יום ראשון, 3 בספטמבר 2017

הספר "שקד רוקדת" - לחיות את החלום


מה אני אגיד לכם?
הייתי ילדה מוכשרת. היו גם כמה ששמו לב.
אבל ההורים שלי היו מצד אחר של העולם.
הם לא הבינו את הכוח של היצירה עבורי.
מידי פעם זרקו מילת עידוד,
אבל נתנו לי להבין שמדובר בגחמה קטנה, תחביב, עיסוק שאתפנה אליו אחרי הדברים החשובים באמת.

הייתי צריכה למשות את כוח החיים הזה מתוכי. זו היתה דרך. מעניינת, מתסכלת, חשובה. יאמר לזכות הוריי שמרגע שהם הבינו, הם רדפו אחרי לכל הרצאה או השקה וגם לערבי הקראה שארגנתי לתלמידי הכתיבה שלי לאורך השנים.

הילד שלכם מתופף על כל דבר שזז?
רוצה כל הזמן לאפות עוגיות?
הילדה שלכם אוהבת טיולים בטבע?
פתורת חידות מתמטיות עד שהיא מעלה עשן?
כהורים, יש לנו אפשרות לקצר לילדים שלנו את הדרך, אפילו להראות להם אותה. לגלות מה עושה להם טוב, לתת להם לזהות את הכישרון שלהם, לעודד אותם, לתמוך בדרכם.

לכל אחד מאתנו יש משאלת לב, מעין נטייה שנולדנו איתה
אפשר לזהות אותנו עליה, אולי כבר כשאנחנו תינוקים, אולי אחרי.
לעתים רק בבגרותנו אנו מתוודעים אליה.
בפעמים אחרות אנחנו לא קשובים כי כיוונו אותנו למקום אחר, אולי כי הסביבה והתנאים לא התאימו. בכל זאת, המשאלה הזו יושבת ומחכה שניתן לה להופיע ולשמח אותנו ואת הסביבה. היא מחכה להיות המתנה שניתן לעולם.



לתמוך בדרך של יצירה לא אומר בהכרח לשלוח לחוג. אלא לתת לילדים להרגיש את העונג מהעיסוק שלהם.
איך מגלים נטייה של ילד/ה? ראשית מסירים את הציפייה שיהיה כמו כולם.
שנית, רואים בפשטות שלא תאמן, מה עושה להם טוב. במה טבעי להם להתרכז, מתי הם מחייכים, מה משמח אותם. כשהזמן קופא, כשהם לא עונים לכם, כשהם מרותקים למשהו – אתם יודעים שהם שם.
לבסוף – נותנים להם להיות.

הפוסט "חתונת הנשים הראשונה שלי" הוא הנקרא ביותר בבלוג שלי "הורים מלידה" לדורותיו. למה? כי הוא מדבר על להגשים את מי שאתה, בלי קשר לסביבה, או למה שנכון לאחרים, או כדי לרצות. בפוסט אני משאילה את המונחים של הפסיכואנליטיקאי וויניקוט, "עצמי אמיתי" / "עצמי כוזב" על מנת להמשיג את הפער בין שני אלה ואת מחיריו.

כשאנחנו בדרך הלב שלנו, החיים עוברים דרכינו. יש שם מקום לשהות עם עצמנו, לשמחה, ליצירה.
כהורים, יש לנו שם תפקיד.

היום אני מוקפת באנשים שאוהבים את מה שהם עושים, או לא מוותרים על הדרך לגלות מהו הדבר בשבילם. לא תמיד זה קל, מבחינתי אין אפשרות אחרת.

הספר "שקד רוקדת" נכתב לפני 17 שנה בהשראת מפגשים עם האחיינית שלי שקד. הוא נשלףבספונטניות  אחרי סשן ריברסינג, התחלק ממני כמו מים. מאז עבר שינויים, הודק, דוייק. אחר כך מצאתי לו מאיירת שרצתה לתת לו צורה.

כששרי, מאיירת הספר, היתה קטנה, היא רצתה להיות מלא דברים – סופרת, משוררת, ציירת, איכרה, צנחנית. כשהיתה בת 6, הצטרפה לחוג בלט. בחימום, כל הבנות עמדו בפיסוק מתוח, מכופפות קדימה ונשארות בתנוחה זו כמה דקות טובות, כשהמורה אומרת ברקע "אנחנו אוהבות שכואב לנו". זה לא יצר אצלה אהבה לריקוד. אבל בגיל ההתבגרות היא גילתה את הריקוד החופשי, פחות עניינה אותה הטכניקה, יותר הרגש. מאז התנועה חזרה לחיים שלה, באיורים, באנימציה ובמוסיקה. כשהיא עושה את אלה, היא חוזרת להיות ילדה.

