יום ראשון, 25 במאי 2014

מתי הפסקנו לבכות?

פעם, או כפי שבני בן החמש נוהג להגיד "כשהייתי קטן", קפצנו עם חברים לפיקניק בגן הפסגה שביפו. זה היה בוקר סתווי שמשי ונעים, וחלצנו עצמות במדשאות המשקיפות על הים. הילדים שיחקו תופסת ואנחנו היינו מהופנטים נוכח תהלוכת חתונה אריתראית צבעונית.

נהיה חם ובני התפשט מחולצתו והמשיך במשחק, כשלפתע שמענו צרחה. זיהינו את קולו בבירור, בעת ההחלקה מטה מסלע אימתני הוא השתפשף היטב על האבן בצד הצלעות. מיד רצנו אליו, לבדוק את חומרת הפציעה. השפשוף לא היה עמוק, אבל על שטח לא קטן והחל לרדת לו דם. הוא ישב עלי ובכה בעוד האיש הביא את ערכת העזרה הראשונה שלנו מהרכב. ברגע שהאיש הלך, גם הקטנה ישבה עלי והצטרפה לבכי.

יפו, שבת בבוקר, סירות משייטות בנמל, גווני הכחול של הים עושים בטן גב מול השמש. עד עכשיו שקענו בהתפקנקות מעולה, בולסים צידה שרכשנו מאבולעפיה, עם חברים טובים שלא ראינו תקופה וסוף סוף אפשר לדבר כי הילדים משחקים יחד. ופתאום הפסקול הלא קשור - צרחות הילדים.

וכשאני אומרת צרחות, אני מתכוונת לזעקות כאב שמדמות אינקוויזיציה, לפחות. האיש חוזר עם ערכת העזרה הראשונה, פותח פד אלכוהול, מה שצריך - צריך, והדציבלים עולים לפחות בשתי אוקטבות. אחר כך פולידין וחבישה. עוברות הדקות והבכי נחלש, אחר כך הופך ליללות קטנות שבסופן שקיעה לשינה מתוקה.

כבר יצא לי להיות עם ילדים בוכים בפומבי, כולל השתטחויות על הרצפה בזעקות שבר ותיפוף אגרופים על מדרכות. אם הייתי במקום סגור, הייתי יוצאת כדי לא להפריע לשאר, אבל היינו בחוץ, בגינה ציבורית, לא היה לאן ללכת. אלו היו 20 דקות, בהן ספגנו מבטים מסביב, כחכוחי גרון, ובשלב מסוים חברה שלי לחשה לי, שהיא במקרה כזה הייתה מציעה לבת שלה איזו סוכרייה, כדי להשכיח את הכאב.

גיבור אני לא בכיין


אני חושבת על הקושי שלנו, כהורים, ואולי לפני זה כבני אדם, להכיל את הבכי, שלנו ושל ילדינו. משימתם הקשה של הורים מתחילים, היא להשתיק תינוק בוכה. חשוב להרגיע תינוק, עם אוכל, חיבוק וכל מה שיעזור. אבל לא תמיד אנחנו יכולים לפתור את מצוקתו, ואז אנחנו עסוקים בניסיונות השתקה בלתי פוסקים שנועדו לכישלון מראש.

חברה וקולגה שלי עובדת כתראפיסטית בבתי חולים. היא מטפלת בילדים שעבורם השהות בבית חולים היא לא ביקור, אלא זמן מהחיים שהם מעבירים בין כתליו. היא חולקת איתי חוויות קשות שהיא עוברת בהתמודדות עם המראות והסבל של הילדים ומשפחותיהם. למשל ילדה שבאמצע התראפיה עם חברתי נדרשה לצאת לבדיקה, עניין שבשגרה בחיי בית חולים. הילדה הצטערה מאוד ובכתה. אימה אמרה לה "מספיק לבכות, אנחנו לא בוכים", הילדה לא הפסיקה לבכות, ואחרי כמה דקות, חברתי אמרה לילדה ולאימה, "זה בסדר לבכות. זה בסדר".

היא פוגשת את הילדים במחלקות האשפוז כאורחת, וככזו ההתערבות שלה מאוד עדינה, אך היא שומעת כל הזמן ביקורת, מהמשפחות ומהצוות הרפואי, על הבעת הכאב של הילדים הסובלים. למשל אחות שאמרה לילד שנבדק בנוכחותה "מה אתה בוכה? זה בכלל לא כואב"... כמה תסכול ילד עלול להרגיש, כשמעבר לסבל שהוא חווה מהכאב עצמו (ומי יכול להגיד למישהו אחר, ועוד לילד, שמשהו לא כואב???), אין לגיטימציה לביטוי של הכאב על ידי בכי?

לא רק גזים ושיניים

בספר "התינוק יודע" ( הוצאת אחיאסף), מציעה ד"ר אלטה סולטר הסבר חדש לבכי של תינוקות. על פיה הבכי אינו מעיד תמיד על צורך, כאב, או אי נוחות. לעתים הוא מהווה פורקן רגשי של מתחים מטראומת לידה, צרכים שלא נענו, עומס תחושות, תסכול, כאב פיסי או נפשי. בכך היא בעצם טוענת שהבכי הוא חלק מתהליך ההחלמה של הגוף והנפש. היא מסתמכת על האבולוציה שמראה שלכל ההפרשות האנושיות הן בעלות תכלית. וכן על מחקר ביוכימי שדמעות מוציאות מהגוף כימיקלים מסוימים הקשורים למתח.

