יום ראשון, 29 בינואר 2017

חורף - פרגמנטים

פעם שניה החודש אצל רופא מקצועי עם הילדים.
פעם שניה, שהם מתעלמים מקיומם ומדברים רק איתי.
"עוד כואב לו השבר?" הוא שואל, ואני מעבירה במבט את השאלה אל שוקולד,
כשבלב אני חושבת, הוא מולך, תשאל אותו!

ונזכרת בדוקטור רפפורט, רופא הילדים שלי,
בעל שיער השיבה עם השביל בצד הכי מסודר שראיתי,
שהייתי מטפסת אליו עם אמא שלי ברגל, לרחוב קלאוזנר ברמת גן.
הוא היה רושם את שמי בעט על כרטיסיה, ואז שואל
"מיה, מה את רוצה לספר לי?"
וכשאמא שלי היתה מתחילה להסביר, הוא היה מחייך אליה "את מיה?"
הוא לא אמר את זה בטון מעליב כלפיה, רק מציב את המשתתפים בסצנה כל אחד בתפקידו
ומפנה לי מקום.
ואני זוכרת את ההזדקפות הזו, ואת המילים שיצאו, אולי חלש, אבל בשטף,
כי הרי ידעתי מה יש לי, ועם ביטוי אף פעם לא היתה לי בעיה.

נפלתי במקרה על רופא כזה.
את הרופאים של הילדים שלי אני בוחרת.
לא מתביישת לשאול מזכירות לפני שאני קובעת, אם הרופא נחמד, מדבר בגובה עיניים.
הפעם זה היה מצב פתאומי.

אגב, אני לא חושבת שהאורטופד שדיבר איתי במקום עם שוקולד בן ה8(!!!) שעומד לידי, עשה את זה בכוונה או כדי לפגוע.

אבל חולה לא חולה, תמיד הייתי יוצאת מדוקטור רפפורט בראש מורם.
עובדה שאני זוכרת.

*
יושבת לי בסלון וקופאת מקור,
אני כמעט בטוחה שבעבר הלא רחוק (נגיד שלוש דקות)
היתה מונחת פה שמיכה נעימה שיועדה להתכרבלות
אני מגששת בעיניים חצי עצומות
אצבעות של ידיים ורגליים נשלחות לכל עבר, מנסות לתפוס קצה ולהתעטף
אך אין.
ואז אני מרימה את הראש ורואה שכל כירבוליות הבית
הולאמו לטובת מחנה (במלעיל כמובן).

*

כל העונה אני מריחה את זה מגיע.

מתעלמת וקונה
מדחיקה וממשיכה
אבל בשבועות האחרונים כבר אי אפשר היה להתעלם
הצבע הדהוי, החלקים העייפים
הרמזים הגיעו לקדמת העלילה
ופחד הפרידה המאיים שיתק אותי.
בעיניים בורקות ובלסתות קפוצות
נפרדנו מהחיים שאתם מעניקים לגרנולה, לבורגול, לסלט החסה.
היו שלום יקרים.

נתראה בספטמבר.

*

הכי אני אוהבת, לצוד שמש בחורף.
להעריך אותה, לרדוף אחריה,
בגעגוע (שנמחק בערך ממאי).
אז בסופ"שים כאלה
אנחנו יושבים בתוך ירוק ירוק
ונכנסים לתוך ספרים.
האיש, שכאשר לא מדובר בספרי בודהיזם, קורא בקצב של צב בפנסיה,
דווקא השתלט השבת הזו על שלושה.
זה מה שכיף בספר סיפורים קצרים,
בלי מחויבות לעלילה מסועפת שדורשת עקביות וזיכרון.
כמו שמש בחורף, כל פעם מנה קטנה, טעימה מעולם אחר
בפיקניק הבא שלכם – קחו את הספר שלי "מסיבת יורה",
כשתסיימו לקרוא - תקראו בקפה.


