יום שני, 28 בספטמבר 2015

קץ לנדודים

שמעתי על משבר החזרה אחרי טיול ארוך, אבל חשבתי שהוא יפסח עלינו, שנגיע אסופים, מאורגנים על עצמנו. אצלנו זה יהיה אחרת. מכירים את ההצהרה הפנימית הזאת? אבל כל כך הרבה זמן סחבנו בנדודים, שכבר נמאס לנו. חודשיים וחצי הסתובבנו בין הורים, חברים, סאבלטים ואוהל על הכנרת. על מי לא שמרנו? כלבים, חתולים, תרנגולים, אוגרים וארנבים. הטלטלות עם המזוודות בין בתים של אחרים הזכירו שעדין אין לנו מקום.

ספגנו את המצב יפה, זה אולי אחד הפירות הראשונים לקטוף מהטיול. הגמישות. זורמים עם מה שקורה. מסתגלים למצב. ובכל זאת. האיש התחיל לעבוד ונעלם כמו פטה מורגנה. הפרידה ממנו היתה קשה מנשוא במיוחד למסטיק שהיתה רגילה לנוכחות שלו 24/7 כאילו היא ברורה מאליה. היום היא כבר יודעת להגיד "אבא בעבודה" בדיוק כמו האחרים. לקח זמן להתארגן על בית, וכשמצאנו, התאפשר לעבור אליו רק כעבור חודש, על תחילת השנה. החתימה על חוזים מול כל מיני גורמים, היוותה עבורנו נחיתת אונס, מן תחושה של חוסר אמון שכל הזמן צריך לקבע אותו במיליון סעיפים ומליארד תתי סעיפים. המון פחד.

יום שישי, 18 בספטמבר 2015

לא בסדר - בואכה חשבון נופש.

שוב ושוב הסוגיה הזו ביני לבין עצמי. אני רואה בפייסבוק אנשים, נשים בעיקר, מתגייסות לכל מיני פרויקטים יפים של התנדבות, גיוס כספים לתרומה, מזון לחג. הן סופרוומניות בעיניי. איך הן עושות את זה? רק אני רוצה כל הזמן לישון? ההשוואה הזו גורמת לי להרגיש לא בסדר, שאני לא מכווננת לקהילה, שאני לא בנתינה. כי אני יכולה להיות בסדר ולצאת טוב עם כולם, או לבחור בנאמנות לעצמי ולמצבי.

זה לא קשור רק למחוות גדולות, אלא ללהחזיר טלפון, או לשכוח משהו חשוב, או ללכת למפגש שידעתי עליו הרבה מראש, אבל עכשיו ממש אין לי כוח. שנות ההתכנסות עם הילדים הקטנים גררו אותי למקום הזה, המאוד בייתי. ואז יש את הפער הזה בין מי שהייתי למי שאני היום. בין מה שאני רוצה למה שאני יכולה. בין פנימה להחוצה. המון גשרים לחצות.