחד לא יגיש להן אותו מרצונו הטוב.

אף אחד לא ישים לב אם לא אכתוב. להפך, זה יפנה אותי ליותר זמן משחק עם הילדים או לניסויים יותר מגוונים במטבח. אבל משהו בי ידעך. מי שאני, בלי קשר לילדים, תעלם.

מסעות גילוי

בשש בבוקר כבר היינו על הדרך. זה, עוד לא קרה לנו פה, הילדים חשבו שאנחנו בורחים. אבל רצינו שהכביש יהיה ריק. מארבע בבוקר כבר הייתי ערה, במתח, איך תהיה הירידה למטה.

ארבעה ימים קודם הגענו לפארק לאומי למינגטון (lamington), אזור הררי וירוק. כשהתקשרנו להזמין מקום דרך מרכזיית הפארקים הלאומיים, אמרנו בפירוש שיש לנו ג'יפ וקרוואן, אבל אף אחד לא אמר לנו שטריילרים (נגררים) לא אמורים לעלות בדרך כזו, שיש בה מקטעים שלמים בני מסלול אחד וסיבובים חדים ומסוכנים.

מחשבות על הפנסיה

תהינו עד עכשיו למה אנחנו לא רואים ילדים בפארקים בהם אנחנו מחנים את הקרוואן. אחרי שבוע התענוגות הזה, הבנו. הטיול בצד המזרחי של אוסטרליה מוקדש אצל רוב המטיילים, לחוף. זה צד פופולארי ועמוס, לעומת פנים המדינה – היערות וההרים. אנחנו בחרנו בדרך כלל בפארקים באזורים הירוקים הללו. יותר שקט שם, יותר טבע, מקסימום עיירה או כפר עם כמה חנויות וזהו. קצב נעים שמתאים לאופי הטיול שלנו.

לפני כמה ימים הגענו לאזור ה gold coast, בכל זאת, קצת ים. וסוף סוף ראינו ילדים, והרבה. הפארקים פה הם סוג של עיר: יושבים על חוף הים, האזור מחולק לקרוואנים בצפיפות של בית דירות, ככל שמתקרבים לים המיקום יותר מבוקש. ובניגוד לפנים המדינה, אי אפשר להבעיר מדורה כי זה כמו שמישהו ידליק אחת בפרידמן פינת דיזינגוף. אין יתושים, אבל גם אין בעלי חיים אחרים שהמפגש איתם יותר סימפטי. אין רוחות חזקות, יש מוסיקת רקע בשירותים ומכונת ארטיקים ליד הקולר. מעבר לתנאים, גם יש הרבה מה לעשות, מדובר בכפרי נופש פעיל. בריכה, גן שעשועים, בוקר של פנקייקים וערב של סרט ופיצה.

שירת הצפרדעים

 זה מתחיל מלחיות את היום לפי האור והחושך. לקום בחמש בבוקר זה לא נורא כשהולכים לישון בשמונה. להקשיב לפכפוך המים בנחל או לגלי הים על הבוקר, להסתובב ביער גשם רוחש ופעיל בינות לעצים התמירים, להקשיב לציפורים בנהרות מדליקות את היום וכבות עם לילה. הן השעון שאין לנו כאן, ברוב היום אנחנו בעצם לא מודעים לזמן.

שגרה (ושבירתה)

הגרלה נושאת פרסים: מה באוהל?

אפצח בשאלה: מה מסתתר באוהל שבתמונה? אני מוכנה להתערב על מליון הדולר שאין לי, עם כל קורא/ת בנפרד, על העובדה - שבחיים לא תגלו. אז עד שאתם חושבים (רמז – לכו על המופרך ביותר) אספר על היומיום שלנו.

למרות שמוזר לתאר איך נראה יום פה, החיים ממשיכים והתארגנות עם שלושה ילדים דורשת שמירה על סדר. מה שהכי חזק בשגרה שלנו, כמו בארץ אולי, הוא ככל הברזל להימנע ממצבי עייפות או רעב. כל השאר – די גמיש.