להזמנות mayahod@gmail.com או 0547-480632

יום רביעי, 30 בנובמבר 2016

הראש כבר בחוץ

5.
אתם יודעים איך זה הובלה. שנים לפני אוספים ארגזים, חודשים של אריזה, שבועות של סידורים. הכלב משתין על ארגז הואזות שהבריחה סבתא סוניה, בתחתונים, מרומניה, לפני הפוגרום, אחרי המלחמה. הילד החליט שדווקא היום הוא רוצה לשחק עם הפאזל שבלמטה של הארגז שבתחתית המגדל שבניתם בסלון. הוא גם שואף להגיע לשם בעצמו, מתרסק ושובר רגל. גם סרגיי שובר רגל. היום הוא היה אמור להוביל לכם את הבית, אבל הוא מגובס עד הפופיק ולא עונה לטלפונים. אתם מאלתרים מוביל אחר שמגיע חצי שיכור ותשעים ותשע אחוז מחוק, והוא, הוא זה שיהיה אחראי על הזיכרון האחרון מסבתא סוניה, ששומעים גם מהקבר, שהיא כל הזמן מרגישה שלא מכבדים את זכרה.
אתם יודעים איך זה הובלה.
זו היתה ההובלה הכי שמחה שהיתה לי בחיים.


יום חמישי, 17 בנובמבר 2016

לבד בברלין

איור מחומת ברלין וגרפיטי מעליו
טוב לא לגמרי לבד, עם מיכל, ומשפחתה המתוקה, שנסעה לשנה בברלין. למרות שהבטחתי לעצמי שאת אירופה אשמור לזקנה, כבר פעמיים שברתי את הפרדיגמה הזו כשקפצתי לבקר חברות בפוסט דוקטורט. עדי בשטרסבורג, מיכל בברלין. אז הנה עצה חינם : אמצו חברות חכמות וכנסו לדיל החברה שבמועדון המתמידה בלימודים ואתם שטסים על הגל.

כמובן שההכנות מוציאות את כל הרוח מהמפרשים וגורמות לתהות על מהות חופשה קצרה כל כך שבהתארגנות לכבודה מושקע מאמץ אטומי. לא מצדי כמובן, לארוז לקח לי דקה וחצי. אבל התקתוק עבור מי שנשאר, עדיף למות. קופסאות אוכל בפריזר שיספיקו גם לעת מצור, ניירות טואלט בשירותים שיאפשרו לקשט איתם את הסוכה בעשר השנים הקרובות, רשימת טלפונים של חברים, אנשי חינוך ודת שעברה תוך פירוט באורך הגלות לאיש. מסירת העדפות ממרחים בסנביצ'ים לפי ימים לילדים, ועוד ועוד.

יום רביעי, 9 בנובמבר 2016

הזמנה להשקה


בבקשה אשרו הגעה לאחת משתי ההשקות בפייסבוק (לחיצה על "משתתף" מתחת לתמונת האירוע משמאל) בקישורים הבאים:


יום שלישי, 27 בספטמבר 2016

מעברים

שינויי מזג האוויר הביאו אותי לחשוב... על האלרגיה שלי.

היה היתה לי אלרגיה. כל פער בן 4 מעלות ומעלה בטמפרטורות מזג אוויר בין יום אחד לזה שאחריו, גרמו לי להגיב בעיטושים בלתי פוסקים, נזלת לא נגמרת וכאבי ראש. משלב מסוים הייתי מושבתת כל עונת מעבר ל 4-5 ימים, חסרת יכולת תפקוד.

כשממש הציק לי, התחלתי לטפל בזה. ההצעה הראשונה היתה ללכת לרופא שמתמחה באלרגיות. הוא יערוך לי טסטים, יבדוק למה אני רגישה ויתאים לי כדורים. הארסנל המשפחתי רחב, כך שידעתי שיש קשר לפריחות של עצים מסוימים ולאבק. בכל זאת לא רציתי לבחור בדרך שאין בה בירור אמיתי למה שעובר על הגוף שלי.

מה גורם לנו להגיב למעברים באופן בלתי מאוזן?

יום שבת, 2 ביולי 2016

סבתות לוהטות - חוויית סווט לודג'

בשש בערב אנחנו יושבים בחוץ מסביב ליד גל אבנים. שותים תה, מפטפטים קצת, עוד סיגריה ועוד טלפון, לפני שנכנסים. ההנחיות היו לא לאכול כבד בשעות שלפני, לבוא בלבוש נוח אבל לא בבגד ים. תכף נכנסים למים, או לאש, מה שתעדיפו. בכל אופן כרגע, חם לי לכתוב את זה.

בשבע אלעד, שמאן הטקס, נותן בריף לגבי סדר העניינים וכמה הנחיות. ריכוז בהדלקת האש, מעגל פנימי וחיצוני, ישיבה נשים לחוד גברים לחוד, שירה יחד, פתיחת הדלת להכנסת והוצאת האבנים. בסוף הוא מעניק לנו כמה טיפים להישרדות מיטבית. בשורה התחתונה, הוא מציע להיות עם זה. אני כבר מתחילה לחשב את האפשרויות לצאת, ארבע פעמים תפתח הדלת, זה אומר ארבע אפשרויות לחמוק. עוד אני מסמנת את שביל הבריחה, הוא חותם את דבריו במשפט שמזיז אותי על האבן, "אין מה לחפש בחוץ".

