יום שני, 28 בספטמבר 2015

קץ לנדודים

שמעתי על משבר החזרה אחרי טיול ארוך, אבל חשבתי שהוא יפסח עלינו, שנגיע אסופים, מאורגנים על עצמנו. אצלנו זה יהיה אחרת. מכירים את ההצהרה הפנימית הזאת? אבל כל כך הרבה זמן סחבנו בנדודים, שכבר נמאס לנו. חודשיים וחצי הסתובבנו בין הורים, חברים, סאבלטים ואוהל על הכנרת. על מי לא שמרנו? כלבים, חתולים, תרנגולים, אוגרים וארנבים. הטלטלות עם המזוודות בין בתים של אחרים הזכירו שעדין אין לנו מקום.

ספגנו את המצב יפה, זה אולי אחד הפירות הראשונים לקטוף מהטיול. הגמישות. זורמים עם מה שקורה. מסתגלים למצב. ובכל זאת. האיש התחיל לעבוד ונעלם כמו פטה מורגנה. הפרידה ממנו היתה קשה מנשוא במיוחד למסטיק שהיתה רגילה לנוכחות שלו 24/7 כאילו היא ברורה מאליה. היום היא כבר יודעת להגיד "אבא בעבודה" בדיוק כמו האחרים. לקח זמן להתארגן על בית, וכשמצאנו, התאפשר לעבור אליו רק כעבור חודש, על תחילת השנה. החתימה על חוזים מול כל מיני גורמים, היוותה עבורנו נחיתת אונס, מן תחושה של חוסר אמון שכל הזמן צריך לקבע אותו במיליון סעיפים ומליארד תתי סעיפים. המון פחד.

אחרי שכבר עברנו, לא נראה סוף לארגונים ולסידורים. נתון מפתיע במיוחד : האוכל שאנחנו קונים כל הזמן נגמר. מישהו מבשל, מישהו אוכל, והאוכל נעלם. אז צריך עוד וחוזר חלילה. להיות בקשר עם אנשי החינוך של הילדים, להשתייך לעשרות קבוצות ווטסאפ שמוציאות אותי כל רגע ורגע מכאן ועכשיו. כל אלה בשילוב החום הבלתי אפשרי שבא למות, הביאו אותי לאיזה קצה מעיק. חברה הזכירה לי שזו תקופה, גל שיעבור, ועם הזמן דברים ירגעו, ויקבלו יציבות, והשגרה תתחיל. אבל זה מה שרצינו? לנחות לתוך שגרה? לחזור על אותן טעויות?

גם לפני שנסענו היתה תקופה קשה, וגם אז, הופיעו משום מקום מלאכים דמויי אדם שנחתו עלי והפכו את החוויה לנסבלת, אפשרית, אנושית. כשנסענו, לא תאמינו מאיפה זה הגיע. האיש שמכרנו לו את הרכב. עובד מדינה שבדיוק יצא לפנסיה ורצה לארגן לבן שלו אוטו. הוא בא, ראה, ובפשטות סגרנו זיכרון דברים. שאלתי אותו למתי הוא צריך את הרכב, אמר לי שאין לחץ כי הבן שלו בחו"ל אז מבחינתו יום לפני שניסע זה גם בסדר. האיש הציע לא לחכות לרגע האחרון, אז קבענו יומיים לפני. היה לנו את האוטו לכל הסידורים והנסיעות וההקפצות, וביום המיוחל נפרדנו בדמעות ונסעתי לדואר. שם על הדלפק, תוך שאני מחליפה צבעים בהיסטריה, הסתבר שהרכב משועבד, מהיד הקודמת שלפנינו. אפילו לא בדקנו. ביום שאחרי הייתי עסוקה בקפיצות לאיתור הבעלים הקודם של הרכב, אישורים מהבנק, רשם המשכונות ושוב לדואר. הקונה העתידי, בכלל לא היה צריך, אבל הוא הצטרף אלי לכל המסע בסבלנות אין קץ. עמד איתי בתורים, דיבר, הראה תמונות. בסוף היום הכרנו באופן די מקיף. אחרי שהעברנו סוף סוף את הבעלות הוא גם הקפיץ אותי הביתה והתקשר בערב להגיד שניקה את הרכב ומצא מתחת למושב בובת ספוג, אם להשאיר לי אותה. זה היה מפגש מרפא. עכשיו זה הגנן. אחרי שסידר את הגינה, ישבנו לקפה יחד. אחר כך הוא התקין את מכונת הכביסה, יום אחרי הביא לנו מלא תבלינים ששתלנו בגינה, ולילדים נתן מנגו וענבים מהמטעים בכפר שלו. אפשר היה לנשום רגע.

