יום שבת, 15 ביוני 2013

סיפור לידה בשלוש מערכות

אם לצאת, אז רק כדי להתמתח...
בחירה.

אמרנו ווטסו, זוכרים? זו היתה אחת המשאלות שלי להספיק לפני הלידה. חוויתי את הטיפול, שיאצו במים, בשבוע 40 בשתי הלידות הקודמות, עם אותה מטפלת,היה תענוג. הפעם לא יכולתי להגיע לבריכה שלה בגבעתיים, אבל הבנתי שיש פה כמה מטפלות מקומיות טובות, קבלתי המלצות וקיוויתי לספונטניות במגבלות הזמן. מטפלת אחת לא יכלה, אחרת נשמעה לי לא טיפולית בעליל (כשהתייעצה איתי איפה אפשר לקיים את הטיפול) והשלישית הפנתה אותי לחברה, והיא יכלה. קבענו ל11 בבוקר בבריכה בשרון. שלפתי מהבוידעם את בגד הים ויצאתי לדרך.


כשהגעתי היה במקום שיעור שחיית תינוקות, והמטפלת שלי עדין לא הגיעה. ב 11:00 צלצל הטלפון והיא אמרה שהיא מצטערת, יש איזה עניין שהיא לא הצליחה לפתור. הבן שלה לא הרגיש טוב, היא חשבה לשים אותו אצל מישהי אבל ברגע האחרון הוא לא רצה. הוא יהיה לידנו, מחוץ למים כמובן. העניין כבר התחיל לא להראות לי, מחשבות החלו לרוץ. למה היא לא הודיעה קודם ונתנה לי להחליט אם להגיע או לא? למה יש פה שיעור עכשיו? שומעים פה את כביש החוף חזק. ובעיקר - מה יש בי שאינו מצליח להתפנק, לקבל, רגע לפני שלא תהיה לי דקה לעצמי? עד שהיא הגיעה כבר התערבלתי לגמרי.

היא נכנסה כעבור חמש דקות עם בנה, מתנצלת כולה, אמרה שאף פעם זה לא קרה לה. למרות הלחץ, דיברה עם הילד בנינוחות ובעדינות, פרשה בפניו חוברות וצעצועים והסבירה לו שמעכשיו היא לא תוכל לדבר איתו. פנתה אלי ואמרה לי שאני יכולה להחליף בגדים וכשאצא הבריכה תהיה ריקה ומוכנה אלי, גם היא. בעוד אני מחליפה בגדים במלתחה, חשבתי לעצמי שרואים עליה שהיא מטפלת במהותה, יפה שהיא מצליחה להישאר נינוחה בתוך הסיטואציה הלא פשוטה הזו, ושאני אמא ולכן אני יודעת שדברים כאלה קורים - משהו שחשבת שנפתר ובין רגע הוא לא, וכמה זה קשה (ראו פוסט). בסופו של דבר השאלה היתה - האם אני יכולה לקבל עכשיו טיפול? כמובן שהשיקול היה גם של זמן, אם אני עכשיו מוותרת, לא בטוח שאצליח לארגן לעצמי אחד לפני הלידה, וכל כך רציתי. מצד שני הרגשתי את הכעס מציף אותי, ולא ידעתי אם אוכל לצאת מהקפיצות ומהתסכול. ראיתי את הבחירה שיש לי באופן חד וברור.

נכנסנו למים, היא הסבירה לי על הטיפול והורתה לי על התחלתו. ברגע שעצמתי עיניים, הייתי שם. לגמרי. רעש כביש החוף הפך למוסיקת רקע מרגיעה, הילד שהידס על הפרקט היה למציאות אחרת, יכולתי להרפות, להנות, לנוח. בחרתי לתת לעצמי את המתנה הזו, להתייחד עם בתי במים, שמספר שעות אחרי, תעזוב אותם לטובת אוויר.

לידה.

