יום ראשון, 19 בינואר 2014

אמא טובה היא אמא שטוב לה

ברגע שבני הצטרף לרכב, פסקול הנסיעות נע בחדות בין גינה לי לשעון בן חייל. כלומר האוטו, כבר לגמרי לא היה שלנו. כשמדובר בנסיעות של עשר דקות לקניות או לחברים – מילא, יכולנו לספוג את הריתמיקה המפרכסת. אבל במסעותינו לצפון, או כל כברת דרך באורך שעה ויותר, בסוף הדרך הצוואר היה נתפס לי מנדנוד הראש על פי המקצבים המונוטוניים.

באחת מאותן נסיעות, כשקצה נפשנו בשפן הקטן ושאר מנוזלים, ובהשראת המהפכה החברתית, החלטנו לשים קץ לתופעה, או לפחות להכניס לאוטו אלמנטים דמוקרטיים. הודענו (שלא לומר ביקשנו, שלא לומר התחננו), שהדיג'יי יחלק את המוסיקה על פי אחוזים של שכבת הגיל ברכב. בהתחשב בכך שבדיוק נולדה בתנו השניה, הרי שהמאזן עמד על חמישים:חמישים. אני לא אגיד לכם שלא היה שם מרד (צ'ה גווארה היה גאה). אני גם לא אפרט אילו חפצים עפו באוטו (ברווזון כתום ונייר טואלט). אני גם לא אגיד לכם איך התחלנו לתפוס את מקומנו ברכות (שמנו רדיו הד ונופפנו חולצות בחלונות ברוח). אבל השפיות הוחזרה לאוזניים. המהלך צלח, וזאת למרות שלפעמים בזמן שאנחנו מנסים להקשיב למוסיקה "של מבוגרים", הפסקול ברקע צווח בשני קולות ובלי הפסקה "מתי עוברים לכבש השישה עשר".