בשש בערב אנחנו יושבים בחוץ מסביב ליד גל אבנים. שותים תה, מפטפטים קצת, עוד סיגריה ועוד טלפון, לפני שנכנסים. ההנחיות היו לא לאכול כבד בשעות שלפני, לבוא בלבוש נוח אבל לא בבגד ים. תכף נכנסים למים, או לאש, מה שתעדיפו. בכל אופן כרגע, חם לי לכתוב את זה.
בשבע אלעד, שמאן הטקס, נותן בריף לגבי סדר העניינים וכמה הנחיות. ריכוז בהדלקת האש, מעגל פנימי וחיצוני, ישיבה נשים לחוד גברים לחוד, שירה יחד, פתיחת הדלת להכנסת והוצאת האבנים. בסוף הוא מעניק לנו כמה טיפים להישרדות מיטבית. בשורה התחתונה, הוא מציע להיות עם זה. אני כבר מתחילה לחשב את האפשרויות לצאת, ארבע פעמים תפתח הדלת, זה אומר ארבע אפשרויות לחמוק. עוד אני מסמנת את שביל הבריחה, הוא חותם את דבריו במשפט שמזיז אותי על האבן, "אין מה לחפש בחוץ".
אנחנו עומדים במעגל ומי שהתמנה להיות שומר האש – מדליק אותה. בתוך האש ערמת אבנים. אלעד מתבקש להתבונן פנימה, לערוך התכוונות לגבי העבודה שנעשה עם עצמנו הערב. כל אחד בתורו מפזר צמחי תבלין לתוך האש, שתקבל את מנחתנו ותשיב בחיוב לתפילותינו.
הגיע הזמן, שירותים מי שצריך, ובשורה אנחנו נכנסים, קודם הנשים, ואז הגברים. פנימה. כפופים.
סווט לודג הוא בקתת הזעה אינדיאנית, מדובר במבנה עגול ונמוך דמוי רחם. הטקס שמקורו ממסורת השבטים האינדיאנים, מדמה לידה מחדש. בכך שהאש, הלו היא האלמנט הזכרי, נפגש עם אמא אדמה. בתוך הרחם, יש אפשרות ליצירת חיים חדשים, עבור כל מי שבפנים. על פי המסורת בקתת ההזעה עוזרת להשיל דפוסים, לטהר ולרפא.
שבע סבתות נכנסות. סבתות הוא כינוי לאבנים, שעתיקותן עוטפת אותנו בחכמה, לא מתמטיקה, אולי גם, אבל בעיקר ידע של טבע שאצור בתוכן שנים. כל אחת מהאבנים מייצגת כיוון – ארבע רוחות השמים, התבוננות פנימה, מבט למעלה ומבט לאחור לדורות הקודמים. הן מונחות בגומחה שבמרכז הבקתה. הדלת נסגרת ועל האבנים הלוהטות יוצקים מים. אדים מבושמים מתפזרים בחלל החשוך.
בזה אחר זה אנחנו שוטחים את בקשתנו ממעגל זה, מהאש, מהמים, מהחום, מהיחד. בין התפילות, שירים. מנטרות בניחוח דרום אמריקאי. ויש מקום גם לשירים משלנו "כל העולם כולו", "אדמה ושמים" ועוד שירי קדושה יהודיים וישראלים. קולות השירה מדפקים על הקירות וחוזרים לתוכנו פנימה.
אלעד כרמל מחזיק את הטקס בצנעה וברוגע. הוא התחיל את דרכו בכלל בחברה להגנת הטבע, שם העביר תהליכים קבוצתיים דרך מיומנויות שטח – הדלקת אש, מציאת מים, צמחים ועוד, שהמטרה שלהם היתה ללמוד להרגיש בטבע - בבית. הוא חי בקהילות אקולוגיות, התנסה בטתא הילינג, אנתרופוסופיה, פסיכותראפיה הוליסטית, יוגה, בודהיזם ותורות המזרח.
