יום שלישי, 27 בספטמבר 2016

מעברים

שינויי מזג האוויר הביאו אותי לחשוב... על האלרגיה שלי.

היה היתה לי אלרגיה. כל פער בן 4 מעלות ומעלה בטמפרטורות מזג אוויר בין יום אחד לזה שאחריו, גרמו לי להגיב בעיטושים בלתי פוסקים, נזלת לא נגמרת וכאבי ראש. משלב מסוים הייתי מושבתת כל עונת מעבר ל 4-5 ימים, חסרת יכולת תפקוד.

כשממש הציק לי, התחלתי לטפל בזה. ההצעה הראשונה היתה ללכת לרופא שמתמחה באלרגיות. הוא יערוך לי טסטים, יבדוק למה אני רגישה ויתאים לי כדורים. הארסנל המשפחתי רחב, כך שידעתי שיש קשר לפריחות של עצים מסוימים ולאבק. בכל זאת לא רציתי לבחור בדרך שאין בה בירור אמיתי למה שעובר על הגוף שלי.

מה גורם לנו להגיב למעברים באופן בלתי מאוזן?

החיים של הקדמונים התנהלו בחוסר ודאות מוחלט. אי הידיעה מתי ירד גשם, אם יהיה מחסה, או אוכל, ומאיפה תגיח חיית טרף, יצרו דריכות שלא מוכרת לנו היום. עם זאת, בגלל שזו היתה המציאות הבלעדית עבורם, הדריכות הזו לא הוציאה אותם מאיזון. הם ידעו לחיות איתה בנחת יחסית. שינויים לא שגעו אותם, מעברים לא הלחיצו אותם. כך נראו החיים אז.

המציאות שלנו היום יוצרת אשליה של שליטה. אנחנו מנבאים את מזג האוויר, כולאים חיות טרף בגני חיות, אוגרים מים ואוכל, ישנים תחת קורת גג. לכן שינוי, נתפס כחוסר שליטה. בכל זאת, הכל כל הזמן משתנה – אנחנו מחליפם עבודה, עוברים דירה, העונות מתחלפות. עונת מעבר משבשת לנו את הידיעה, גשם קופץ לביקור קצר באוגוסט? זה לא מסתדר לנו. בוקר מעונן הופך לחמסין? אנחנו זועמים על החזאים שהוציאו אותנו הבית עם מעילים. המערכות קורסות.

כשנולדה בתי השלישית כל הבית נפל לוירוס קשה, עם חום גבוה וראש מתפוצץ. התקשרתי מודאגת למיילדת שלי, שאלתי אותה מה אם אני או התינוקת נדבק. התשובה שלה עוררה בי התרגשות. היא אמרה שבני המשפחה האחרים חולים, כי עבורם המעבר הוא זעזוע. אבל אני והשלישית בישלנו את המעבר תשעה חודשים, השינוי עבורנו נבנה בהדרגתיות. לא נדבקנו.

אפשר להגיד שהומאופטיה ושיטת אייפק העבירו לי את האלרגיה. ההומאופיה עובדת עם חומרים מהטבע שמותאמים אישיותית כדי לייצב מצבי חוסר איזון בגוף. האייפק עוסק באבחון קינסיולוגי ובשינוי זיכרון תאי. העבודה היתה פנימית לא פחות מחיצונית. כתבתי, הגיתי, הסרתי קורים, חיברתי חוטים. בשורה התחתונה - התהליך כיוון אותי לקחת אחריות.

כל מסר ששולח לנו הגוף, בעיקר אם הוא קבוע (כאב חוזר, מגרנות, פטריה באותו אזור בגוף ועוד ועוד), אפשר לחקור. עוד לא הגעתי לפיצוח, אבל הסרתי קליפות. אני יכולה להגיד היום שנרפאתי. לא במובן הקלאסי, פשוט הבנתי שאלרגיה היא סוג של אזעקה כרונית, שתמיד תחזיר אותי לרעיון של גמישות. ככל שאדע לקבל בברכה את השינויים בחיי, כך המערכת תתנהל בבטחה ולא תזדעק כל כך. היום התדירות של ביקור האפצ'י-שרשרת, פחתה מאוד. ובכל זאת, כשנסענו לטיול שלנו בעולם, ברגע שנחתנו באוסטרליה, האלרגיה חיבקה אותי חזק. הדלקתי עיטוש אחד בזה שאחריו וכן הלאה, במשך חמישה ימים. כל אפיזודה כזו אני לומדת מחדש, איך המנגנון עובד ומה יכול להרגיע אותו.

