יום חמישי, 12 בספטמבר 2013

על הורות ורוחניות

צילום: ברק דנין
זה יהיה יום הכיפור השישי שלא אצום בו. בשנים האחרונות הייתי או בהיריון או בהנקה. אני לא מתגעגעת לצום, כמו לתחושה שאחריו. הרגע הזה בו הייתי שותה את כוס המים הראשונה, או אוכלת את הביס מלחם טבול בשמן זית, אין לו אח ורע. טעם חזק כל כך יש באותו רגע ללחם, למים. אני אוהבת את יום כיפור כי הוא מאתחל את השנה, מזכיר שיש הזדמנות לפתוח דף חדש ולנסות שוב. זכורים לי ימי כיפור עם חברים, בהם ישבנו ולמדנו בחברותא, שרנו, שאלנו והתפללנו. אבל אני כבר לא שם. לא שם ולא בעוד כל מיני מקומות שפעם הייתי בהם. ופעם הייתי בהם המון.

"נפלתי" בהודו, כמו רבים וטובים. היתה לי התגלות. לא סנה, אפילו לא ענף רעוע. מה שבער - נשרף כליל. אבל היתה שם איזו הבנה ראשונית לגבי הבחירה. לגבי האחריות שאני נושאת לבחור כל רגע מה איתי ומי אני. אבל כמו שכותב פאולו קואלו ב'אלכימאי' (הוצאת ידיעות אחרונות), זה היה "מזל של מתחילים", כי ברגע שהגעתי לארץ, פתאום היה פער בין מחשבות מאירות למה שקרה בפועל. ניסיתי לדבר בשפה אחרת, והתוצאה היתה התנשאות.

שתי חברות הורידו אותי מהעץ. עדי שאמרה לי שכבר אי אפשר לדבר איתי, ואפרת שמאוד כעסה עלי. למרות שנעלבתי עד עמקי נשמתי, זו היתה מתנה לא רעה בהתחשב בזה שאם לא הייתי מפסיקה בגישה הזו, חברים טובים היו מנתקים איתי קשרים באופן חד צדדי, ואפילו לא הייתי מודעת לסיבה.

היום אני יודעת שמי שמדבר בשפה גבוהה על רוח, ודואג לתת לכל מי שסביבו תחושה שהוא לא מבין כלום מהחיים שלו, הוא בדרגה רוחנית די מפוקפקת. כי מי שבאמת שם – לא צריך לדבר, הוא פשוט חי את זה. או כמו שאמר לי פעם נירנג'ן : "מי שהקופסא שלו ריקה – המילים שלו מרשרשות".

אני חושבת שאפשר לכנות את השלב הזה "שלב רוחניקי". כי זה הזמן בו התחושה שהבנת הכל – עולה לך מעל הפופיק. חושב שלדבר על אנרגיות ולהשתתף בפסטיבלים זה העניין. הרבה מהאופנה בסגנון "הסוד" וחבריו, נתקע פה. לא שאני מזלזלת בחשיבה חיובית, אבל היא קצה קרחון. כי כשיש תחתיה שכבות כעס ופחד וכאב, היא פחות רלוונטית, במקביל לחשיבה על הטוב, צריך לנקות את מה שלא.

אז ניקיתי. השתתפתי בסדנאות, ריטריטים, קורסים, למדתי המון. המון תיאוריה.

במדבר


יש שאלה מעניינת לגבי חטא המרגלים - איך נבחרו טובי העם להביא בשורה לגבי ארץ ישראל, ובמקום לעשות לה פרומו ולהצית בקרב בני ישראל את התשוקה לכבוש אותה, הם מדברים עליה רעות. כל זאת כשהם יודעים שהם שליחי האל, שידוע וברור שהוא רוצה שהם יכנסו פנימה?