בשעה אחת וחצי בלילה התעוררתי מכאב חד. אני כבר יודעת לזהות אותו. רציתי לבדוק אם הוא ממשיך ברצף, כמו הצירים של כל השבוע האחרון, או שיתחילו הגלים. והנה הוא מפסיק, וכעבור כמה דקות מתחיל עוד אחד. בשעה שתיים הערתי את האיש, היו לנו הרבה דברים לארגן, ומעל הכל - להוציא את הילדים מהבית. התחלנו להרים טלפונים – למיילדת, להורים של האיש – שיבואו להעמיס ת'ילדים, ליעלי, חברה שהיתה בתורנות ליווי לידה (חצי מהשכונה היתה באיזושהיא כוננות לגבי הלידה שלנו). האיש התחיל להוציא את הציוד ולארגן את הבית, ובשלוש וחצי כבר כולם היו כאן. בין הצירים עוד הספקתי לראות אותם מועברים למכונית, ולהחליף מילים עם חמי שהיה די המום מהסיטואציה ואמר "את עומדת? ככה יולדים?". הוא בן דור שלא נכנס לחדרי לידה, רק קיבל טלפון מבית החולים שיש לו ילד. וכעת הוא רואה לנגד עיניו חדר לידה נייד בתוך בית, ואותי, הוא היה מרוגש מאוד.

גם אחרי שהם יצאו, המשכתי להיות עסוקה בתחושת ההקלה על כך שהם לא כאן. זה היה פחד גדול שלי, שלא נספיק לבודד אותם מסיטואציה שממש לא התאים לי שהם יהיו חלק ממנה. עד שענת אמרה לי – "מיה, הם בחוץ, בואי תכנסי לאווירת הלידה". היא כבר יילדה אותי פעמיים ויודעת שאני נכנסת למוד מאוד מסוים, של עבודה בקול בזמן הצירים ומנוחה ביניהם, אם בצורת מלמולים ("היא יצאה?"), או שינה מוחלטת (את הנחירות של עצמי שמעתי) והתעוררות בכל ציר מכאב מפלח. יעלי מאוד התלהבה ואמרה לי – "מה זה? את בסוטול טבעי"! אין ספק - הגוף יודע לעשות את העבודה. את רוב הצירים העברתי בתוך בריכת לידה, מידי פעם ענת בדקה את הפתיחה אצלי ואת דופק העוברית. אחר כך יצאתי החוצה, אל השלב היותר מייאש של הלידה – הסוף. שם בדרך כלל מתחילה אצלי שיחת מיקוח עם המיילדת שצריכה לענות על השאלה "מתי היא תצא?". עכשיו, אני יכולה לשאול את השאלה הזו אחרי כל ציר - ולחרפן אותה, כי אני לא ממש בהכרה, והיא מעדכנת אותי בסבלנות - כמה הראש קרוב. רצינו שהאיש יהיה מקדימה, בשתי הלידות הראשונות הוא תמך בי מאחור ולא ראה את היציאה של הגוף. הפעם יעלי היתה איתי והוא היה בצד של המיילדת, מולי. אחרי ארבע שאגות שהרעידו את אמות הסיפים של קירות הבית, בשעה 6:53, היא באה. אומרים ששוכחים את כאבי הלידה, זה נכון ברובו, עובדה שכל לידה אני מבטיחה מחדש שזו פעם אחרונה, והאיש משתגע איך 24 שעות אחרי אני כבר יכולה לדבר על הילד הבא. אבל יש כאב שאני זוכרת כל לידה טוב טוב. זה הרגע שהראש יוצא. כאב שמרגיש כמו שהגוף שלי נבקע לשניים, שהאני מתנפצת לרסיסים. ומיד אחרי הקלה כל כך גדולה, מעבָר שהוא כמעט בלתי נתפס.

שינוי

בימים הראשונים, למרות הכאבים של אחרי, היינו בירח דבש משפחתי. ככה אנחנו אחרי כל לידה, פחות מתקשרים החוצה ויותר בהתכנסות. יום אחד עשינו לילדים בריכה בחצר, ביום אחר מדורה עם תפוחי אדמה ומרשמלו. הקטנה נינוחה ועושה מה שצריך – יונקת, ישנה, פיפיקקי. הילדים קבלו אותה בסקרנות ובחמימות, אנחנו זכינו להקפצות של אוכל, קניות ואהבה מההורים ומחברים. אבל כמה ימים אחר כך בתי האמצעית התחילה להעלות חום. הבשורה הטובה היתה שהמשכך שהיה לנו לא היה בתוקף. כי מהחורף שעבר לא נתנו להם תרופה גם כשהיו חולים. הבשורה הרעה היתה, שהמשכך שהיה לנו לא היה בתוקף. נשארתי לבד עם שלושה ילדים ערניים והאיש נדרש לזנק לבית מרקחת להביא משהו שיקל עליה אחרי שעברה את ה 39 מעלות.