אנשים גמישים הם מורים טובים שלי ללמידה הזו. כאלה שחיים עם סקאלת אפור רחבה, שלא חורצים דינים ברגע, שנוטשים חוקים ופורצים מסגרות. למשל אנשי מקצוע שיצא לי לעבוד איתם בשנים האחרונות. שיחת הפתיחה שלי היתה תמיד – שאני לא יכולה להתחייב. לא כי אני לא אחראית, או לא עומדת בזמנים, אלא כי בבוקר היום בו קובעים לפגישה, ילד שלי יכול להעלות חום ואז אני מבטלת. עבדתי רק עם בעלי מקצוע שיכלו להכיל את הארעיות הזו.

בנאות סמדר, קהילה שחותרת לגמישות בקיבוץ דרומי, מחליפים בתים. מעבר לרעיון של לא להקשר לחומר, אני חושבת שאפשר ללמוד מלעבור כל שנה (!) בית, את האפשרות לזוז, כחלק מתנועת החיים. גם כשהכל קבוע כל כך, אפשר למצוא פרצות ליציאה מהשגרה. פעם קראתי על תרגול יוגי, שמציע לשנות הרגל אחד ביום, למשל לצחצח שיניים ביד שמאל, או להתקלח בבוקר, ולראות מה קורה לנו כשאנחנו מזיזים לעצמנו את הגבינה.

איך הילדים שלנו מגיבים לשינויים? אצלם הגוף הוא שפה מרכזית, מכיוון שאין דיבור, או שיכולת הביטוי עדין לא מפותחת. אני מכירה ילדה שהתחילה לגמגם כשאחותה נולדה. אמא אחת ספרה לי שמתחילת השנה, כשהבן שלה עבר לגן חדש, הוא מרטיב במיטה בלילה. נער שטיפלתי בו הכפיל את משקלו מאז שהוריו התגרשו. הם חולקים את מה שעובר עליהם בתופעות, שלרוב חלופות מיד אחרי שהשינוי מתאקלם אל תוך החיים.

בסוף, תקופת המעבר חולפת. השגרה החדשה הופכת קבועה. כמו שלגדול זה לפעמים כואב, כמו שלהבין משהו על עצמנו זה מסע, כך גם שינוי שומט לנו לרגע את הקרקע עליה אנחנו שרועים בנינוחות אשלייתית, ומזמין אותנו להתבונן.

בעידן שלנו, מעבר הוא שריר שצריך לאמן ולפתח.

שנה טובה.

יום שבת, 2 ביולי 2016

סבתות לוהטות - חוויית סווט לודג'

בשש בערב אנחנו יושבים בחוץ מסביב ליד גל אבנים. שותים תה, מפטפטים קצת, עוד סיגריה ועוד טלפון, לפני שנכנסים. ההנחיות היו לא לאכול כבד בשעות שלפני, לבוא בלבוש נוח אבל לא בבגד ים. תכף נכנסים למים, או לאש, מה שתעדיפו. בכל אופן כרגע, חם לי לכתוב את זה.

בשבע אלעד, שמאן הטקס, נותן בריף לגבי סדר העניינים וכמה הנחיות. ריכוז בהדלקת האש, מעגל פנימי וחיצוני, ישיבה נשים לחוד גברים לחוד, שירה יחד, פתיחת הדלת להכנסת והוצאת האבנים. בסוף הוא מעניק לנו כמה טיפים להישרדות מיטבית. בשורה התחתונה, הוא מציע להיות עם זה. אני כבר מתחילה לחשב את האפשרויות לצאת, ארבע פעמים תפתח הדלת, זה אומר ארבע אפשרויות לחמוק. עוד אני מסמנת את שביל הבריחה, הוא חותם את דבריו במשפט שמזיז אותי על האבן, "אין מה לחפש בחוץ".

יום שני, 13 ביוני 2016

מתחת לחגורה - מידע על מין לנוער

למה יש מחזור? מתי אסור לרופא נשים לבדוק אותך?אילו אמצעי מניעה מגנים גם מפני מחלות מין? מה הקשר בין מין ולחץ חברתי? מתי יחסי מין אינם חוקיים? מהי אורגזמה ואיך בנות מאוננות?
אני כותבת את הפוסט הזה, כי הלוואי שמישהי היתה יושבת איתי הי אז, ומדברת איתי, במקום שאלמד את מה שצריך, בתנועה, תוך המון בלבול. את המידע אספתי עם קולגות, התראפיסטיות במקום עבודתי עם בני נוער. אלה ישבו בסדנאות נבוכים וסקרנים. שמענו מהם שבהפלה תינוק יוצא עם הקקי, שחבל שאין להם איברים כמו בסרטי הפורנו, שמספיק לקחת גלולה אחת כדי להגן על הגוף מהיריון.
נראה שבעידן הרשת כולם יודעים הכל. בפועל, המידע של בני נוער הוא חלקי ואף שגוי. מי שאמור לתווך להם את עודף הפרטים הוא אנחנו המבוגרים. הנה כמה תהיות, שאלות ורעיונות, לדיבור כן ופתוח על הנושא.