תשובה אפשרית היא שלמרגלים, כמו לכל בני ישראל, היה מאוד נוח במדבר. הסלע נתן מים והשמים אוכל, התורה ירדה מלמעלה והחיים היו די נוחים. ארץ ישראל לעומת זאת, הביאה מציאות אחרת, לקחת את כל מה שהעם למד בגיבושון – וליישם. להלחם, לעבוד, להזיע ולעשות את החיבור בין התיאוריה לפרקטיקה, הרוח לחומר. למי יש כוח?

אני חושבת שמשפחה היא אחת הכניסות (אם לא ה) לארץ המובטחת. הזוגיות היתה הראשונה שהציגה לי את הפער בין מי שחשבתי שהפכתי להיות בעקבות המסעות הרוחניים שהייתי שותפה בהם, לבין מה שעלה בי במפגש עם האיש. פתאום הבנתי למה פחדתי כל כך מאינטימיות. זוג שמוכן לשקיפות ולכנות שבאהבה (במקביל ליופי והעדנה שבה), מגלה פתאום דברים שלא תמיד נעים לדעת על עצמנו.

אם הקשר הזוגי מרסק את האגו, הילדים טוחנים אותו לדק. כבני טיפוחיה של המאה הזו, שדואגים להתבשל היטב לפני הכניסה לחיי המשפחה (טיול, לימודים, קריירה), פתאום לשים את עצמנו בצד, ולצאת מהפוקוס, זה לא פשוט. הילדים דורשים מאתנו נוכחות, נתינה, השתתפות, ולא רק כשנוח ומסתדר, כמו חברים למשל. אלא מתי שהם צריכים וזה לא תמיד מסונכרן עם הזמן בו אנחנו פנויים להעניק.

אפשר להישאר במדבר – להפוך את הנדודים לדרך. במדבר למדתי לבקש, להאמין, להתקרב, להיות פגיעה ולהרגיש מכל כיוון. אבל אף סדנא לא למדה אותי להחזיק בסבלנות וברכות ילד חולה שבוכה בלילה ללא שינה, שלי ושלו. שום טקס לא לימד אותי להתרגש עד דמעות מהגיית המילים הראשונות בקרב ילדיי באופן מוזר ומצחיק כל כך. מלבד בני, אין מורה בעולם שיכול היה להגיד לי "למה את כועסת?" ואני אעצור לרגע, ואקשיב, ואבין שאני בעצם סוחבת משהו אחר שלא קשור אליו, ומיד אתנצל ואחבק אותו ונעבור למשחק יחד.

ובכל זאת, אם להודות על האמת, לפעמים אני מקנאה בחברים שילדיהם גדולים או שאין להם ילדים, והם פנויים להשתתף בטקסים אקזוטיים, או נוסעים לפגוש מורה רוחני שהם מתחברים אליו, או מתכנסים לליל סליחות מול כוכבים, במדבר.

במשפחה

בהינדואיזם מותר לפרוש רק אחרי הקמת משפחה, כחלק מקיום מחויבותך הביולוגית לעולם. בחסידות ברסלב היהודית מדובר על פרישות בתוך חיי היומיום, למשל דיבור עם אלוהים שעה ביער. כשראיינתי פעם את "גן גיאצו", נזיר מזרם הבודהיזם הטיבטי, הוא אמר שיש דרכים רבות לפתח סובלנות בעולם, גם בחיי פרישות, ושם יש הרבה יותר זמן לעסוק בתרגול בפועל (מדיטציה).

עכשיו אני מרגישה עמוק בחספוס של החיים. אין לי צורך בשום יציאה לסדנא או טקס כדי להתפתח. מה שמעכב אותי, והתובנות והשיעורים, רודפים אותי בתוך בייתי. אני חווה באופן יומיומי את המאמץ שיש להשקיע לשם אהבה שלמה. כמו ציטוט של אמא מהספר "בודהיזם לאימהות" (שרה נפתלי, הוצאת אסיה, עמ' 29) "בתי לקחה אותי לגיהנום ובחזרה, אבל שום מעשה ממעשיה לא יגרום לי להפסיק לאהוב אותה".

