מצעד ספרי הנשים שלי

לכבוד יום האישה, אספתי עשרה ספרי נשים, שהראו לי דרך, שהמטירו עלי השראה, שפירקו אותי לחתיכות, וחיברו אותי בחזרה. שהזכירו לי מאין אני באה ולאן אני הולכת. כדי להודות להם על שהפגישו אותי עם שיגעון. דיכאון. חמלה. יצירה. אמונה. גוף. לפניכם המצעד המלא:

לא בסדר - בואכה חשבון נופש.

שוב ושוב הסוגיה הזו ביני לבין עצמי. אני רואה בפייסבוק אנשים, נשים בעיקר, מתגייסות לכל מיני פרויקטים יפים של התנדבות, גיוס כספים לתרומה, מזון לחג. הן סופרוומניות בעיניי. איך הן עושות את זה? רק אני רוצה כל הזמן לישון? ההשוואה הזו גורמת לי להרגיש לא בסדר, שאני לא מכווננת לקהילה, שאני לא בנתינה. כי אני יכולה להיות בסדר ולצאת טוב עם כולם, או לבחור בנאמנות לעצמי ולמצבי.

זה לא קשור רק למחוות גדולות, אלא ללהחזיר טלפון, או לשכוח משהו חשוב, או ללכת למפגש שידעתי עליו הרבה מראש, אבל עכשיו ממש אין לי כוח. שנות ההתכנסות עם הילדים הקטנים גררו אותי למקום הזה, המאוד בייתי. ואז יש את הפער הזה בין מי שהייתי למי שאני היום. בין מה שאני רוצה למה שאני יכולה. בין פנימה להחוצה. המון גשרים לחצות.

ראיון עם פיסיותראפיסטית של רצפת אגן

אחרי הפוסט הקודם - הי את, ורצפת האגן שלך, קבלתי המון תגובות, שאלות וטלפונים מנשים שספרו לי מה עניינים אתן שם למטה, מיהרתי להבהיר שאני לא מטפלת בענייני רצפת אגן, וראיתי את החשיבות של הנושא בגלל שבשיחות שלי עם חברות, דובר על מה שאנחנו חשות, ולא תמיד יודעות בדיוק. הפעם אני מארחת בבלוג את רונית הלפרין, פיסיותראפיסטית המתמחה בשיקום רצפת אגן, והיא כן יודעת.

הי את, ורצפת האגן שלך

יושבת יפיפייה ברכבת, לידה מתיישב בחור צעיר ושואל אותה : למה את מעוותת את הפנים כל הזמן ? היפיפייה עונה לו : "יש לי כאב שיניים". הוא נותן לה נשיקה בלחי ואומר לה : "אני רופא, זאת הייתה נשיקה מיוחדת, זה יירפא לך את הכאב". איזו זקנה מאחורה פונה אליו : "לי יש טחורים בתחת, אתה יכול לעזור גם לי"?

אני חושבת על עולמה הפתוח של הבדיחה הזו. על הזקנה שבמרחב הציבורי שוטחת את ענייניה הפנימיים בפני גברבר שרמנטי. נשים רבות לא מספרות על הבעיות שלהן - לא לרופא, לא לבן הזוג, לא לחברה. אחוזים מאוד גבוהים של נשים סובלות מבעיות באזורים מוצנעים וחיות עם כאב ותסכול יומיומי. נשים שיש להן עצירות כרונית, שבורח להן שתן, שכואב להן בחדירה בזמן יום יחסי מין, שהרחם יוצא להן בין הרגליים.

אמא טובה היא אמא שטוב לה

ברגע שבני הצטרף לרכב, פסקול הנסיעות נע בחדות בין גינה לי לשעון בן חייל. כלומר האוטו, כבר לגמרי לא היה שלנו. כשמדובר בנסיעות של עשר דקות לקניות או לחברים – מילא, יכולנו לספוג את הריתמיקה המפרכסת. אבל במסעותינו לצפון, או כל כברת דרך באורך שעה ויותר, בסוף הדרך הצוואר היה נתפס לי מנדנוד הראש על פי המקצבים המונוטוניים.