יום שני, 9 במאי 2016

כלכלת השוק לפעוטות

פעם בכמה חודשים אנחנו מתכנסים בגינה ציבורית לשוק יד שניה של ילדים. זה אירוע שמעודד לרוקן את הבית מכל מיני בלתי נחוצים למיניהם. אפשר למנף אותו לטובת פרידות ונתינה של משחקים וחפצים שכבר לא בשימוש שלנו ואחרים יכולים להנות מהם. זהו גם אירוע של יצירה. ילדים מכינים ואופים, בונים ומפיקים, אבל מעבר לאלה, זהו מקום שמאפשר לילדים ללמוד משהו על פעילות ענפה מימי קדם ועד היום - מסחר.

לפני חצי שנה הגענו מוכנים, עם לימונדה טבעית תוצרת בית. זה היה באוגוסט אז טרחנו להקפיא את הבקבוק כדי שהמשקה יוגש קר ומרענן. מיקמנו שולחן, עליו שלט יפה שהוכן מבעוד מועד ובנימה אקולוגית הנחנו על הדוכן כוסות רב פעמיות. שלושה שקלים לכוס נראה לו סביר. הוא ישב וחיכה לקונים.

יום ראשון, 10 באפריל 2016

אוכל וחגים - יחסינו לאן.

העיסוק האובססיבי, הלא קשור והמופרך של הישראלים באוכל בחגים, יצא לי מכל החורים של המצה. אובססיבי, זה לא למצוא שום אוכל פרסי ראוי משושן הבירה, אז ללכת על האוזניים של המן במילוי דונג בטעמים. לא קשור, זה להפוך את יום העצמאות לחג העלהאש האולטימטיבי. מופרך זה יום כיפור, מועד שסוף סוף אין בו אוכל, ואז כל היום דנים איך להעביר את הצום, כמה ומה לאכול לפני, ולשתות ואיך לשבור את הצום בסופו. 

לכולנו יש מערכת יחסים מורכבת עם אוכל.

יום ראשון, 6 במרץ 2016

מצעד ספרי הנשים שלי

לכבוד יום האישה, אספתי עשרה ספרי נשים, שהראו לי דרך, שהמטירו עלי השראה, שפירקו אותי לחתיכות, וחיברו אותי בחזרה. שהזכירו לי מאין אני באה ולאן אני הולכת. כדי להודות להם על שהפגישו אותי עם שיגעון. דיכאון. חמלה. יצירה. אמונה. גוף. לפניכם המצעד המלא:

יום שבת, 6 בפברואר 2016

הספה - אגדה שהיתה באמת.

ובכן, על מה ארצה לספר לכם היום? על ספה.
סתם ספה לכאורה, אך לא סתם היא.
ומה כל כך מיוחד בזו הספה?
שירשנו אותה מסבא וסבתא בעודם בחיים? לא.
שהיא ירוקה דהויה כצבע קיווי רקוב? לא ולא.
שכפתוריה נפרמו ומתוכה יצא בקרוב דג עם שלוש משאלות? גם לא, וחבל.

אגלה לכם סוד. ספה זו קסמה טמון בעובדה, שכשאני שוכבת עליה מקופלת, אין בה מקום לעוד איש בעולם, ולא משנה מה גודלו של איש זה ולא משנה באיזה עולם מדובר.

מגיע עלם, חמודות אמנם, אך קפיציו נמתחו דיו כיאה לגיל 7 והוא רוצה, איך לא? – לקפוץ (קפיצותיו לא מכבר גרמו לספה לשכול שניים מכפתוריה, אך טרגדיה זו אינה עוצרת בעדו להמשיך במרץ). בכל מקרה, כרגע, אין לו היכן, הספה מלאה בי. רחמונס.

יום שני, 25 בינואר 2016

הכן ילדיך לחורף - על מחלות וילדים.