את הסווט לודג' הראשון שלו חווה עם קנוט קרול, שהפך למורה שלו בדרך האדומה (היא הדרך האינדיאנית), משם דילג למסע חזון בו קיבל השראה לחבר אנשים לטבע כדי לקשר את הידע בין הדורות היוצאים, לנכנסים. הוא נסע ללמוד בשבט הלקוטה בארצות הברית, המשיך למקסיקו וסיים בריצת – תפילה לירושלים, שארכה ארבעה שבועות וחיברה ארבעה ימים, למען השלום והמים בישראל. ב 2009 הקים את "הדרך האדומה של הלב" ומאז הנחה סווט לודג'ים, מסעות חזון ומפגשי טבע ברוח זו.
הדלת נפתחת. שבע סבתות של אלמנט האוויר יוצאות. האוויר הקריר שבחוץ רוחץ אותנו. מי שקרוב לדלת סופג אותו יותר. אני יושבת עמוק בפנים וצפוף לי. מישהו יוצא החוצה אז יש קצת מקום ואני מנצלת את הרגע לקריסה לאחור, משעינה לחי על רצפת האבן הקרה, אויש זה טוב. שומר האש מכניס את שבע הסבתות הבאות, המייצגות את אלמנט המים. אחרי כל אבן הוא צועק בהתלהבות "אהו מיטאקויא אואסין"- כולנו אחד. כולם חוזרים אחריו.
הדלת נסגרת, מים נשפכים על האבנים החמות וצורבים אותן. התחושה שכולנו אחד מעולם לא היתה חדה יותר. החושך מוחלט. מיצי הזיעה שלנו מתערבלים אחד בשניה. חוסר הנעימות מתחיל להיות בולט ומציק. מחשבות על סקי וקפה ברד לא עוזרות. אני מנסה לטכס רעיונות מפלט אחרים. בינתיים המציאות דופקת בדלת. שומר האש מודיע שרכב חוסם את היציאה לאחד השכנים. באותו רגע זה נראה כמו סיפור מעולם אחר. הסאגה הזו נמשכת כמה דקות טובות ואנחנו חוזרים פנימה, תזכורת קטנה לעולם מקביל.
זו פעם ראשונה עבורי, אבל יש שם אנשים מתורגלים, וכשמידי פעם האש מרצדת על האבנים, באור קטן אני יכולה לראות את הפנים של אלה שמעזים לשבת במעגל הפנימי. אמנם הם מיוסרים מהחום והזיעה, אבל נראה שמשהו בתוכם מחייך, מקבל, כאילו קורץ למצב. קשה לי להיות בתודעה הזו, כי חם אש והמחשבות נאחזות באי הנוחות כמו בחבל הצלה.
במעגל השלישי, של סבתות מאלמנט האש, בא לי למות. אני כבר לא רואה בעיניים, אני בחור שחור. יאמר לזכותו של הראש - שהוא מציק פחות, כבר אין לו כוח. מידי פעם מבזיקה המחשבה שהדרך החוצה היא שני צעדים, אבל אני נאחזת במשפט מתחילת הדרך "אין מה לחפש בחוץ". אז לא מחפשת. רגע אחד לא לחפש משהו, זה גם משהו.
שוב דלת נפתחת, הסתיים עוד מעגל, נכנס אוויר ואני מתקרבת לפתח ושוב לא יוצאת. זהו המעגל הרביעי של אלמנט האדמה. החום בפנים אדיר. הידיעה שמדובר בסשן האחרון מקלה עלי, שוב משחקי התודעה המתוחכמת. המים הנשפכים על האבנים יוצרים אדי סאונה לחים עד כאב. אין אוויר, יש מים. אני נושמת מים, נכנסים מים. יוצאים מים. אני מים. נותר רק לשיר.
