מעברים

שינויי מזג האוויר הביאו אותי לחשוב... על האלרגיה שלי.

היה היתה לי אלרגיה. כל פער בן 4 מעלות ומעלה בטמפרטורות מזג אוויר בין יום אחד לזה שאחריו, גרמו לי להגיב בעיטושים בלתי פוסקים, נזלת לא נגמרת וכאבי ראש. משלב מסוים הייתי מושבתת כל עונת מעבר ל 4-5 ימים, חסרת יכולת תפקוד.

כשממש הציק לי, התחלתי לטפל בזה. ההצעה הראשונה היתה ללכת לרופא שמתמחה באלרגיות. הוא יערוך לי טסטים, יבדוק למה אני רגישה ויתאים לי כדורים. הארסנל המשפחתי רחב, כך שידעתי שיש קשר לפריחות של עצים מסוימים ולאבק. בכל זאת לא רציתי לבחור בדרך שאין בה בירור אמיתי למה שעובר על הגוף שלי.

מה גורם לנו להגיב למעברים באופן בלתי מאוזן?

מתחת לחגורה - מידע על מין לנוער

למה יש מחזור? מתי אסור לרופא נשים לבדוק אותך?אילו אמצעי מניעה מגנים גם מפני מחלות מין? מה הקשר בין מין ולחץ חברתי? מתי יחסי מין אינם חוקיים? מהי אורגזמה ואיך בנות מאוננות?

אני כותבת את הפוסט הזה, כי הלוואי שמישהי היתה יושבת איתי הי אז, ומדברת איתי, במקום שאלמד את מה שצריך, בתנועה, תוך המון בלבול. את המידע אספתי עם קולגות, התראפיסטיות במקום עבודתי עם בני נוער. אלה ישבו בסדנאות נבוכים וסקרנים. שמענו מהם שבהפלה תינוק יוצא עם הקקי, שחבל שאין להם איברים כמו בסרטי הפורנו, שמספיק לקחת גלולה אחת כדי להגן על הגוף מהיריון.

נראה שבעידן הרשת כולם יודעים הכל. בפועל, המידע של בני נוער הוא חלקי ואף שגוי. מי שאמור לתווך להם את עודף הפרטים הוא אנחנו המבוגרים. הנה כמה תהיות, שאלות ורעיונות, לדיבור כן ופתוח על הנושא.

הכן ילדיך לחורף - על מחלות וילדים.

ממחקר קטן שערכתי בשנים האחרונות, באופן מאוד לא מדעי, וללא קבוצת ביקורת, הגעתי לכמה מסקנות מתישות. 1. מי מהילדים שילך יותר יחף, עם פחות שכבות בגדים ועם שיער רטוב בגשם שוטף - יהיה פחות חולה.  2. ככל שנתאמץ שהאחים לא ידבקו - כך הם ידבקו מהר יותר. 3. שלב הדגירה של המחלה אצל הילד שידבק שני, הוא בדיוק משך המחלה של הילד שנדבק ראשון. כלומר כשרואים את האור בקצה המנהרה, מיד נכנסים למנהרה נוספת.

אז כמה עצות (לא מקצועיות בעליל) למחלות חורף הבאות עלינו בסערה.

שומרי מסך - על ילדים, מסכים ומה שבניהם (כלום)

ביום לזכר רצח רבין, הודיעו לנו שעל ילדי בית הספר לבוא בחולצות לבנות, יהיה טקס והם ידברו בכיתות בהתאמה לגיל. מה אפשר להגיד בהתאמה לכיתה א' על הדבר הנורא הזה? חשבתי לעצמי כששקלתי אם להכין אותו למפגש בנושא בכיתה. כשהוא חזר הוא סיפר על הרצח, היו לי דמעות בעיניים. לא בגלל הרצח, עליו בכיתי אז והרבה. אלא עליו, על המפגש שלו עם המציאות, על זה שהוא מתחיל להבין חוקיות אחרת מזו שהוא הכיר עד עכשיו.

אנחנו מנסים לשמור עליהם ככל הניתן, לא כדי שיחיו בבועה, אלא כי אני חושבת שיש חשיבות לזמן בו נחשפים ילדים למידע על העולם. לכן כל כך מפחיד אותי הדיון לגבי פלאפונים.

לא בסדר - בואכה חשבון נופש.

שוב ושוב הסוגיה הזו ביני לבין עצמי. אני רואה בפייסבוק אנשים, נשים בעיקר, מתגייסות לכל מיני פרויקטים יפים של התנדבות, גיוס כספים לתרומה, מזון לחג. הן סופרוומניות בעיניי. איך הן עושות את זה? רק אני רוצה כל הזמן לישון? ההשוואה הזו גורמת לי להרגיש לא בסדר, שאני לא מכווננת לקהילה, שאני לא בנתינה. כי אני יכולה להיות בסדר ולצאת טוב עם כולם, או לבחור בנאמנות לעצמי ולמצבי.