שקד חיכתה לנו שנים, בין הדפים. עכשיו היא יוצאת החוצה ואתם מוזמנים להיות חלק מהריקוד שלה.
הספר "שקד רוקדת" מספר על ילדה שאוהבת את מה שהיא עושה ורוקדת לצלילי החיים, הוא ספר על הגשמה בתנועה, בלי לחכות שמשהו יקרה, או שמישהו יראה,  אלא מתוך צו פנימי אותנטי.
34 עמודי צבע שמזיזים אותך לעשות מה שאת/ה טוב/ה בו בתוך התנועה הזו של החיים.

מה יהיה באירוע השקת הספר?
נשמע סיפורי השראה ממבוגרים שחלמו להיות כל מיני דברים כשהיו קטנים, והצליחו להגשים את חלומם.
אחר כך תהיה פעילות מעיפה להורים ולילדים.
את הספר תוכלו לרכוש במחיר מיוחד לכבוד ההשקה, והוא מצוין למתנת ראש השנה לילדים שאתם אוהבים.
כנסו לדף האירוע כאן וסמנו שאתם משתתפים
להתראות בקרוב
מיה, שרי ושקד.




יום ראשון, 2 באפריל 2017

מה יוסף היה אומר?

יום שלישי הוכרז מתחילת השנה, כמשפחתי.
רק אנחנו, בלי חוגים, בלי חברים (בשאר הימים מהצהריים אני עמוק בתיאומים ובהסעות)
אני מכבה את הפלאפון ואנחנו יוצאים לאיזו שהות נעימה בטבע,
אבל ביום המדובר הייתי חולה והעדפתי בית.
מנטה הרימה להנחתה, כשהודיעה שסיפרו להם בגן את סיפור יוסף.


חיפשתי את הספר סיפורי התנ"ך לילדים, ולא מצאתי,
אז פתחתי את ספר בראשית ואי אפשר היה לעצור אותנו.
במשך שלוש שעות (ברוטו, תורידו אני רעב, תנגבי לי ושאר ירקות),
קראתי את האותיות הקטנות, ביארנו, הסברנו, שאלנו וחקרנו.

יום ראשון, 29 בינואר 2017

חורף - פרגמנטים

פעם שניה החודש אצל רופא מקצועי עם הילדים.
פעם שניה, שהם מתעלמים מקיומם ומדברים רק איתי.
"עוד כואב לו השבר?" הוא שואל, ואני מעבירה במבט את השאלה אל שוקולד,
כשבלב אני חושבת, הוא מולך, תשאל אותו!

ונזכרת בדוקטור רפפורט, רופא הילדים שלי,
בעל שיער השיבה עם השביל בצד הכי מסודר שראיתי,
שהייתי מטפסת אליו עם אמא שלי ברגל, לרחוב קלאוזנר ברמת גן.
הוא היה רושם את שמי בעט על כרטיסיה, ואז שואל
"מיה, מה את רוצה לספר לי?"
וכשאמא שלי היתה מתחילה להסביר, הוא היה מחייך אליה "את מיה?"

יום רביעי, 30 בנובמבר 2016

הראש כבר בחוץ

5.
אתם יודעים איך זה הובלה. שנים לפני אוספים ארגזים, חודשים של אריזה, שבועות של סידורים. הכלב משתין על ארגז הואזות שהבריחה סבתא סוניה, בתחתונים, מרומניה, לפני הפוגרום, אחרי המלחמה. הילד החליט שדווקא היום הוא רוצה לשחק עם הפאזל שבלמטה של הארגז שבתחתית המגדל שבניתם בסלון. הוא גם שואף להגיע לשם בעצמו, מתרסק ושובר רגל. גם סרגיי שובר רגל. היום הוא היה אמור להוביל לכם את הבית, אבל הוא מגובס עד הפופיק ולא עונה לטלפונים. אתם מאלתרים מוביל אחר שמגיע חצי שיכור ותשעים ותשע אחוז מחוק, והוא, הוא זה שיהיה אחראי על הזיכרון האחרון מסבתא סוניה, ששומעים גם מהקבר, שהיא כל הזמן מרגישה שלא מכבדים את זכרה.
אתם יודעים איך זה הובלה.
זו היתה ההובלה הכי שמחה שהיתה לי בחיים.


יום חמישי, 17 בנובמבר 2016

לבד בברלין

איור מחומת ברלין וגרפיטי מעליו
טוב לא לגמרי לבד, עם מיכל, ומשפחתה המתוקה, שנסעה לשנה בברלין. למרות שהבטחתי לעצמי שאת אירופה אשמור לזקנה, כבר פעמיים שברתי את הפרדיגמה הזו כשקפצתי לבקר חברות בפוסט דוקטורט. עדי בשטרסבורג, מיכל בברלין. אז הנה עצה חינם : אמצו חברות חכמות וכנסו לדיל החברה שבמועדון המתמידה בלימודים ואתם שטסים על הגל.