בסבב האחרון בפנים, אפשר לבקש מזור עבור יקרים אחרים שאינם נמצאים אתנו. שמות נזרקים לחלל ואנחנו מתפללים יחד עבור זרים גמורים, בבית חולים, בקשיים נפשיים, בייאוש. הטקס מסתיים. בהישמע האות אנחנו יוצאים אחד אחרי השני מהבקתה, תחושת ענווה מול האש, והאדמה, עם הירח המלא הזורח עלינו בשמים שבחוץ. האוויר הקריר מפנק כל תא בגוף.
שוב אנחנו יושבים במעגל, אלעד מבקש שלא נשתה אלכוהול בימים הקרובים, כדי לתת לגוף לעשות את העבודה בשקט. הוא מזמין אותנו לשתף בתחושות. אני אומרת שחשבתי על הלידות שלי, ועל היציאה הזו שמכילה בתוכה הפכים בלתי נתפסים – מחום, צפיפות ולחות, אל אוויר, תנועה ומרחב. כיף להיות בחוץ, על כל המשתמע.
בשעה אחת בלילה אני בדרך הביתה. מזמן לא חזרתי בשעה כזו מבילוי. טוב בילוי זו לא ההגדרה המדויקת. אבל בשבילי להיות בטבע זו תמיד חוויה מפקסת, שמזכירה לי מאין באתי ולאן אני הולכת. פתאום הולמות בי המילים האלה "אין מה לחפש בחוץ" ומתחברות לי עמוק יותר. הרי זה נכון תמיד. אין חוץ, כל חוויה היא בפנים, בפרשנות שלי.
חשבתי שאולי זה לא הזמן לפוסט כזה, כי זו העונה בשנה בה אנחנו במרחץ זיעה טבעי בכל רגע ורגע ביום. אבל רוב הזמן אנחנו מתלוננים עליו, כמו על כל מה שלא כל כך נעים לנו. בפועל המציאות מזמנת לנו המון מפגשי אי נוחות, כל הזמן. להיכנס לשם מרצון, זו חוויה שיוצרת פרספקטיבה מעניינת על בחירה.
בשבע אלעד, שמאן הטקס, נותן בריף לגבי סדר העניינים וכמה הנחיות. ריכוז בהדלקת האש, מעגל פנימי וחיצוני, ישיבה נשים לחוד גברים לחוד, שירה יחד, פתיחת הדלת להכנסת והוצאת האבנים. בסוף הוא מעניק לנו כמה טיפים להישרדות מיטבית. בשורה התחתונה, הוא מציע להיות עם זה. אני כבר מתחילה לחשב את האפשרויות לצאת, ארבע פעמים תפתח הדלת, זה אומר ארבע אפשרויות לחמוק. עוד אני מסמנת את שביל הבריחה, הוא חותם את דבריו במשפט שמזיז אותי על האבן, "אין מה לחפש בחוץ".
אנחנו עומדים במעגל ומי שהתמנה להיות שומר האש – מדליק אותה. בתוך האש ערמת אבנים. אלעד מתבקש להתבונן פנימה, לערוך התכוונות לגבי העבודה שנעשה עם עצמנו הערב. כל אחד בתורו מפזר צמחי תבלין לתוך האש, שתקבל את מנחתנו ותשיב בחיוב לתפילותינו.
הגיע הזמן, שירותים מי שצריך, ובשורה אנחנו נכנסים, קודם הנשים, ואז הגברים. פנימה. כפופים.
סווט לודג הוא בקתת הזעה אינדיאנית, מדובר במבנה עגול ונמוך דמוי רחם. הטקס שמקורו ממסורת השבטים האינדיאנים, מדמה לידה מחדש. בכך שהאש, הלו היא האלמנט הזכרי, נפגש עם אמא אדמה. בתוך הרחם, יש אפשרות ליצירת חיים חדשים, עבור כל מי שבפנים. על פי המסורת בקתת ההזעה עוזרת להשיל דפוסים, לטהר ולרפא.
