העיסוק האובססיבי, הלא קשור והמופרך של הישראלים באוכל בחגים, יצא לי מכל החורים של המצה. אובססיבי, זה לא למצוא שום אוכל פרסי ראוי משושן הבירה, אז ללכת על האוזניים של המן במילוי דונג בטעמים. לא קשור, זה להפוך את יום העצמאות לחג העלהאש האולטימטיבי. מופרך זה יום כיפור, מועד שסוף סוף אין בו אוכל, ואז כל היום דנים איך להעביר את הצום, כמה ומה לאכול לפני, ולשתות ואיך לשבור את הצום בסופו.
לכולנו יש מערכת יחסים מורכבת עם אוכל.
היו תקופות בהן טיילתי בארץ, מה שמכנים במחוזותינו "מסתובבת". נסעתי בין חברים ושהיתי הרבה בטבע. בימים בהם לא היה לי מושג איפה אניח את הראש בערב, ידעתי שמקסימום אפרוש אוהל באיזו שמורה ונעביר את הלילה. אבל זה לא היה היחס שלי לאוכל. תמיד היו לי כמה קופסאות שימורים באוטו. לא הייתי מוכנה שהרעב יפתיע אותי.
כמה שנים אחרי, במהלך טיפול גרינברג שלא היה קשור לענייני אוכל בכלל, פתאום הבנתי את התסבוכת שלי שם, והתחלתי להרגיש מה אני צריכה ומתי. עד אז לא ידעתי מהו שובע, וכמובן שנמנעתי מכל תחושת רעב. היום אני אוכל בריא, לא מתוך איסורים וייסורים, אלא בשמחה. למדתי להכיר את הרגע בו הגוף מבקש לעצור, כי תכף תחושת השובע תגיע ותרגיע. יודעת מתי אני צריכה שייק ירוק ומתי קפה שחור, מתי שוקולד ומתי יין.
דיאטות לא עובדות לאף אחד לטווח ארוך. כשעוצרים באופן כפוי, מזמינים התפרצות שתגיח במקום אחר. טיפול קוסמטי לא פותר התמכרות כל כך עמוקה. אם למטרת ניקוי אז מילא, זו תקופה והיא נגמרת. אבל להכריז על הפסקה לעולמי עד של סוכר, או קמח לבן, או ברוקולי, זה קיצוני ונוקשה. להיפגש עם דיאטנית, לסלק מהתפריט כל מה שאנחנו אוהבים, להישקל ולספור קלוריות עד מחר, זה לופ שאי אפשר לצאת ממנו לבחירה אמיתית בתזונה שנכונה לנו תוך הקשבה לגוף.
אוכל מחפה על עניינים רגשיים רבים, יש התמחות טיפולית שלמה שנקראת "אכילה רגשית" בה מנסים לנתק את המשוואה הטעונה הזו . פעם מטפלת קבוצתית אמרה לי, שהסיבה שכל קבוצה מתמקדת באוכל באירוע הסיום כמו סוף שנה, שתייה בעבודה וכו', היא כדי לטשטש את הקושי. כי כשממלאים את הפה באוכל, הלב לא יכול להיות עסוק במטענים שנושאת הפרידה. זה בדיוק כמו בחגים, כשהעיסוק המוגזם בארוחה לא משאיר מקום לשום משמעות מהפכנית שיש לרעיון שמאחוריה.
ההתמודדות עם לא לאכול, היא חלק מדרכים רוחניות רבות. גנדי בחר בצום כדי להפסיק מלחמות, המוסלמים צמים חודש בשנה במהלך היום, אצל היהודים יש צום בארבע מועדים בשנה, ואותה אסתר מלמעלה, צמה עם בני עמה שלושה ימים בתפילה שכאשר תכנס לחצר המלך אחשורוש הוא לא יעיף אותה מכל המדרגות. בתקופתנו אפשר "להנות" מצומות של מיצים, וימים של אורז ומאש ועוד המון אפשרויות לנקות את הגוף ואת הנפש מההיאחזות שלנו במזון ובשתיה. היום זה כבר מוכח מדעית, שלצום מדי פעם, זה בריא ומאריך חיים.