כמובן שההכנות מוציאות את כל הרוח מהמפרשים וגורמות לתהות על מהות חופשה קצרה כל כך שבהתארגנות לכבודה מושקע מאמץ אטומי. לא מצדי כמובן, לארוז לקח לי דקה וחצי. אבל התקתוק עבור מי שנשאר, עדיף למות. קופסאות אוכל בפריזר שיספיקו גם לעת מצור, ניירות טואלט בשירותים שיאפשרו לקשט איתם את הסוכה בעשר השנים הקרובות, רשימת טלפונים של חברים, אנשי חינוך ודת שעברה תוך פירוט באורך הגלות לאיש. מסירת העדפות ממרחים בסנביצ'ים לפי ימים לילדים, ועוד ועוד.

יום רביעי, 9 בנובמבר 2016

הזמנה להשקה


בבקשה אשרו הגעה לאחת משתי ההשקות בפייסבוק (לחיצה על "משתתף" מתחת לתמונת האירוע משמאל) בקישורים הבאים:


יום שלישי, 27 בספטמבר 2016

מעברים

שינויי מזג האוויר הביאו אותי לחשוב... על האלרגיה שלי.

היה היתה לי אלרגיה. כל פער בן 4 מעלות ומעלה בטמפרטורות מזג אוויר בין יום אחד לזה שאחריו, גרמו לי להגיב בעיטושים בלתי פוסקים, נזלת לא נגמרת וכאבי ראש. משלב מסוים הייתי מושבתת כל עונת מעבר ל 4-5 ימים, חסרת יכולת תפקוד.

כשממש הציק לי, התחלתי לטפל בזה. ההצעה הראשונה היתה ללכת לרופא שמתמחה באלרגיות. הוא יערוך לי טסטים, יבדוק למה אני רגישה ויתאים לי כדורים. הארסנל המשפחתי רחב, כך שידעתי שיש קשר לפריחות של עצים מסוימים ולאבק. בכל זאת לא רציתי לבחור בדרך שאין בה בירור אמיתי למה שעובר על הגוף שלי.

מה גורם לנו להגיב למעברים באופן בלתי מאוזן?

יום שבת, 2 ביולי 2016

סבתות לוהטות - חוויית סווט לודג'

בשש בערב אנחנו יושבים בחוץ מסביב ליד גל אבנים. שותים תה, מפטפטים קצת, עוד סיגריה ועוד טלפון, לפני שנכנסים. ההנחיות היו לא לאכול כבד בשעות שלפני, לבוא בלבוש נוח אבל לא בבגד ים. תכף נכנסים למים, או לאש, מה שתעדיפו. בכל אופן כרגע, חם לי לכתוב את זה.

בשבע אלעד, שמאן הטקס, נותן בריף לגבי סדר העניינים וכמה הנחיות. ריכוז בהדלקת האש, מעגל פנימי וחיצוני, ישיבה נשים לחוד גברים לחוד, שירה יחד, פתיחת הדלת להכנסת והוצאת האבנים. בסוף הוא מעניק לנו כמה טיפים להישרדות מיטבית. בשורה התחתונה, הוא מציע להיות עם זה. אני כבר מתחילה לחשב את האפשרויות לצאת, ארבע פעמים תפתח הדלת, זה אומר ארבע אפשרויות לחמוק. עוד אני מסמנת את שביל הבריחה, הוא חותם את דבריו במשפט שמזיז אותי על האבן, "אין מה לחפש בחוץ".

יום שני, 13 ביוני 2016

מתחת לחגורה - מידע על מין לנוער

למה יש מחזור? מתי אסור לרופא נשים לבדוק אותך?אילו אמצעי מניעה מגנים גם מפני מחלות מין? מה הקשר בין מין ולחץ חברתי? מתי יחסי מין אינם חוקיים? מהי אורגזמה ואיך בנות מאוננות?
אני כותבת את הפוסט הזה, כי הלוואי שמישהי היתה יושבת איתי הי אז, ומדברת איתי, במקום שאלמד את מה שצריך, בתנועה, תוך המון בלבול. את המידע אספתי עם קולגות, התראפיסטיות במקום עבודתי עם בני נוער. אלה ישבו בסדנאות נבוכים וסקרנים. שמענו מהם שבהפלה תינוק יוצא עם הקקי, שחבל שאין להם איברים כמו בסרטי הפורנו, שמספיק לקחת גלולה אחת כדי להגן על הגוף מהיריון.
נראה שבעידן הרשת כולם יודעים הכל. בפועל, המידע של בני נוער הוא חלקי ואף שגוי. מי שאמור לתווך להם את עודף הפרטים הוא אנחנו המבוגרים. הנה כמה תהיות, שאלות ורעיונות, לדיבור כן ופתוח על הנושא.