שבע סבתות נכנסות. סבתות הוא כינוי לאבנים, שעתיקותן עוטפת אותנו בחכמה, לא מתמטיקה, אולי גם, אבל בעיקר ידע של טבע שאצור בתוכן שנים. כל אחת מהאבנים מייצגת כיוון – ארבע רוחות השמים, התבוננות פנימה, מבט למעלה ומבט לאחור לדורות הקודמים. הן מונחות בגומחה שבמרכז הבקתה. הדלת נסגרת ועל האבנים הלוהטות יוצקים מים. אדים מבושמים מתפזרים בחלל החשוך.
בזה אחר זה אנחנו שוטחים את בקשתנו ממעגל זה, מהאש, מהמים, מהחום, מהיחד. בין התפילות, שירים. מנטרות בניחוח דרום אמריקאי. ויש מקום גם לשירים משלנו "כל העולם כולו", "אדמה ושמים" ועוד שירי קדושה יהודיים וישראלים. קולות השירה מדפקים על הקירות וחוזרים לתוכנו פנימה.
אלעד כרמל מחזיק את הטקס בצנעה וברוגע. הוא התחיל את דרכו בכלל בחברה להגנת הטבע, שם העביר תהליכים קבוצתיים דרך מיומנויות שטח – הדלקת אש, מציאת מים, צמחים ועוד, שהמטרה שלהם היתה ללמוד להרגיש בטבע - בבית. הוא חי בקהילות אקולוגיות, התנסה בטתא הילינג, אנתרופוסופיה, פסיכותראפיה הוליסטית, יוגה, בודהיזם ותורות המזרח.
את הסווט לודג' הראשון שלו חווה עם קנוט קרול, שהפך למורה שלו בדרך האדומה (היא הדרך האינדיאנית), משם דילג למסע חזון בו קיבל השראה לחבר אנשים לטבע כדי לקשר את הידע בין הדורות היוצאים, לנכנסים. הוא נסע ללמוד בשבט הלקוטה בארצות הברית, המשיך למקסיקו וסיים בריצת – תפילה לירושלים, שארכה ארבעה שבועות וחיברה ארבעה ימים, למען השלום והמים בישראל. ב 2009 הקים את "הדרך האדומה של הלב" ומאז הנחה סווט לודג'ים, מסעות חזון ומפגשי טבע ברוח זו.
הדלת נפתחת. שבע סבתות של אלמנט האוויר יוצאות. האוויר הקריר שבחוץ רוחץ אותנו. מי שקרוב לדלת סופג אותו יותר. אני יושבת עמוק בפנים וצפוף לי. מישהו יוצא החוצה אז יש קצת מקום ואני מנצלת את הרגע לקריסה לאחור, משעינה לחי על רצפת האבן הקרה, אויש זה טוב. שומר האש מכניס את שבע הסבתות הבאות, המייצגות את אלמנט המים. אחרי כל אבן הוא צועק בהתלהבות "אהו מיטאקויא אואסין"- כולנו אחד. כולם חוזרים אחריו.
הדלת נסגרת, מים נשפכים על האבנים החמות וצורבים אותן. התחושה שכולנו אחד מעולם לא היתה חדה יותר. החושך מוחלט. מיצי הזיעה שלנו מתערבלים אחד בשניה. חוסר הנעימות מתחיל להיות בולט ומציק. מחשבות על סקי וקפה ברד לא עוזרות. אני מנסה לטכס רעיונות מפלט אחרים. בינתיים המציאות דופקת בדלת. שומר האש מודיע שרכב חוסם את היציאה לאחד השכנים. באותו רגע זה נראה כמו סיפור מעולם אחר. הסאגה הזו נמשכת כמה דקות טובות ואנחנו חוזרים פנימה, תזכורת קטנה לעולם מקביל.