ממחקר קטן שערכתי בשנים האחרונות, באופן מאוד לא מדעי, וללא קבוצת ביקורת, הגעתי לכמה מסקנות מתישות. 1. מי מהילדים שילך יותר יחף, עם פחות שכבות בגדים ועם שיער רטוב בגשם שוטף - יהיה פחות חולה.  2. ככל שנתאמץ שהאחים לא ידבקו - כך הם ידבקו מהר יותר. 3. שלב הדגירה של המחלה אצל הילד שידבק שני, הוא בדיוק משך המחלה של הילד שנדבק ראשון. כלומר כשרואים את האור בקצה המנהרה, מיד נכנסים למנהרה נוספת.
אז כמה עצות (לא מקצועיות בעליל) למחלות חורף הבאות עלינו בסערה.

יום ראשון, 10 בינואר 2016

לא לבעלי לב חלש - ההתנסות שלי במימון המונים, הדסטארט

אפשר להכתיר את החודש שלי בקמפיין מימון ההמונים, כבין הסוערים בחיי, אם לא ה. עברתי אי אילו אירועים שהוציאו אותי מאיזון, אבל בדרך כלל הם היו נקודתיים והגלים שלהם היכו לטווח קצר. הפעם זה היה לונה פארק רגשי שהעיף אותי בבעיטות בין רגשות באופן אינטנסיבי. אולי הייתי צריכה לחזות מראש. כי לא הצעתי פה איזה צ'יפ אלקטרוני שיכין מקרמה ללא מגע יד אדם. את הכתיבה שלי הצעתי פה למכירה, את לבי. ולשים כך את עצמי על קולב מול כל העולם ואחותו, זה פגיע ומטלטל.

איכות כתיבה שלי ברורה לי כמו סברס באוגוסט. השאלה פה היתה אחרת, אם יצביעו לי. אם אבחֶר. רפי פרסקי אמר אחרי ההדסטארט שלו, שעבורו זה היה לתלות את עצמו בכיכר, ולחכות שאנשים יורידו אותו...

יום רביעי, 16 בדצמבר 2015

מה חשבתי לעצמי

מה שחשבתי לעצמי, הוא שאחרי שש שנים מכונסות בבית עם הילדים, החוץ יחכה לי. שבדיוק היכן  שהפסקתי, אקפוץ שוב על הרכבת בקלילות מופתית שכזו ואשתלב, ואתקבל בזרועות פתוחות. אני רואה את כל האמהות שעוצרות כדי לקחת נשימה עם הילדים, ואת המחיר שהן משלמות. כתבתי על זה בתיזה שלי, אבל זו היתה תיאוריה. עכשיו זו מציאות.

לא קל. לא קל לחזור. הרי אם הייתי ממשיכה את הקריירה שלי בקו ישר, היום הייתי במקום אחר לגמרי. עם קליניקה מלאה כמו שהיתה לי לפני שהתחלתי להשריץ לכל הכיוונים והמון תהודה מבחוץ. יש לי ידיד שהיינו יחד עיתונאים בעיתון חיפאי בתחילת הדרך, היום הוא כתב בערוץ 2. אמנם לא עשה משפחה, אבל עף קדימה ובטיל.

על לעשות כלים אף אחד לא נותן לייק. לפעמים כשאני רוכנת על הכיור, או תולה כביסה, אני מסתכלת מסביב ובא לי שמישהו יצעק מאחור "איפה מחיאות הכפיים????". אז אני לא על האמפי בקיסריה, ובכל זאת, לא רוצה שהטייטל שלי יסתיים באמהות טובה. יש לי עוד הגשמות בחיים.

יום שלישי, 8 בדצמבר 2015

אצלכם בסלון


שעת ערב מוקדמת, אחרי העבודה, הסידורים, כל מה שצריך לעשות – נעשה, ומה שלא – כבר ידחה למחר. הבית נראה סביר. מכינים איזה קפה או כוס יין, ומתרווחים על הכורסא הכי נוחה בסלון. כל כך נעים לשבת כך בסוף היום, עם רגליים על הכורסה, ולבקש חומר, טקסט, שמצד אחד לא יצליף בכם על מי שאתם וילמד אתכם איך לחיות, מצד שני לא יהיה ספר טיסה רדוד שכתבה דוגמנית צמרת בזמנה הפנוי, ומצד שלישי לא יתחיל להתפלסף אתכם על משמעות החיים. כי למי יש כוח לחיים, ועוד בעלי משמעות, בסוף יום? אין לכם גם כוח לספר של 600 עמודים, כי אחרי כמה עמודים אתם כבר שומעים את הנחירות של עצמכם.  ואז מונח לידכם הספר "מסיבת יורה",

יום חמישי, 19 בנובמבר 2015

שומרי מסך - על ילדים, מסכים ומה שבניהם (כלום)

ביום לזכר רצח רבין, הודיעו לנו שעל ילדי בית הספר לבוא בחולצות לבנות, יהיה טקס והם ידברו בכיתות בהתאמה לגיל. מה אפשר להגיד בהתאמה לכיתה א' על הדבר הנורא הזה? חשבתי לעצמי כששקלתי אם להכין אותו למפגש בנושא בכיתה. כשהוא חזר הוא סיפר על הרצח, היו לי דמעות בעיניים. לא בגלל הרצח, עליו בכיתי אז והרבה. אלא עליו, על המפגש שלו עם המציאות, על זה שהוא מתחיל להבין חוקיות אחרת מזו שהוא הכיר עד עכשיו.

