יום שבת, 1 ביוני 2013

רגע לפני לידה - פרידה.

לפני שבועיים יצאה לשביל הבית, והגיעה עד השער. הוא לא נעול, אך היא יודעת היטב שכאן היא אמורה להיעצר. הפעם פתחה אותו, תוך שהיא מסתכלת עלי בהתרסה. עמדתי בקצה השני של השביל מביטה בה ללא מילים. היא פתחה את הדלת ושוב חדרה לעיניי. ואז החצופה הזו יצאה החוצה וסגרה אחריה את השער בחיוך מנצח. ראיתי את רגליה הקטנות בתחתית השער, היא לא זזה. הייתי בטוחה שכך תישאר ואז תפתח אותו ותכנס שוב. אבל אחרי כמה שניות היא החלה לצעוד ויצאה מטווח הראייה שלי. זה היה השלב בו זינקתי, קראתי לה ורדפתי אחריה ברחוב, ההליכה הנחושה שלה הממה אותי, היא אפילו לא הסתובבה לאחור. תוך כדי שהרמתי והחזרתי אותה משתוללת בזרועותיי אל הבית, הרגשתי שהיא אומרת לי "הנה אני נפרדת".

זו תקופה של פרידה.

פרידה מהגוף. אני נוגעת בבטן, מרגישה את התזוזות ולא מאמינה, המצב הבלתי נתפס שהוא אוצר בתוכו חיים שלמים. נפרדת מהכובד, מהעייפות, מהצרבות, גם מתחושת החסינות, התור שמפנים לי בשירותים ציבוריים. הפרגון והשותפות של הרחוב הישראלי בהיריון, באמת שאין דומה לו. לכל אחד יש מחמאה לזרוק, שאלה שגוררת אחריה שיתוף או איחול מברך.

אני נפרדת מחברות שנמאס להן שאני משריצה. חברויות טובות שלא שרדו את שינוי הסטטוס – הזוגי, ההורי, ואפילו עכשיו כשאני מתקרבת להיות אמא לשלושה, יש כאלה שזה קשה עבורן. בהתחלה כעסתי, עם חלקן אפשר היה לדבר על זה, אבל ברגע של כנות עם עצמי חשבתי, שגם אני לא יודעת אם הייתי מחזיקה חברות שיש בה מרחק כל כך גדול – בשעות העירות (כשאני הולכת לישון הן מתחילות את הערב), בתחומי העניין (למרות שאותי תמיד מרתק לשמוע על דייטים), באפשרות לנכוח (יש הרבה שיחות שמסתיימות ב"טוב, ביי" פתאומי בשל קקי שדלף, נפילה חזיתית או בכי שאי אפשר לשמוע במקביל אליו כלום). היום אני משחררת בקלות ומתוך הבנה. חמותי אומרת שאחרי הנתק התעוררו חברויות מפעם, כמו שלא חלפו 20 שנה עם הילדים. אולי עוד נחזור.

נפרדת מהשליטה. היומן שלי ריק. כלומר אחרי התאריך, כל בוקר, לא יהיו משימות ולא פגישות, לא שעות ולא תוכניות. מיותר לציין שהמצב הזה הוא מוזר עד מטורף בשבילי. אחרי שצריך לדעת כל כך הרבה דברים כל הזמן, אז אי הידיעה מתי, מתי ועל פי מה ולמה היא תחליט להגיח?

בשבועות האחרונים נפרדתי גם ממטופליי. סיכמתי את התהליך שעברנו עד כה, שמתי על השולחן את מה שהיה בנינו ואת מה שאני רואה בהם. המתבגרים שבניהם כל כך אוטנטיים בשלב זה של חייהם, שאפשר לחוות דרכם את קשת הרגשות. את חלקם זה מאוד ריגש, אחרים ממש הטיחו בי עלבונות. קשה לחוות את הפרידה, יש שמבריזים מהמפגשים, צוחקים במבוכה ומוכנים לדבר על כל נושא אחר מלבד זה שעל הפרק. כשאנחנו כבר כן מצליחים להיות שם, הם מזכירים פרידות כואבות מסבים סבתות ולעתים הורים. מטופלת אחת בת 16 אמרה לי "זה כמו לקנות נעליים חדשות, ועד שאת מכירה אותן, מתרגלת והן נעשות נוחות, צריך ללכת".
זכורה לי פרידה אחת היטב מלפני כמה שנים, מנערה בפנימייה שמגיל שלושה חודשים הוצאה מביתה על פי צו בית משפט ומאז התגלגלה בין מוסדות ופנימיות, ללא בית לחזור אליו. התחלת הטיפול היתה מתישה, עד שנרכש אמון ואז נוצר בנינו קשר מאוד מיוחד. במפגש הפרידה שלנו, במקלט המהביל של הפנימייה, תוך שאנו מדברות על "מה היה לנו כאן", הזלתי דמעות. היא הסתכלה בי כלא מאמינה, ואמרה "זו פעם ראשונה שמישהו עצוב להיפרד ממני".