יש מי שלקחו את ההתמודדות עוד צעד קדימה, חסידי התזונה הפראנית שמכוונת לשחרור התלות מאוכל. נשמע מוזר, אבל תמיד כשיש לי התלבטות לגבי תיאוריה, אני חושבת לעצמי – מה היה האדם הקדמון אומר על זה? ואם להסתכל רגע על המציאות היומיומית שלו, האדם הקדמון לא יכול היה להיות תלוי במזון ובשתיה. לא היתה לו האפשרות לבנות על שלוש ארוחות ביום. יותר מזה, בתקופות של בצורת למשל, היה עליו להסתדר ימים ולפעמים שבועות – בלי. בתהליך הפראנה מתרגלים שחרור, מדובר בתהליך ארוך (בין ימים לשבועות) בו חלק מהזמן ניזונים ממיצים, חלק אחר מתקיימים ללא מים ויש גם כמה ימים של צום ממש. נהוג לחשוב שהקושי הגדול יהיה מול הרעב, אבל מנחי סדנאות שכאלה מספרים שעיקר הקושי הוא ההתמודדות עם החרדה, מרעב, ממוות. כמו מאסטרים שיודעים לשאוב אנרגיה מכמה דקות של השמש, כמו רבנים שיכולים לישון מידי כמה שעות לכמה דקות וזה מחזיק אותם, אין ספק שאפשר לשאוב אנרגיה גם ממקורות אחרים שאינם מזון, ולהישאר בחיים.
בספר 'קיצור תולדות האנושות' (הוצאת דביר), כותב פרופ' יובל נוח הררי, שההתנהגות שלנו מול מתוק, דומה מאוד לאיך שהאדם הקדמון הגיב כשהוא הגיע לעץ תאנים שופעות ובשלות. הוא נעצר שם ואכל כמו שאין מחר. כי במקרה שלו, לא היה מחר, כלומר מחר אולי לא יהיה עץ, ולא תאנים. אצלנו, למרות שאנחנו יודעים שמחר יהיה, ואם לא, ניסע לסופר ואז יהיה, והרבה, אנו מתנהגים מול המתוק הזה באופן קדמוני – בהסתערות.
אני אוהבת את החגים שלנו, מי שהמציא אותם ביקש לעצור את האוטומט, להתבונן, לבחור, לשנות, להודות. אני רואה את הטעם והיופי בסיפורי במיתולוגיה היהודיים. כמעט כל פעם כשאני רואה את הים, אני לא יכולה שלא להיזכר בנס המופתי הזה של פתיחתו לשניים בכוח האמונה. באמת סיפורים כתובים היטב.
אני לא אדם דתי במובן הקלאסי, אבל נולדתי לתרבות ספציפית ואני רוצה להרגיש שחכמת התרבות אליה אני שייכת מרימה את רוחי ולא רק את קיבתי. הצד הדתי של התרבות שלי, מרבה בכללים שמרחיקים (אותי אישית, מכירה הרבה שזה עובד להם), כי הם מקשים על ההתנהלות הטבעית והזורמת כפי שהייתי רוצה לחוות. הצד החילוני, משיב באוסף מתכונים ובשאגת קניות מטורפת. יש אנשים שנכנסים מהחגים למתח: רשימות המוזמנים, הניקיונות, האירוח הכבד, הפקקים. קראתי על כאלה שנמנעים מסעודות החג כי נמאס להם. אחרים מעבירים את החגים כמו עוד ארוחה משפחתית. אף אחת מהאפשרויות האלה לא נראית לי.
בפנטזיה, אני רואה את עצמי בחג עם קבוצת אנשים קרובה, בטבע, אולי מסביב למדורה. יושבים במעגל, שרים ונרגעים, כל אחד מספר בכנות, איזה הרגל רע הוא מבקש לשחרר ולצאת ממנו לחירות. ובחנוכה, לא נתמקד בלטגן את עצמנו לדעת, נבדוק את מאבק האור והחושך שבתוכנו פנימה. ובט"ו בשבט, לא נעשה רשימות קניות של פירות יבשים עם או בלי זרחן, אלא נודה לטבע מעומק ליבנו על השירות האדיב והשופע שלו כלפינו. ובשבועות, לא נשקע עד הצוואר במתכונים חלביים, אלא נאסוף את רשימת המצאי ונשמח על פירות שזכינו בהם מעמל של השנה כולה.