תינוקות שבוכים לפני השינה, או נאבקים, משחררים ככה מתח שנאגר במהלך היום, כי שמבוגרים עושים זאת עם ספורט או שיחה. הורים יכולים לצמצם את הקושי של תינוק, להרחיק את מקור הכאב, אך מדוע למנוע אותו? תינוקות לומדים לדכא את בכיים כי הורים מנסים להפסיק אותו. חלקם נענים ומשתתקים, אחרים נלחמים, בכל מקרה הם מבינים שעדיף לחסום רגשות כעס, פחד וצער, שנאגרים במשך ימים חודשים ושנים ובסופו של דבר פוגעים בבריאותנו.

התמודדות עם בכי


לא לערב רהיטים - מכירים את ה"נו נו נו" שאבא ואמא עושים לכיסא שהרגע התרסק עליו הילד? מה הוא למד מהגישה הזו? שכל פעם שכואב לו משהו, הדרך להתמודד היא להפנות אצבע מאשימה.

לא להגיד "לא קרה כלום" - כי כן קרה וזה כואב, לתת לילד תחושה שרואים אותו ואת מצוקתו, גם אם הוא דרמטי, גם אם זה נראה לכם מוגזם. החוויה שלו היא כזו ואפשר פשוט לכבד אותה.

לא להסיח בציפורים בשמיים או מתוקים - כי אז אין יחס לכאב שעולה. אין מקום לרגישות ולרגשנות. אין צורך גם לעודד התנייה שכל פעם שרע, אוכלים מתוק שמעביר את הכאב.

לא להתבייש או להסתיר את הבכי של ילדינו – וזו עבודה אישית של כל הורה. עדיף שילד יהיה פחות "גבר גבר" אבל ידע להרגיש. עדיף שילדה לא תהפוך לדרמה קווין, כי היא יודעת מה היא יכולה להשיג כשהיא בוכה מול אנשים והוריה מתפדחים מהסיטואציה ורוצים לעצור אותה בכל מחיר..

לא להציע חילוץ. בכי הוא לא בעיה ולכן לא צריך לפתור אותו. ילדים שמחכים שההורים יחלצו אותם מבכי לא יודעים לחוש תסכול ולא מתאמצים להתמודד עם קושי.

כן להגיד על מכה "אני רואה שזה כואב" או על תחושה רעה "זה באמת מאוד עצוב", לאשר את התחושה האותנטית והמוצדקת של הילד. זה כל כך בסיסי. לאפשר לו לבכות, לתת לו גב.

כן לנחם, לתת נשיקה, לחבק, לחכות שהגוף יירגע, להחזיר את הילד בהדרגה לפעילות – משחק, שיחה או מה שהייתם בו קודם.

חשוב לציין שכל זה נכון, רק במקרה שהבכי אינו דבר קבוע, אצל ילד או מבוגר. ילד שבוכה באופן תכוף אולי נמצא במצוקה. אב או אם שמוצאים את עצמם בוכים רבות, אולי נמצאים בדיכאון, או בתסכול מתמשך. ילדים לא אמורים לספוג זאת, הם יכולים להילחץ, לפחד, לחוש אשמה וחוסר אונים. זה לא תפקידם ואין להם כלים להכיל בעיות או כאב של הוריהם. במקרים כאלה רצוי להתייעץ באופן מקצועי ולקבל עזרה, פסיכולוגית או תרופתית.

מה שמעבר

התבוננו על ההשקפה הסביבתית על בכי. מה קורה לנו כשהילדים בוכים. חברה בה גיבור הוא ההפך מבכיין, שוללת אפשרות להביע רגשות מילדים כמו ממבוגרים. אולי בפנטזיה יותר קל לגדל ילדים שלא מתבוססים ברגשות שלהם. אבל זה קל בטווח הקצר. כי כל רגש שנקבר בנבכי הנפש, מוצא את דרכו החוצה, בהתנהגות או בגוף. תינוק בוכה דורש את מה שהוא צריך. ילד בוכה הוא ילד שמבטא את עצמו ללא עכבות. מבוגר בוכה הוא אדם שיודע להיעזר, לסמוך ולהיות בקשר אמיץ עם הזולת.

כהורים אנחנו יכולים לבדוק אם ולאן נעלם הבכי שלנו. היכן הוא נעצר ובהוראת מי? האם מותר להביע עצב? מתי בכינו בפעם האחרונה ולמה היא הוכרזה כאחרונה? אולי כי כעסו עלינו כשבכינו. אולי בגלל שהתביישנו. זו הזדמנות מצוינת להיזכר. כשעצוב, כשכואב, כשמתרגשים - אפשר לחזור לבכות יחד, עם ילדינו.

אין תגובות:

פרסום תגובה