הילדים הם נקודת אור בפני עצמה. שמחו להפטר מאתנו. אחרי שנה יחד הם ברחו למסגרות כל עוד נפשם בם,  והשאירו אחריהם עשן. הם חוגגים את החיים החברתיים שהיו חסרים להם כל כך בטיול. רוצים להיות שייכים לחבורה משלהם. ביום הראשון בו הילדים היו במסגרות ואני הייתי לבד בבית לא האמנתי שזה קורה לי. לאכול עשר דקות שלמות בלי לקום. לעשות קניות בלי שמישהו רוצה ממני משהו, או צריך לשירותים או עייף. רק אני ועצמי.

זה מצחיק להיתקע בבית בסוכות, החג בו מצווה עלינו לנדוד, אך יאמר לזכותנו שמיצינו את הרעיון הזה בשנה האחרונה. אני מרגישה שקודם אני צריכה להיאסף אל הבית. לשהות בו, לא לזוז. אחרי שהתארחנו בכל כך הרבה בתים בשנה האחרונה, אנחנו נהנים לארח. כיף לילדים להזמין חברים, יש להם חדר, הם נזכרים בצעצועים ובספרים.

לפני 15 שנים, כשאחי הקטן נסע לטיול אחרי הצבא שלו, כתבתי לו את השיר "תבוא נקי". אחרי שחוזרים מטיול ארוך יש איזו תקופה של נחיתה, שבה מנסים להמשיך עם אנרגיות של מסע. מדובר ברוח שלום, זורמת כזאת, מתקתקה, מי שהיה - מכיר. עם הזמן התחושה נעלמת. החזרה לחיים, למעגלים החברתיים, לקשיי היומיום, מכים בחוזרים ומטילים אותם אפיים ארצה. החספוס חודר לגוף והספק – ללב. זה לא טרגי כמו שזה נשמע, חזרתי מטיולים ארוכים וידעתי ליישם אמיתות פשוטות שלמדתי. אם ההתחייבות לעצמנו רצינית, ואנחנו מוכנים לעמוד באתגרים, זה אפשרי וקורה. בכל זאת השיר הוא על רגע החזרה והמלאות שבו והנחתי אותו כאן שתוכלו לשמוע (מבצע איתי – יובל אוריאלי).


לכאורה הדברים הסתדרו מצוין, יש בית, יש רבוֹטָה, הילדים בעננים, מה עוד צריך? מאוד פשוט: היזכרות בהבטחות שלנו במהלך הטיול. להיות בטבע, לכבות פלאפון, להכריז על יום משפחתי בבית, לא לחפש מה לעשות או לראות, פשוט להיות. יחד. בשקט. לברך על האוכל. ליצור לעצמנו חללי זמן לבד. להאמין ולהתפלל. לזכור שעל כל מצב אפשר להסתכל מכמה כיוונים ועיניים. לעשות את זה. לטפח את כישרונותינו ותחביבנו. היציבות של הבית היא שתביא את היצירה.
חג שמח.

7 תגובות:

  1. ברוך שובכם, מיה! מרגש כתבת, מרגש את כותבת!
    ואיזה יופי של שיר, אמא'לה, ה"תבוא נקי" הזה שכתבת (ולא ידעתי שגם קולך הווקלי צלול-נעים כל-כך!)
    חג שמח ושנה טובה!
    עמית.

    השבמחק
  2. מיה היקרה,

    אני עוקבת אחריך כבר זמן מה, עוד כשגרנו באמריקה וחשבנו לחזור ארצה לאיזור פרדס חנה, ואחותי אמרה שגם בשביל הסיבה הזאת, בנוסף לרבות אחרות, כדאי לי לקרוא את הדברים שאת כותבת.
    ובאמת, למרות המסעות השונים, יש הרבה דברים משותפים בינינו. ואני מוצאת את עצמי קוראת בהנאה ובשקיקה, מהנהנת ומחייכת.
    בערך כשאתם חזרתם לארץ, חזרנו אנחנו מאמריקה (לתל אביב), ואחרי הרפתקאות הטיול הצבעוניות, אני עוברת שוב דברים דומים מאוד אליך בחזרה ל״מציאות״. ומזדהה עם כל מילה שאת כותבת, וחותמת על כל תובנה.
    כמה מחזק ומרחיב.

    מאחלת לך ולכם שגרה מבורכת ומתוחחת.

    השבמחק
  3. אמיתית!

    נשיקות וחיבוקים

    השבמחק
  4. נוגע ללב כתמיד (:

    השבמחק
  5. מקסים מקסים מקסים, כמה פשוט וכמה נכון, מאמצת לעצמי את ההבטחות שלכם ;)
    שיהייה חופש נעים,

    השבמחק
  6. לי רעדו הרגליים שקראתי, כמה אומץ .....ויפה לראות שהדברים מסתדרים ושיש מלאכים סמויים שעוזרים

    השבמחק
  7. מבינה אותך מאד ומזדהה.
    בימים אלה היציאות מהבית (הארוכות) ממלאות אותי חוסר שקט והחזרות מרגיעות.
    בדיוק שבנו מכמה ימי קמפינג שבהם גמני וגם חלק מהילדים רצינו כבר 'לחזור הבייתה'. מצחיק, אה?
    חג שמח ושנה נפלאה

    השבמחק