מאותו רגע, ירח הדבש הפך למעט חמוץ. כלומר היה לנו פחות זמן, בתנו החולה לא נתנה לנו להתרחק ("אבא – שב פה!"), האיש ישן איתה בחדר אחר כדי שלא תדביק את השאר, והחופשה שלנו הפכה לעבודה סביב השעון לצורך הבראה וייצוב הבית. רק היא סיימה, בני והאיש נדבקו. זה השאיר אותנו די מותשים, וזאת למרות הפיצה שאחי שלח לנו, התמיכה מהחברות המקסימות שלי ומכל מי ששמע, והקטנה שאפשרה לנו בחסדה לטפל בכולם. "מחלת לידה" אמרה לי מישהי, ועוד סיפרו לי שאחרי כל לידה הבית נהיה חולה, הילדים נופלים אחד אחרי השני, כולל בן הזוג. החוויה המטלטלת מתורגמת למחושי גוף, מה שבסך הכל מעיד על בריאות, כי כך יש לתסכול, לחוסר השליטה ולפחד מהמצב החדש – ביטוי.

נזכרתי שבמסיבת לידה שערכו לי לקראת לידתי הראשונה, חברותיי ונשות המשפחה הפליאו בסבב ברכות ועצות, שאני זוכרת אחת מהן היטב. טל שחר שהיתה אז אמא טרייה - ועדיין מיומנת, הציעה לי לאמץ את זה שהכל משתנה כל הזמן. כלומר לא לנסות אפילו לריב עם העובדה הזו. רק אחרי הלידה הבנתי כמה זה נכון : בדיוק נספר לחברים שהוא יישֵן ברצף חודשיים ואז יתחילו לו התעוררויות ליליות למשך כמה שעות. הוא יירגע מהגזים ופתאום יסבול מעיוותי בטן באיזה בוקר שדווקא נחליט לצאת לארוחה. אל מול השתאותנו הוא יזלול טחינה גולמית בכפית ובארוחת ערב אחת יחליט שהוא כבר לא אוהב.

יש לנו מזל שהקטנה שבעה ורגועה. ברגע אחד שכן היה לנו יחד, לבד, הבטתי ברפיון שלה, בעיניה המחפשות בשלווה מהפנטת, ולחשתי לה בלבי – תודה שבחרת בי להעביר אתך את המסע. יהיה... כל מיני, את יודעת, או שבעצם לא. איך לתאר לך? זה קצת מורכב... דבר אחד אני יכולה להבטיח לך: יהיה מגוון.

8 תגובות:

  1. מיה כל הכבוד!!
    שבוע וחצי אחרי לידה, וכבר יש פוסט מקסים, מדויק ומרגש.
    את זוכרת שהייתה לנו שיחה לפני כמה חודשים שבה אמרת שעד שהקריירה שלך תתחיל לצבור תאוצה את אוטוטו תצאי לחופשת לידה ודברים שוב יעצרו. אמרתי לך שזה לא חייב להיות ככה. אולי הפעם תרצי גם וגם.
    אני חושבת שהפוסט הזה מעיד שאת במסלול יצירה קבוע שלא הולך לשום מקום, וטוב שכך. אנחנו כקוראים מלווים אותך ואת מתרגמת לנו למילים את החוויה הכל-כך דומה (ושונה) של האימהות שלנו. תודה יקרה על השיתוף הזה!

    השבמחק
  2. מזל טוב גדול.
    לא מכירה אותך בחיים, אבל שמחה שגיליתי את הבלוג שלך.
    פוסט נינוח ושפע חלב, פיזי ומטאפורי, לך, לקטנה ולכל משפחתך!

    השבמחק
  3. המון מזל טוב והעיקר הבריאות!

    השבמחק
  4. התגובה הוסרה על ידי המשתמש שכתב אותה.

    השבמחק
  5. מיהלה מדהים ומרגש
    המון מזל טוב לכולכם
    חיבוקים ואהבה
    שאשי

    השבמחק
  6. מיה, פוסט מקסים!!! שיהיה הרבה מזל טוב, הרבה רגעי נחת, והרבה הכלה לעצמך ולכולם :)

    השבמחק
  7. מיהל'ה וואו ילדה שלישית? כייף אדיר. מאחלת לכם משפחתיות מגוונת, מעניינת, אוהבת, מרתקת ונהדרת. חיבוק ונשיקות, דינה

    השבמחק