אולי לצד המדורה, יהיה אוכל. הוא יונח בצד, ומי שיהיה רעב, ייגש לקחת, בלי להפוך אותו למרכז האירוע. אולי יהיו מתנות, אבל הן לא יהיו מהמבצעים האחרונים בקניונים, אלא עלה מעוצב שנשר הרגע מעץ, או אבן יפה שפגשנו בחורשה. והשנות הטובות לא יהיו מסרונים אלקטרונים גורפים לכל העולם ואחותו, נשקיע בברכות אישיות שנכתוב עם הלב ונגיש ביד. אולי יהיו ברכות ותפילות, אבל לא נקריא אותם מטקסט ידוע מראש, נהגה אותם ברגע של חסד, תוך מבט בעיניים.
לקרוע. לקרוע את ים סוף הישן, השגור והלא רלוונטי, ולסלול במרכזו פיסת אדמה אחרת, חדשה, רעננה שתוציא אותנו לחירות, באמת.
בפנטזיה, אני רואה את עצמי בחג עם קבוצת אנשים קרובה, בטבע, אולי מסביב למדורה. יושבים במעגל, שרים ונרגעים, כל אחד מספר בכנות, איזה הרגל רע הוא מבקש לשחרר ולצאת ממנו לחירות. ובחנוכה, לא נתמקד בלטגן את עצמנו לדעת, נבדוק את מאבק האור והחושך שבתוכנו פנימה. ובט"ו בשבט, לא נעשה רשימות קניות של פירות יבשים עם או בלי זרחן, אלא נודה לטבע מעומק ליבנו על השירות האדיב והשופע שלו כלפינו. ובשבועות, לא נשקע עד הצוואר במתכונים חלביים, אלא נאסוף את רשימת המצאי ונשמח על פירות שזכינו בהם מעמל של השנה כולה.
אולי לצד המדורה, יהיה אוכל. הוא יונח בצד, ומי שיהיה רעב, ייגש לקחת, בלי להפוך אותו למרכז האירוע. אולי יהיו מתנות, אבל הן לא יהיו מהמבצעים האחרונים בקניונים, אלא עלה מעוצב שנשר הרגע מעץ, או אבן יפה שפגשנו בחורשה. והשנות הטובות לא יהיו מסרונים אלקטרונים גורפים לכל העולם ואחותו, נשקיע בברכות אישיות שנכתוב עם הלב ונגיש ביד. אולי יהיו ברכות ותפילות, אבל לא נקריא אותם מטקסט ידוע מראש, נהגה אותם ברגע של חסד, תוך מבט בעיניים.
לקרוע. לקרוע את ים סוף הישן, השגור והלא רלוונטי, ולסלול במרכזו פיסת אדמה אחרת, חדשה, רעננה שתוציא אותנו לחירות, באמת.
מקסים מקסים מקסים וכל כל מדויק!!
השבמחקועל זה אני אומרת: אמן...
מקסים ונכון ולא פשוט (לי) ליישום....
השבמחקמיה יקרה,
השבמחקאני נוסעת פה ברכבת בחזרה הבייתה. ..קוראת את מילותייך ושוב מתמוגגת...מחייכת לעצמי ..איך את מביעה את המשמעות, את העיקר בצורה כה שלמה...כך גם אני מרגישה לגבי החגים ...שהיינו חסרי ילדים ברחנו וברחתי לסיני, לבודפשט...עכשיו זה קצת אחרת...בכל מקרה הצתת בי רעיונות....חיבוק גדול ותודה
יפה. פשוט לשחרר את הכבדות לפעמים של החגים ולהתמקד ברעיון שמאחוריהם
השבמחק