אנחנו מנסים לשמור עליהם ככל הניתן, לא כדי שיחיו בבועה, אלא כי אני חושבת שיש חשיבות לזמן בו נחשפים ילדים למידע על העולם. לכן כל כך מפחיד אותי הדיון לגבי פלאפונים.

יום שלישי, 3 בנובמבר 2015

הקרב (הלא ממומש) על ההרדמות

לצוואר הבקבוק של היום, אנחנו מתארגנים יחד. אוכלים ארוחת ערב, מקלחות, סיפורים, ואז יש תמיד מין פיצול כזה: האיש בהרדמות ואני - על הבית. ברירת המחדל הזו התקבעה מכמה סיבות. אחת, כי אני יודעת לארגן את הבית יותר טוב, שניה כי אני יודעת לארגן את הבית יותר מהר, ושלישית – כי זה האוטומט שלי. מי שמרדים – שוכב, קורא, מודט או, וברוב המקרים בנוסף, נרדם יחד איתם. מי שבמופקד על הבית – רוחץ כלים, מחזיר חפצים למקום, מכבס, תולה, ובמקרה שכפות הרגליים נדבקות לרצפה, גם מעביר סמרטוט. אין מה לדבר – חלוקה צודקת. המטרה הבלתי מוגדרת, היא שבשעה שמונה בערב, כן כן שמונה, הבית שקט ונקי ואנחנו מקבלים לווריד שעתיים של מירוץ נגד הזמן לעשות מה שאנחנו רוצים, למשל לסיים משפט.

יום שני, 12 באוקטובר 2015

משהו חדש מתחיל, או - כמה מילים על טיפול

כשהייתי קטנה, אולי בת 9, התחיל הגיל בו כל מה שדיברו עליו החברות בכיתה, היה מי תישן אצל מי מתי. זו היתה הפריצה החברתית ובנות הכיתה היו בהתרגשות בלתי פוסקת ועבדו בשיטת המיטה החמה. בליל שישי שכזה, ישנה אצלי יעל (שם בדוי), כשקמנו בבוקר היא לא חשה בטוב. היא לא הספיקה להגיד את זה, ומיד הקיאה במסדרון ביתנו. אחר כך הקיאה שוב, הפעם קלעה לכיור בחדר האמבטיה. הבית התמלא ריח רע, בחילה התחילה לעלות לי מהמעיים צפונה. פרשתי לי לחדר ומידי פעם הגחתי לזירת ההתרחשות לבדוק מה קורה. אמא שלי ניקתה את הקיא מהכיור ומהרצפה, אחר כך הציעה ליעל תה, והשכיבה אותה בסלון עטופה בשמיכה כשחיכינו שאימה תבוא לקחת אותה. אני בטוחה שלאמי היו מאוויים אחרים לשבת בבוקר, יום המנוחה היחיד שלה. ובכל זאת ראיתי אותה מביטה בעיניה הטובות ביעל, מנקה את הקיא מהרצפה ומהכיור, מניחה את ידיה הנעימות על מצחה. אני ממש זוכרת שתמהתי מאיפה שאבה כוחות לטפל בחברה שלי במסירות אין קץ.

יום שני, 5 באוקטובר 2015

הפאזל ועונשו

לא יודעת מה חשבתי לעצמי כשהתחלתי פאזל אלף חלקים בכיפור. קיבלתי אותו לפני שנים, מחברים שידעו על החלום הזה שלי, לשבת ולעשות פאזל ענק כשאהיה גדולה. לא מצאתי זמן. זו היתה תקופה בה חשבתי שאין לי זמן. כמה תמימה הייתי.

ביום כיפור, עם התנחלותנו בבית, פרשתי אותו על שולחן הסלון, ומיליוני חלקים נשמטו משקית ורדרדה, ציור מצחיק ומלא פרטים. ישבתי אובדת עצות מול מאות החלקים, ושקלתי שוב. אבל השקית כבר נפתחה, הילדים היו בעניין, ביום כיפור בלי מחשב טלפון ושאר מסיחים – אשתלט עליו, חשבתי לעצמי. כמה מגלומנית הייתי.