יום שני, 9 במאי 2016

כלכלת השוק לפעוטות

פעם בכמה חודשים אנחנו מתכנסים בגינה ציבורית לשוק יד שניה של ילדים. זה אירוע שמעודד לרוקן את הבית מכל מיני בלתי נחוצים למיניהם. אפשר למנף אותו לטובת פרידות ונתינה של משחקים וחפצים שכבר לא בשימוש שלנו ואחרים יכולים להנות מהם. זהו גם אירוע של יצירה. ילדים מכינים ואופים, בונים ומפיקים, אבל מעבר לאלה, זהו מקום שמאפשר לילדים ללמוד משהו על פעילות ענפה מימי קדם ועד היום - מסחר.

לפני חצי שנה הגענו מוכנים, עם לימונדה טבעית תוצרת בית. זה היה באוגוסט אז טרחנו להקפיא את הבקבוק כדי שהמשקה יוגש קר ומרענן. מיקמנו שולחן, עליו שלט יפה שהוכן מבעוד מועד ובנימה אקולוגית הנחנו על הדוכן כוסות רב פעמיות. שלושה שקלים לכוס נראה לו סביר. הוא ישב וחיכה לקונים.

יום ראשון, 10 באפריל 2016

אוכל וחגים - יחסינו לאן.

העיסוק האובססיבי, הלא קשור והמופרך של הישראלים באוכל בחגים, יצא לי מכל החורים של המצה. אובססיבי, זה לא למצוא שום אוכל פרסי ראוי משושן הבירה, אז ללכת על האוזניים של המן במילוי דונג בטעמים. לא קשור, זה להפוך את יום העצמאות לחג העלהאש האולטימטיבי. מופרך זה יום כיפור, מועד שסוף סוף אין בו אוכל, ואז כל היום דנים איך להעביר את הצום, כמה ומה לאכול לפני, ולשתות ואיך לשבור את הצום בסופו. 

לכולנו יש מערכת יחסים מורכבת עם אוכל.

יום ראשון, 6 במרץ 2016

מצעד ספרי הנשים שלי

לכבוד יום האישה, אספתי עשרה ספרי נשים, שהראו לי דרך, שהמטירו עלי השראה, שפירקו אותי לחתיכות, וחיברו אותי בחזרה. שהזכירו לי מאין אני באה ולאן אני הולכת. כדי להודות להם על שהפגישו אותי עם שיגעון. דיכאון. חמלה. יצירה. אמונה. גוף. לפניכם המצעד המלא:

יום שבת, 6 בפברואר 2016

הספה - אגדה שהיתה באמת.

ובכן, על מה ארצה לספר לכם היום? על ספה.
סתם ספה לכאורה, אך לא סתם היא.
ומה כל כך מיוחד בזו הספה?
שירשנו אותה מסבא וסבתא בעודם בחיים? לא.
שהיא ירוקה דהויה כצבע קיווי רקוב? לא ולא.
שכפתוריה נפרמו ומתוכה יצא בקרוב דג עם שלוש משאלות? גם לא, וחבל.

אגלה לכם סוד. ספה זו קסמה טמון בעובדה, שכשאני שוכבת עליה מקופלת, אין בה מקום לעוד איש בעולם, ולא משנה מה גודלו של איש זה ולא משנה באיזה עולם מדובר.

מגיע עלם, חמודות אמנם, אך קפיציו נמתחו דיו כיאה לגיל 7 והוא רוצה, איך לא? – לקפוץ (קפיצותיו לא מכבר גרמו לספה לשכול שניים מכפתוריה, אך טרגדיה זו אינה עוצרת בעדו להמשיך במרץ). בכל מקרה, כרגע, אין לו היכן, הספה מלאה בי. רחמונס.

יום שני, 25 בינואר 2016

הכן ילדיך לחורף - על מחלות וילדים.

ממחקר קטן שערכתי בשנים האחרונות, באופן מאוד לא מדעי, וללא קבוצת ביקורת, הגעתי לכמה מסקנות מתישות. 1. מי מהילדים שילך יותר יחף, עם פחות שכבות בגדים ועם שיער רטוב בגשם שוטף - יהיה פחות חולה.  2. ככל שנתאמץ שהאחים לא ידבקו - כך הם ידבקו מהר יותר. 3. שלב הדגירה של המחלה אצל הילד שידבק שני, הוא בדיוק משך המחלה של הילד שנדבק ראשון. כלומר כשרואים את האור בקצה המנהרה, מיד נכנסים למנהרה נוספת.
אז כמה עצות (לא מקצועיות בעליל) למחלות חורף הבאות עלינו בסערה.