באחת מאותן נסיעות, כשקצה נפשנו בשפן הקטן ושאר מנוזלים, ובהשראת המהפכה החברתית, החלטנו לשים קץ לתופעה, או לפחות להכניס לאוטו אלמנטים דמוקרטיים. הודענו (שלא לומר ביקשנו, שלא לומר התחננו), שהדיג'יי יחלק את המוסיקה על פי אחוזים של שכבת הגיל ברכב. בהתחשב בכך שבדיוק נולדה בתנו השניה, הרי שהמאזן עמד על חמישים:חמישים. אני לא אגיד לכם שלא היה שם מרד (צ'ה גווארה היה גאה). אני גם לא אפרט אילו חפצים עפו באוטו (ברווזון כתום ונייר טואלט). אני גם לא אגיד לכם איך התחלנו לתפוס את מקומנו ברכות (שמנו רדיו הד ונופפנו חולצות בחלונות ברוח). אבל השפיות הוחזרה לאוזניים. המהלך צלח, וזאת למרות שלפעמים בזמן שאנחנו מנסים להקשיב למוסיקה "של מבוגרים", הפסקול ברקע צווח בשני קולות ובלי הפסקה "מתי עוברים לכבש השישה עשר". 

חופשת לידה בידיים שלך

אחרי שכתבתי על ימיו הראשונים של התינוק, אני עוברת באופן ישיר לימיה הראשונה של האם, בכל תינוק היא חווה זאת מחדש ולעתים אחרת. 

משכב לידה הוא מושג שעבר מן העולם, אבל על פי "החוק" של פעם, אישה היתה צריכה לשכב במאוזן שישה שבועות וכל מי שמסביב עשה מה שצריך כדי לדאוג שהיא תשאר במצב הזה. אני מכירה מעט מאוד נשים שממש שכבו, במיוחד כשמדובר בילד השני ומעלה, אולם על כל אחת מאתנו להיות קשובה לגופה ולנפשה ולאפשר התאוששות עד כמה שניתן.

שאלות ותשובות לגבי טיפול בתינוקות

בעקבות הפוסט "תינוק ימים ראשונים", מצאתי את עצמי עונה לשאלות וחשבתי שאולי התשובות יעניינו הורים נוספים, לכן ליקטתי המלצות לגבי טלוויזיה, קרינה, הלבשה, בכי בנסיעות ובאמבטיה, ולקינוח - רשימת ציוד ידידותית ללידה. 

י' מהרהרת - מה דעתך על ערוץ הטלוויזיה לפעוטות?

על הורות ורוחניות

צילום: ברק דנין

זה יהיה יום הכיפור השישי שלא אצום בו. בשנים האחרונות הייתי או בהיריון או בהנקה. אני לא מתגעגעת לצום, כמו לתחושה שאחריו. הרגע הזה בו הייתי שותה את כוס המים הראשונה, או אוכלת את הביס מלחם טבול בשמן זית, אין לו אח ורע. טעם חזק כל כך יש באותו רגע ללחם, למים. אני אוהבת את יום כיפור כי הוא מאתחל את השנה, מזכיר שיש הזדמנות לפתוח דף חדש ולנסות שוב. זכורים לי ימי כיפור עם חברים, בהם ישבנו ולמדנו בחברותא, שרנו, שאלנו והתפללנו. אבל אני כבר לא שם. לא שם ולא בעוד כל מיני מקומות שפעם הייתי בהם. ופעם הייתי בהם המון.

תינוק - ימים ראשונים

עם התחלת ההיריון הראשון שלי, קבלתי במתנה ספר על הריון ולידה. פתחתי אותו בחגיגיות, התחלתי לקרוא וחשכו עיניי. כל הפרק הראשון הוקדש לסיכונים, הריונות לא תקינים, הפלות ועוד תחזיות שחורות. סגרתי את הספר והחזרתי לחנות. 