זה לא קשור רק למחוות גדולות, אלא ללהחזיר טלפון, או לשכוח משהו חשוב, או ללכת למפגש שידעתי עליו הרבה מראש, אבל עכשיו ממש אין לי כוח. שנות ההתכנסות עם הילדים הקטנים גררו אותי למקום הזה, המאוד בייתי. ואז יש את הפער הזה בין מי שהייתי למי שאני היום. בין מה שאני רוצה למה שאני יכולה. בין פנימה להחוצה. המון גשרים לחצות.

מצ'עמם לי - על ילדים ושעמום.

אנקדוטה מזמן אחר

יש לי חברה מאוד טובה מהצבא, שהבונדינג שלנו נקשר סביב אירוע די מוטרף. היינו יחד כקצינות חינוך מפקדות של קורסי מש”קיות בצפון. הלו”ז היה מאוד צפוף. היום התחיל בין חמש לשש בבוקר, וכלל שיעורים, ישיבות, שיחות והתארגנות יומיומית אינטנסיבית ומהירה, שהסתיימה בין חצות לאחת בלילה. שש שעות מטכ”לי זה אולי תוצאות מחקר מדעי על כמה צריך לישון כדי לתפקד, אבל בפועל, היינו עייפות כל היום. עייפות ומתפקדות. עם הזמן חברתי ואני מצאנו לנו פרצה להתמודדות עם הבעיה הזו. 

בחירת מטפלת/ גן/ בייביסיטר

הפוסט הזה נכתב בהשראת שתי חברות שלי שמחפשות עכשיו מטפלת לילדים שלהן, וזה מזכיר להן את הדייטים שמתקופות אחרות בחייהן, מוזר ומעניין. כל הכתוב כאן רלוונטי ויכול לשמש כסמנים גם לגבי בחירת בייביסיטר או גננ/ת. כמה נקודות למחשבה, לפני, תוך כדי ולטווח הארוך:

בראיון

הילד/ה הוא/היא הראשון/ה לבחור את המטפלת. אתם רואים איך הוא/היא מסתכל/ת בה, מה התקשורת בניהם. האם היא מתנפלת עליו/ה (מיד מרימה, מדברת ללא הפסקה וכו') או נוהגת בעדינות ומתקרבת בהדרגתיות. האם היא מצליחה לרכוש את תשומת ליבו /ה וללכוד את עיניו/ה. האם הוא/היא נענה/ית לה.

מתי הפסקנו לבכות?

פעם, או כפי שבני בן החמש נוהג להגיד "כשהייתי קטן", קפצנו עם חברים לפיקניק בגן הפסגה שביפו. זה היה בוקר סתווי שמשי ונעים, וחלצנו עצמות במדשאות המשקיפות על הים. הילדים שיחקו תופסת ואנחנו היינו מהופנטים נוכח תהלוכת חתונה אריתראית צבעונית.

נהיה חם ובני התפשט מחולצתו והמשיך במשחק, כשלפתע שמענו צרחה. זיהינו את קולו בבירור, בעת ההחלקה מטה מסלע אימתני הוא השתפשף היטב על האבן בצד הצלעות. מיד רצנו אליו, לבדוק את חומרת הפציעה. השפשוף לא היה עמוק, אבל על שטח לא קטן והחל לרדת לו דם. הוא ישב עלי ובכה בעוד האיש הביא את ערכת העזרה הראשונה שלנו מהרכב. ברגע שהאיש הלך, גם הקטנה ישבה עלי והצטרפה לבכי.

"אמא עשו עלי חרם" - אלימות בבית הספר

ילד חוזר יום יום הביתה מבית הספר, חבוט. מתנכלים לו מסיבה זו או אחרת, הוא כבר יודע מה עליו לעשות - להשפיל מבט ולספוג. מילא אם זה היה אירוע חד פעמי, יעבור, יישכח. אבל לא, זו מציאות אליה הוא מתעורר בוקר בוקר. בעת שהוא לובש את בגדיו ומתארגן ליציאה, הוא כבר מדמיין בבעתה מה צפוי לו היום, איזו מנת עלבונות הוא עתיד לקבל לידיו הקטנות ולהתהלך איתן לאורך היום, החודש, החיים. מסביב לא מבינים מדוע הוא נכשל בבחינות ויורד בלימודים. לך תסביר להם שהוא ממש לא יכול להתרכז. מפָחד, ממחשבות טורדניות, מהלם. אז הוא חולם בהקיץ, מתחפר במחשב, ישן המון, זה המעט שהוא יכול לעשות כדי להציל את עצמו, לברוח. האופציה הבאה לזקוף את קומתו, להשיב את הכבוד האבוד, היא פשוט להיעלם.