פרידה הדרגתית שחוויתי היתה מסבא שלי. שנינו פלספנים, אמנים ומספרי סיפורים. אני זוכרת שבאתי להגיד לו שלום כשנסעתי לטיול של אחרי צבא, בתום הביקור, כשעמדתי בפתח הדלת, אמרתי לו "חכה לי אה?" פחדתי שנפרד כשלא אהיה בסביבה. אחרי שחזרתי צירפתי את קורות חייו לספר, המשכנו להתפלפל ולבלות יחד, דיברנו חשופים על הקץ הקרב. הוא היה אומר לי שהוא כבר מוכן למות, ואפילו מחכה שאלוהים ייקח אותו. אבל בחודשיים האחרונים שלו בבית חולים, כשהוא כבר היה מחוסר הכרה לפרקים, יצר החיים שלו חזר להלחם כמו אביר במלוא אונו. מדהים שכשמגיע הסוף, הרצון להישאר חוזר לתפוס פיקוד, במובן הכי חייתי שלנו.
כל החיים רצופים פרידות, השאלה היא מה קורה בניהן, האם מה שהיה בין הפגישה לפרידה, היה משמעותי?למדתי להיפרד כמו שצריך, דווקא מחוויות פרידה לא טובות שעברו עלי. היו לי פרידות מלוות אכזבות, תחושת החמצה צולבת או פתאומיות כפויה. אז כשיש לי אפשרות, אני טורחת להיפרד. למה כל כך קשה לנו שם? הרי גם כשכן מכריזים על פרידה, לרוב ממלאים את ההתארגנות באוכל, כי כשהפה מלא אי אפשר באמת להיות. יש שבוחרים לוותר על הפרידה, פשוט לדלג עליה ולהתעלם מקיומה. גם לכעוס זה להישאר איכשהו בקשר.  למעברים נכונים וחוויה בריאה של התחלות וסיומים, חייבים להרגיש.

הילדים שלי יודעים. הוא לפני חודשיים הכריז על התכנסות – עזב את החוג, העדיף כל הזמן להיות בבית ולא לפגוש חברים, רצה שנהיה רק המשפחה. כל פעם שהצענו להזמין מישהו, הוא ביקש "רק אנחנו". זה היה נוגע ללב. היא מצידה רוצה לעשות עכשיו הכל לבד ורוטנת כשאנחנו עוזרים לה. לפני שבועיים חלתה, ולא סתם, אלא באבעבועות רוח. מתוקף כך נהנתה מלילות בהם החזקנו לה את הידיים מלגרד, תוך שאנחנו מפדרים אותה בקורנפלור ונושפים עליה אוויר קר וליטופים. הוא נדבק אחריה וזכה גם לימי חסד איתי, בבית, לפינוקים וזמן איכות, שיחות וחיבוקים, רק לו.

חושבת על כמה קטנים הם וכמה פרידות הם כבר הספיקו לחוות בחייהם – מהנקה, מחיתולים, מבתים, כל יום פרידה בגן, ובערב פרידה מהיום בצלילה לשינה. כל הזמן אנחנו חווים פרידות, כמו מוות יומיומי. על פי תיאוריות מסוימות, תאי הגוף מתחלפים תוך שנתיים כולם, כלומר כל שנתיים הגוף שלנו מת ומתרקם לו גוף חדש לגמרי.