תדע כל יולדת עברייה

הפוסט הזה הוא תשובה לאחיינית שלי בת ה 12, ששאלה אותי למה ילדתי בבית. כמו שאומרים תמיד לגבי בנים, שעד שהם יגדלו לא יהיה צבא, כי נעשה שלום, אני מאחלת לנו (לא באותה הצלחה של השלום עד כה) שעד שהיא תגדל, יכבדו זכויות נשים, ויאפשרו לנו ללדת כרצוננו.

התשובה שלי מתחילה כך – אני לא יולדת בבית חולים כי אני לא חולה. בהיריון הראשון השתתפנו בסיורי לידה בכמה בתי חולים, והתפאורה של מזרקים בהיכון, וילונות לבנים וחדרים ללא חלון נראו לי לא מתאימים לחוויה המיוחלת.

סיפור לידה בשלוש מערכות

אם לצאת, אז רק כדי להתמתח...

בחירה.

אמרנו ווטסו, זוכרים? זו היתה אחת המשאלות שלי להספיק לפני הלידה. חוויתי את הטיפול, שיאצו במים, בשבוע 40 בשתי הלידות הקודמות, עם אותה מטפלת,היה תענוג. הפעם לא יכולתי להגיע לבריכה שלה בגבעתיים, אבל הבנתי שיש פה כמה מטפלות מקומיות טובות, קבלתי המלצות וקיוויתי לספונטניות במגבלות הזמן. מטפלת אחת לא יכלה, אחרת נשמעה לי לא טיפולית בעליל (כשהתייעצה איתי איפה אפשר לקיים את הטיפול) והשלישית הפנתה אותי לחברה, והיא יכלה. קבענו ל11 בבוקר בבריכה בשרון. שלפתי מהבוידעם את בגד הים ויצאתי לדרך.

רגע לפני לידה - פרידה.

לפני שבועיים יצאה לשביל הבית, והגיעה עד השער. הוא לא נעול, אך היא יודעת היטב שכאן היא אמורה להיעצר. הפעם פתחה אותו, תוך שהיא מסתכלת עלי בהתרסה. עמדתי בקצה השני של השביל מביטה בה ללא מילים. היא פתחה את הדלת ושוב חדרה לעיניי. ואז החצופה הזו יצאה החוצה וסגרה אחריה את השער בחיוך מנצח. ראיתי את רגליה הקטנות בתחתית השער, היא לא זזה. הייתי בטוחה שכך תישאר ואז תפתח אותו ותכנס שוב. אבל אחרי כמה שניות היא החלה לצעוד ויצאה מטווח הראייה שלי. זה היה השלב בו זינקתי, קראתי לה ורדפתי אחריה ברחוב, ההליכה הנחושה שלה הממה אותי, היא אפילו לא הסתובבה לאחור. תוך כדי שהרמתי והחזרתי אותה משתוללת בזרועותיי אל הבית, הרגשתי שהיא אומרת לי "הנה אני נפרדת".

בין אימהות לקריירה

אתם תופסים אותי בדרך לרואה החשבון שלי, לסגירת התיק, העסק שגידלתי, פָרנסתי ב 11 השנים האחרונות, העבודה בה הגשמתי ויצרתי. אני עדיין עובדת – כשכירה, עם נוער בסיכון והוריו, ומספר שעות בקליניקה. נהנית מכל רגע, אבל עם כמות הטיפולים והייעוצים שאני מעבירה היום, אפשר להסתפק בהגשת קבלות ישירות למס הכנסה ולא צריך רואה חשבון שלם, דו"חות שנתיים ושאר בירוקרטיות. אבל אולי נתחיל את הסיפור מהתחלה : היתה לי פעם קריירה.