"הילד מוכשר" - כמה מילים על אמנות.

נשים גדולות

מרגע שחברתי אמרה את המילים האלה, כבר לא הייתי במופע. זה היה ערב אחד, כשצפיתי לראשונה בהופעת פלמנקו. מחול הוא סוג של אמנות שאני לא הולכת לראות, אולי כי בלי מילים קשה לי. וכשסוף סוף יוצא לי לצאת, בא לי ללכת על בטוח. אבל היתה הזדמנות עם חברה וצללתי. היה מקסים, אבל האמת היא שתשומת הלב שלי היתה במקום אחר. כי ברגע שהתחיל, לחשה לי יעל "תראי את הנשים האלה, הן בכלל לא רזות, איזו נוכחות". ובאמת לרובן היו ירכיים, טוסיק, חזה. לראות ריקוד של נשים שלא צריכות לעמוד בתכתיבים של דוגמניות או של גברים, היה מרענן. בין הרקיעות, הקסטנייטות והשמלות המתנפנפות, הבולטות הנשית שלהן הביעה כשרון עצמתי משוחרר. נהנתי כפליים.

אמא טובה היא אמא שטוב לה

ברגע שבני הצטרף לרכב, פסקול הנסיעות נע בחדות בין גינה לי לשעון בן חייל. כלומר האוטו, כבר לגמרי לא היה שלנו. כשמדובר בנסיעות של עשר דקות לקניות או לחברים – מילא, יכולנו לספוג את הריתמיקה המפרכסת. אבל במסעותינו לצפון, או כל כברת דרך באורך שעה ויותר, בסוף הדרך הצוואר היה נתפס לי מנדנוד הראש על פי המקצבים המונוטוניים.

באחת מאותן נסיעות, כשקצה נפשנו בשפן הקטן ושאר מנוזלים, ובהשראת המהפכה החברתית, החלטנו לשים קץ לתופעה, או לפחות להכניס לאוטו אלמנטים דמוקרטיים. הודענו (שלא לומר ביקשנו, שלא לומר התחננו), שהדיג'יי יחלק את המוסיקה על פי אחוזים של שכבת הגיל ברכב. בהתחשב בכך שבדיוק נולדה בתנו השניה, הרי שהמאזן עמד על חמישים:חמישים. אני לא אגיד לכם שלא היה שם מרד (צ'ה גווארה היה גאה). אני גם לא אפרט אילו חפצים עפו באוטו (ברווזון כתום ונייר טואלט). אני גם לא אגיד לכם איך התחלנו לתפוס את מקומנו ברכות (שמנו רדיו הד ונופפנו חולצות בחלונות ברוח). אבל השפיות הוחזרה לאוזניים. המהלך צלח, וזאת למרות שלפעמים בזמן שאנחנו מנסים להקשיב למוסיקה "של מבוגרים", הפסקול ברקע צווח בשני קולות ובלי הפסקה "מתי עוברים לכבש השישה עשר". 

חתונת הנשים הראשונה שלי

לפני מספר ימים התחתנה חברת ילדות שלי עם בת זוגה. זו היתה חתונה על פי רוב כללי הטקס - אולם, חופה, סלמון. אפשר היה לעבור ליד ולחשוב שמדובר בחתונה רגילה - סידור שולחנות, סידור פרחים, אבל מתחת לפני השטח היה שם חוסר סדר ברמה של הפיכת שולחנות.

המראה מתחת לחופה הוא כמעט בלתי נתפס: שתי כלות, לבושות לבן ואישה שמחתנת אותן. סביבן חברים טובים ומשפחה, מצומצמת כמובן. זו לא חתונה להשוויץ בה לדודה שולה מחולון. והאמת היא שלא צריך להרחיק עד אליה, גם את השמרנות שלי יכולתי להרגיש.

שאלות ותשובות לגבי טיפול בתינוקות

בעקבות הפוסט "תינוק ימים ראשונים", מצאתי את עצמי עונה לשאלות וחשבתי שאולי התשובות יעניינו הורים נוספים, לכן ליקטתי המלצות לגבי טלוויזיה, קרינה, הלבשה, בכי בנסיעות ובאמבטיה, ולקינוח - רשימת ציוד ידידותית ללידה. 

י' מהרהרת - מה דעתך על ערוץ הטלוויזיה לפעוטות?