יום שני, 13 ביוני 2016

מתחת לחגורה - מידע על מין לנוער

למה יש מחזור? מתי אסור לרופא נשים לבדוק אותך?אילו אמצעי מניעה מגנים גם מפני מחלות מין? מה הקשר בין מין ולחץ חברתי? מתי יחסי מין אינם חוקיים? מהי אורגזמה ואיך בנות מאוננות?
אני כותבת את הפוסט הזה, כי הלוואי שמישהי היתה יושבת איתי הי אז, ומדברת איתי, במקום שאלמד את מה שצריך, בתנועה, תוך המון בלבול. את המידע אספתי עם קולגות, התראפיסטיות במקום עבודתי עם בני נוער. אלה ישבו בסדנאות נבוכים וסקרנים. שמענו מהם שבהפלה תינוק יוצא עם הקקי, שחבל שאין להם איברים כמו בסרטי הפורנו, שמספיק לקחת גלולה אחת כדי להגן על הגוף מהיריון.
נראה שבעידן הרשת כולם יודעים הכל. בפועל, המידע של בני נוער הוא חלקי ואף שגוי. מי שאמור לתווך להם את עודף הפרטים הוא אנחנו המבוגרים. הנה כמה תהיות, שאלות ורעיונות, לדיבור כן ופתוח על הנושא.

יום שני, 9 במאי 2016

כלכלת השוק לפעוטות

פעם בכמה חודשים אנחנו מתכנסים בגינה ציבורית לשוק יד שניה של ילדים. זה אירוע שמעודד לרוקן את הבית מכל מיני בלתי נחוצים למיניהם. אפשר למנף אותו לטובת פרידות ונתינה של משחקים וחפצים שכבר לא בשימוש שלנו ואחרים יכולים להנות מהם. זהו גם אירוע של יצירה. ילדים מכינים ואופים, בונים ומפיקים, אבל מעבר לאלה, זהו מקום שמאפשר לילדים ללמוד משהו על פעילות ענפה מימי קדם ועד היום - מסחר.

לפני חצי שנה הגענו מוכנים, עם לימונדה טבעית תוצרת בית. זה היה באוגוסט אז טרחנו להקפיא את הבקבוק כדי שהמשקה יוגש קר ומרענן. מיקמנו שולחן, עליו שלט יפה שהוכן מבעוד מועד ובנימה אקולוגית הנחנו על הדוכן כוסות רב פעמיות. שלושה שקלים לכוס נראה לו סביר. הוא ישב וחיכה לקונים.

יום ראשון, 10 באפריל 2016

אוכל וחגים - יחסינו לאן.

העיסוק האובססיבי, הלא קשור והמופרך של הישראלים באוכל בחגים, יצא לי מכל החורים של המצה. אובססיבי, זה לא למצוא שום אוכל פרסי ראוי משושן הבירה, אז ללכת על האוזניים של המן במילוי דונג בטעמים. לא קשור, זה להפוך את יום העצמאות לחג העלהאש האולטימטיבי. מופרך זה יום כיפור, מועד שסוף סוף אין בו אוכל, ואז כל היום דנים איך להעביר את הצום, כמה ומה לאכול לפני, ולשתות ואיך לשבור את הצום בסופו. 

לכולנו יש מערכת יחסים מורכבת עם אוכל.

יום ראשון, 6 במרץ 2016

מצעד ספרי הנשים שלי

לכבוד יום האישה, אספתי עשרה ספרי נשים, שהראו לי דרך, שהמטירו עלי השראה, שפירקו אותי לחתיכות, וחיברו אותי בחזרה. שהזכירו לי מאין אני באה ולאן אני הולכת. כדי להודות להם על שהפגישו אותי עם שיגעון. דיכאון. חמלה. יצירה. אמונה. גוף. לפניכם המצעד המלא:

יום שבת, 6 בפברואר 2016

הספה - אגדה שהיתה באמת.

ובכן, על מה ארצה לספר לכם היום? על ספה.
סתם ספה לכאורה, אך לא סתם היא.
ומה כל כך מיוחד בזו הספה?
שירשנו אותה מסבא וסבתא בעודם בחיים? לא.
שהיא ירוקה דהויה כצבע קיווי רקוב? לא ולא.
שכפתוריה נפרמו ומתוכה יצא בקרוב דג עם שלוש משאלות? גם לא, וחבל.