בשבועות האחרונים אני נפרדת מקבוצת העמיתים, מבנות הפילאטיס, מהסטטוס "אמא לשניים", ממעט הזמן שבכל זאת היה לי, מלילות פחות או יותר רצופים. בבילוי האחרון עם האיש אמרנו "זו פעם אחרונה שיוצאים ככה, לזמן הקרוב". בנדודי השינה הלייליים אני חושבת לעצמי אם זה היה היום האחרון בו היינו משפחה של ארבעה. קניתי מי טוניק ואלפחורס להתפנק בלידה. סידרנו את הבית. פינינו מקום. הצטלמנו עם הבטן מכל זווית. עבדנו בגינה. ראינו שקיעה בים. העמסנו את שידת ההחתלה בבגדים ובציוד שנשמרו בארגזים שכתבנו עליהם "לילד הבא".

כשהדמעות זולגות עכשיו על ריבועי המקלדת, אני תוהה על מה אני בוכה בדיוק. אולי על סבתי, על כל הנשים שילדו אי פעם, על ילדיי, על הזמן, על הוריי, על השינוי המהפכני הזה של עוד אדם שלם שאהיה אחראית עליו, על הילדה שהייתי.

הילדים שלי נאפו היטב בבטן ואפשרו לי לסיים את כל מה שרציתי לפני הלידה. הייתי רוצה להספיק עוד לפרסם את הפוסט הזה, לגמור ספר טוב שהתחלתי, בוקר של כתיבה לעצמי ולקבל טיפול ווטסו – להתגלגל לי בבריכה בזרועותיה של מטפלת, בלי הכובד, ועם התחושה הקרובה ביותר למה שהיא חווה עכשיו, בתוך מים חמים, בשקט מערסל, רגע לפני הפגישה שלנו, רגע לפני שהיא עומדת לחוות את הפרידה הראשונה בחייה.

20 תגובות:

  1. מיה. איך שאת נוגעת. מדויק. בהיר. עדין.

    השבמחק
  2. כתוב נפלא ואמיתי כ"כ.
    מאחלת שיהיה בדיוק

    השבמחק
  3. אוףףףףף
    ככה לגרום לי לזלוג באמצע יום עבודה זה לא יפה :)
    אני אמא לאחד, והמחשבה על הבא בתור (עדיין בגדר מחשבה)מעירה בי המון דברים שכנראה הם לא נחלתי הבלעדית, וכתבת את זה כל כך יפה ומרגש.
    אני מקבלת את המייל ממך עם פוסטים כבר מזה זמן.
    זה היה הכי הכי.
    תודה

    השבמחק
  4. מיה, איזה יופי את כותבת... מרגש ונגע ללב.
    שולחת לך חיבוק גדול, וחושבת עלייך ככל שהתאריך מתקרב :-)

    השבמחק
  5. גם ממני זלגו דמעות..
    מרגש ומקסים!
    תודה!

    ושיהיה בהצלחה!

    השבמחק
  6. קרן שטרייספלד2 ביוני 2013 בשעה 3:59

    מותק...
    המאמרים תמיד מאד יפים, אבל הפעם במיוחד...!

    השבמחק
  7. מיוש לא פעם יוצא לי לחשוב על משמעויות של פרידה. לאחר כל פרידה אני גם בטוחה שלמדתי להפרד. עכשיו כשאני קוראת את הדברים שהגוף שלך כותב דרכך אני מבינה שלעיתים אני נפרדת אבל רוב הזמן לא. תמשיכי לכתוב אהובה ואני מבטיחה להמשיך ללמוד, ליהנות , להתמוגג

    השבמחק
  8. מיכל בלינדר2 ביוני 2013 בשעה 8:30

    מיה'לה היקרה,
    אין מילים. המילים שלך בפוסט האחרון השאירו אותי ללא מילים.
    אני קוראת את הפוסטים שלך בשקיקה רבה. מילותייך עוצמתיות וחכמות ותמיד פוגעות בול.
    אני כותבת כדי לאחל לך אימהות מס' 3 מקסימה מרגשת ועוצמתית לפחות כמו השתיים הראשונות.

    אני לבטח אחוש בחסרונך ואחכה לך בסבלנות עד שתשובי. גם 20 שנה :-)
    זוהי אינה פרידה מבחינתי.