תינוק - ימים ראשונים

עם התחלת ההיריון הראשון שלי, קבלתי במתנה ספר על הריון ולידה. פתחתי אותו בחגיגיות, התחלתי לקרוא וחשכו עיניי. כל הפרק הראשון הוקדש לסיכונים, הריונות לא תקינים, הפלות ועוד תחזיות שחורות. סגרתי את הספר והחזרתי לחנות. 

תדע כל יולדת עברייה

הפוסט הזה הוא תשובה לאחיינית שלי בת ה 12, ששאלה אותי למה ילדתי בבית. כמו שאומרים תמיד לגבי בנים, שעד שהם יגדלו לא יהיה צבא, כי נעשה שלום, אני מאחלת לנו (לא באותה הצלחה של השלום עד כה) שעד שהיא תגדל, יכבדו זכויות נשים, ויאפשרו לנו ללדת כרצוננו.

התשובה שלי מתחילה כך – אני לא יולדת בבית חולים כי אני לא חולה. בהיריון הראשון השתתפנו בסיורי לידה בכמה בתי חולים, והתפאורה של מזרקים בהיכון, וילונות לבנים וחדרים ללא חלון נראו לי לא מתאימים לחוויה המיוחלת.

רגע לפני לידה - פרידה.

לפני שבועיים יצאה לשביל הבית, והגיעה עד השער. הוא לא נעול, אך היא יודעת היטב שכאן היא אמורה להיעצר. הפעם פתחה אותו, תוך שהיא מסתכלת עלי בהתרסה. עמדתי בקצה השני של השביל מביטה בה ללא מילים. היא פתחה את הדלת ושוב חדרה לעיניי. ואז החצופה הזו יצאה החוצה וסגרה אחריה את השער בחיוך מנצח. ראיתי את רגליה הקטנות בתחתית השער, היא לא זזה. הייתי בטוחה שכך תישאר ואז תפתח אותו ותכנס שוב. אבל אחרי כמה שניות היא החלה לצעוד ויצאה מטווח הראייה שלי. זה היה השלב בו זינקתי, קראתי לה ורדפתי אחריה ברחוב, ההליכה הנחושה שלה הממה אותי, היא אפילו לא הסתובבה לאחור. תוך כדי שהרמתי והחזרתי אותה משתוללת בזרועותיי אל הבית, הרגשתי שהיא אומרת לי "הנה אני נפרדת".

מה הקשר בין "האח הגדול" לסמכות הורית?

לסמוך

בפרוץ עונה נוספת של החוויה המפוקפקת – האח הגדול, אני בודקת את הקשר של התוכנית הזו לסמכות הורית, ובכלל - מדוע הריאליטי היא השחתת הנפש נטו? ומהי סמכות מיטיבה? בשורה התחתונה – לכו חפשו סמכות בעצמכם. 

הילד השני (וגם אלה שאחריו)

צילום : ברק דנין

בילד/ה הראשון סידרנו חדר, השתתפנו בקורסי הכנה ללידה, הצטלמנו לאלבום הריון, עשינו יוגה, אכלנו נכון, נשמנו ונשפנו ללא לאות. את הילד השני כבר עשינו על הדרך, בתנועה. בגלל שיודעים פחות או יותר לקראת מה הולכים, החרדה - גם מהלידה עצמה וגם ממה שקורה אחריה, מווסתת. יש לכך יתרונות רבים אולם בכל זאת כדאי להשקיע מחשבה, תכנון וזמן, בהרחבת המשפחה, גם כשאנחנו כבר יודעים, משהו. 

מיניות בגיל ההתבגרות

תמר מזיכרון שואלת:
בתי בת ה 16 מסתגרת עם החבר שלה בחדר, אין לי אומץ לדבר איתה על זה, אבל אני מאוד מודאגת. היא עוד ילדה! אמנם אני מכירה אותו, הוא חבר מהכיתה, אבל בכל זאת...

מידי פעם אפרסם בבלוג תשובה להורים שפונים אלי (בזהות בדויה). היא אינה תחליף לפגישת ייעוץ, אלא אפשרות להסתכל על מה שקורה ממקום אחר ואסיים בקריצה, בצורת מערכון בשם "הדיאלוג". 

אייר : עופר פיירשטיין

תמר, אני מבינה את הקושי. ברוב הבתים יש שתיקה לגבי המון נושאים, קל וחומר לגבי מין. אבל ביד של כל אחד מאתנו ההורים, לשנות את המגמה המתחסדת הזו. לצערנו ולשמחתנו, הדברים קורים גם כשאנו שותקים וגם כאשר איננו רוצים להישיר מבט למציאות. הנה - בתך סוגרת את הדלת בלי לשאול שאלות.