אגלה לכם סוד. ספה זו קסמה טמון בעובדה, שכשאני שוכבת עליה מקופלת, אין בה מקום לעוד איש בעולם, ולא משנה מה גודלו של איש זה ולא משנה באיזה עולם מדובר.

מגיע עלם, חמודות אמנם, אך קפיציו נמתחו דיו כיאה לגיל 7 והוא רוצה, איך לא? – לקפוץ (קפיצותיו לא מכבר גרמו לספה לשכול שניים מכפתוריה, אך טרגדיה זו אינה עוצרת בעדו להמשיך במרץ). בכל מקרה, כרגע, אין לו היכן, הספה מלאה בי. רחמונס.

יום שני, 25 בינואר 2016

הכן ילדיך לחורף - על מחלות וילדים.

ממחקר קטן שערכתי בשנים האחרונות, באופן מאוד לא מדעי, וללא קבוצת ביקורת, הגעתי לכמה מסקנות מתישות. 1. מי מהילדים שילך יותר יחף, עם פחות שכבות בגדים ועם שיער רטוב בגשם שוטף - יהיה פחות חולה.  2. ככל שנתאמץ שהאחים לא ידבקו - כך הם ידבקו מהר יותר. 3. שלב הדגירה של המחלה אצל הילד שידבק שני, הוא בדיוק משך המחלה של הילד שנדבק ראשון. כלומר כשרואים את האור בקצה המנהרה, מיד נכנסים למנהרה נוספת.
אז כמה עצות (לא מקצועיות בעליל) למחלות חורף הבאות עלינו בסערה.

יום ראשון, 10 בינואר 2016

לא לבעלי לב חלש - ההתנסות שלי במימון המונים, הדסטארט

אפשר להכתיר את החודש שלי בקמפיין מימון ההמונים, כבין הסוערים בחיי, אם לא ה. עברתי אי אילו אירועים שהוציאו אותי מאיזון, אבל בדרך כלל הם היו נקודתיים והגלים שלהם היכו לטווח קצר. הפעם זה היה לונה פארק רגשי שהעיף אותי בבעיטות בין רגשות באופן אינטנסיבי. אולי הייתי צריכה לחזות מראש. כי לא הצעתי פה איזה צ'יפ אלקטרוני שיכין מקרמה ללא מגע יד אדם. את הכתיבה שלי הצעתי פה למכירה, את לבי. ולשים כך את עצמי על קולב מול כל העולם ואחותו, זה פגיע ומטלטל.

איכות כתיבה שלי ברורה לי כמו סברס באוגוסט. השאלה פה היתה אחרת, אם יצביעו לי. אם אבחֶר. רפי פרסקי אמר אחרי ההדסטארט שלו, שעבורו זה היה לתלות את עצמו בכיכר, ולחכות שאנשים יורידו אותו...

יום רביעי, 16 בדצמבר 2015

מה חשבתי לעצמי

מה שחשבתי לעצמי, הוא שאחרי שש שנים מכונסות בבית עם הילדים, החוץ יחכה לי. שבדיוק היכן  שהפסקתי, אקפוץ שוב על הרכבת בקלילות מופתית שכזו ואשתלב, ואתקבל בזרועות פתוחות. אני רואה את כל האמהות שעוצרות כדי לקחת נשימה עם הילדים, ואת המחיר שהן משלמות. כתבתי על זה בתיזה שלי, אבל זו היתה תיאוריה. עכשיו זו מציאות.

לא קל. לא קל לחזור. הרי אם הייתי ממשיכה את הקריירה שלי בקו ישר, היום הייתי במקום אחר לגמרי. עם קליניקה מלאה כמו שהיתה לי לפני שהתחלתי להשריץ לכל הכיוונים והמון תהודה מבחוץ. יש לי ידיד שהיינו יחד עיתונאים בעיתון חיפאי בתחילת הדרך, היום הוא כתב בערוץ 2. אמנם לא עשה משפחה, אבל עף קדימה ובטיל.

על לעשות כלים אף אחד לא נותן לייק. לפעמים כשאני רוכנת על הכיור, או תולה כביסה, אני מסתכלת מסביב ובא לי שמישהו יצעק מאחור "איפה מחיאות הכפיים????". אז אני לא על האמפי בקיסריה, ובכל זאת, לא רוצה שהטייטל שלי יסתיים באמהות טובה. יש לי עוד הגשמות בחיים.