אני חושבת כמה עבודה עוד יש לי. לא ממקום של אשמה או הלקאה עצמית, אלא מרצון לגדול ולהכיר ולדעת. בכל מצב בו אני מוצאת את עצמי מתנשאת, מגיע אירוע שזורק אותי שוב למטה מהעץ, להתפלש באדמה. כשעולה קושי אני יכולה שוב ושוב לנסות לברוח ולפעמים לוקח זמן עד שאני מאפשרת לו להיות במקום לנסות לפתור אותו. בשטף האינסופי של מטלות היומיום לפעמים אין רגע להרים את הראש מעל המים ולקחת נשימה. להיזכר מאיין באתי ולאן אני הולכת.

מתי אני כן יכולה לעצור לרגע, כמו ביום כיפור? האמנות היום היא חלון עבורי לעולם של מעלה. כשאני שומעת את סולן ה"בונה ויסטה קלאב", או קוראת את "קוריקולום ויטה" של יואל הופמן, או מאזינה למילים של שיר (איילה) בביצוע של עלמא, אז אני יכולה להיות שוב בהתגלות של הקסם, מחדש.

5 תגובות:

  1. כתיבה נפלאה ומדוייקת.
    התבוננות אמיתי לערב יום כיפור ולימים רגילים לגמרי.
    מזדהה

    השבמחק
  2. מיה יקרה
    הי שמי עדי והייתי במחנה לפני הרבה זמן...
    בכל אופן, קראתי את הפוסט המרגש שלך על הורות ורוחניות וכל מילה ומשפט שכתבת
    הדהד אצלי עמוק
    תודה שניסחת כל כך יפה ובהיר את הפנטזיות שלנו על מה היא רוחניות ובאיך שהיא
    בעצם מתגלמת באופן היומיומי, בלהיות הורים ובכלל באיך שאנו באים בקשר עם כל מי שקרוב אלינו
    וששם טמונה הדרך ושם טמונים האתגרים האמיתיים

    תמשיכי לכתוב ולשתף.. יש לך מתנה נפלאה שם ובטח בעוד הרבה דברים...
    קראתי גם את מה שכתבת על הקהילה בפרדס חנה ואני דיי מפנטזת בשנתה-שנתיים
    הקרובות לעבור לשם אז אולי יצא לנו להכיר... :)

    שנה מבורכת מלאה בהגשמה הקשבה קירבה ואהבה... אמן!
    עדי

    השבמחק
  3. תודה על פוסט פשוט ומעורר השראה.
    בעיני הלימוד הוא גם כאן וגם שם.
    גם ביום יום- עם הילדים, האישה, מטלות הבית, העבודה ועוד...
    וגם בסדנאות, ריטריטים ועוד.
    גם אלה וגם אלה חשובים.
    גם אלה וגם אלה יכולים לקחת אותנו להתפתחות או לבריחה- הבחירה בידינו.
    ניר

    השבמחק
  4. מדבר - OUT, ארץ מובטחת - IN
    למען הסר ספק,
    גם השנה, הלחם עם שמן הזית אכן היה שווה את המאמץ

    השבמחק
  5. מיה יקרה,

    למרות שאנו חיות בעולמות די שונים ועוברות חוויות שונות- התחושה היא שהבסיס לכל הוא זהה

    אנו רק בני אדם עם אהבה אינסופית לילדנו, ועם רצון לחיות וללמוד על עצמנו בעולם ובקצב מטורפים לחלוטין

    אני קוראת את הבלוג ומאוד נהנית מהסיפורים, מהתובנות , ובעיקר זה מזכיר לי שוב ושוב שכולנו אומרות למעשה את אותו הדבר, גם אם בשפה שונה.


    שתהיה לך ולמשפחתך גמר חתימה טובה, שנה ברוכה ומלאת אהבה וסבלנות

    השבמחק