זו פעם ראשונה עבורי, אבל יש שם אנשים מתורגלים, וכשמידי פעם האש מרצדת על האבנים, באור קטן אני יכולה לראות את הפנים של אלה שמעזים לשבת במעגל הפנימי. אמנם הם מיוסרים מהחום והזיעה, אבל נראה שמשהו בתוכם מחייך, מקבל, כאילו קורץ למצב. קשה לי להיות בתודעה הזו, כי חם אש והמחשבות נאחזות באי הנוחות כמו בחבל הצלה.
במעגל השלישי, של סבתות מאלמנט האש, בא לי למות. אני כבר לא רואה בעיניים, אני בחור שחור. יאמר לזכותו של הראש - שהוא מציק פחות, כבר אין לו כוח. מידי פעם מבזיקה המחשבה שהדרך החוצה היא שני צעדים, אבל אני נאחזת במשפט מתחילת הדרך "אין מה לחפש בחוץ". אז לא מחפשת. רגע אחד לא לחפש משהו, זה גם משהו.
שוב דלת נפתחת, הסתיים עוד מעגל, נכנס אוויר ואני מתקרבת לפתח ושוב לא יוצאת. זהו המעגל הרביעי של אלמנט האדמה. החום בפנים אדיר. הידיעה שמדובר בסשן האחרון מקלה עלי, שוב משחקי התודעה המתוחכמת. המים הנשפכים על האבנים יוצרים אדי סאונה לחים עד כאב. אין אוויר, יש מים. אני נושמת מים, נכנסים מים. יוצאים מים. אני מים. נותר רק לשיר.
בסבב האחרון בפנים, אפשר לבקש מזור עבור יקרים אחרים שאינם נמצאים אתנו. שמות נזרקים לחלל ואנחנו מתפללים יחד עבור זרים גמורים, בבית חולים, בקשיים נפשיים, בייאוש. הטקס מסתיים. בהישמע האות אנחנו יוצאים אחד אחרי השני מהבקתה, תחושת ענווה מול האש, והאדמה, עם הירח המלא הזורח עלינו בשמים שבחוץ. האוויר הקריר מפנק כל תא בגוף.
שוב אנחנו יושבים במעגל, אלעד מבקש שלא נשתה אלכוהול בימים הקרובים, כדי לתת לגוף לעשות את העבודה בשקט. הוא מזמין אותנו לשתף בתחושות. אני אומרת שחשבתי על הלידות שלי, ועל היציאה הזו שמכילה בתוכה הפכים בלתי נתפסים – מחום, צפיפות ולחות, אל אוויר, תנועה ומרחב. כיף להיות בחוץ, על כל המשתמע.
בשעה אחת בלילה אני בדרך הביתה. מזמן לא חזרתי בשעה כזו מבילוי. טוב בילוי זו לא ההגדרה המדויקת. אבל בשבילי להיות בטבע זו תמיד חוויה מפקסת, שמזכירה לי מאין באתי ולאן אני הולכת. פתאום הולמות בי המילים האלה "אין מה לחפש בחוץ" ומתחברות לי עמוק יותר. הרי זה נכון תמיד. אין חוץ, כל חוויה היא בפנים, בפרשנות שלי.
חשבתי שאולי זה לא הזמן לפוסט כזה, כי זו העונה בשנה בה אנחנו במרחץ זיעה טבעי בכל רגע ורגע ביום. אבל רוב הזמן אנחנו מתלוננים עליו, כמו על כל מה שלא כל כך נעים לנו. בפועל המציאות מזמנת לנו המון מפגשי אי נוחות, כל הזמן. להיכנס לשם מרצון, זו חוויה שיוצרת פרספקטיבה מעניינת על בחירה.
מקסים ביותר.
השבמחקאין מה לחפש בחוץ.
אמיצה את
השבמחקאהבתי "אין מה לחפש בחוץ"
השבמחקעשיתי זאת השבוע, כשקר מאוד (!) בחוץ והייתה חוויה מדהימה
השבמחק