    אוהבת אהבה גדולה,
    מיכל

    השבמחק
  9. מיה יקרה
    כל כך מרגש גם אני הזלתי דימעה
    את כותבת כל כך יפה מתארת ומספרת בלב רך ונעים
    את מה שליבך אומר ומרגיש
    תמשיכי כך גם אמא לשלושה (אחרי תקופת בישול כמובן)תחזור לשיגרה ותמשיך להיות מקסימה כמו שאת
    ריגשת אולי מאד אמא

    השבמחק
  10. הי מיה יקרה,

    אני קוראת את הבלוג היפהפה שלך וחושבת עלייך. לפני לידה, שוב בפרדה, לא יודעת באיזה שבוע את מתי בדיוק את צפויה ללדת, להיולד למצב חדש להניח לאמהות להוביל, לתפוס את הבמה. וכמו עכשיו גם בעתיד אני יודעת ובטוחה שכל חוויה שאת חווה תהפוך לעוד חומר ליצירה לכתיבה לכלי לעובדה.
    ומאחלת לך הצלחה רבה.
    להשתמע,
    אורלי

    השבמחק
  11. איזה יופי
    מקסימה את!
    תבואי לבקר

    השבמחק
  12. הי מיהל'ה
    הרבה זמן לא נפגשנו אבל המילים שלך פוגשות אותי...
    מאד מרגש ומחמם את ליבי.
    יש בך המון אהבה לסובבים אותך- זכו בך!
    מאחלת חווית לידה מרגשת
    והתרחבות משפחה, מרחיבת לב.
    אוהבת
    לירון

    השבמחק
  13. היות והבלוג הולך ומשתבח עם מספר הילדים,
    אני מציע לא לעצור פה ולהמשיך גם לרביעי ולחמישי -
    בתור קוראי הבלוג (המכורים) אנחנו רק נרוויח :-)
    יישר כח ובהצלחה !

    השבמחק
  14. מיה יקרה,
    קראתי אותך וקראתי את עצמי, ועל עצמי, ועל דימיון ושונות...
    אהבתי את הכנות שלך והחיפוש הזה, שלפעמים נדמה לי שיש ממנו בעולם שלנו כ"כ מעט.
    אבל העיקר שמצאת, ושאת מחפשת...
    [כיף להכיר :) ]
    ---בעיקר התחברתי לנושא של הריחוק , החברות, לחפש את המקום שלך שהוא דינאמי, אבל יש משהו מאוד יציב..]

    קראתי שוב [לכן מחקתי ואני עורכת]
    אני אמנם אמא טרייה וראשונה, אבל יכולת ממש לגעת בי, אולי בעתיד, אולי בגלגול קודם.
    פשוט מקסים.
    לא יודעת על מה אני בוכה עכשיו...

    השבמחק
  15. כיף שאת ממשיכה לכתוב.
    כיף שאני ממשיכה לקרוא.
    ככה אני מרגישה שאולי לא ממש נפרדנו.
    אז הנה לך פחות פרידה אחת...
    שיהיה יומטוב !
    רעות

    השבמחק
  16. וואו. ריגשת אותי עד דמעות.
    מקסים.

    השבמחק
  17. מיה, הפוסט כתוב מרגש. הזלתי דמעות ממש, בדיוק איפה שכתבת על כך בטקסט. כל כך יפה להיווכח איך דברים יכולים להיעשות אחרת, "נכון", כשהם באים מתוך התכוונות, מוכנות, הכלה מודעות. תובנות של חיים שלמים הכנסת לתוך המאמר הזה. מדהים ומעורר השראה.
    לידה קלה
    חיה

    השבמחק
  18. ה ר ג ת אותי!!!! אחד הפוסטים הכי חזקים ומרגשים שלך!

    השבמחק
  19. הי מיה, נהניתי מכל הברה !!! המון המון מזלטוב! גם בני האמצעי אגב חלה אחרי הולדת השלישי :) מחלת לידה, אכן... פוסט מרגש מאוד. תודה. מירי אורמן (נפגשנו לפני כשש שנים כשעשית עלינו כתבה עבור חיים אחרים אחרי לידת הבית של בכורתנו, שעליה עשינו גם את הסרט הדוקומנטרי דיאלוג לידה)

    השבמחק
  20. מיה היקרה,כל מילה שלך מרגשת.כמובן שאת יודעת לכתוב נהדר.ופתאום את חסרה לי.בקרוב נתראה.להתראות אתי.

    השבמחק