הודו - שבויים בקסם

צועדים בהרי ההימלייה

קורקענו, ואי אפשר להזיז אותנו. התרגלנו להפסקות החשמל פעם ביום, לזה שלכל יעד עולים ויורדים בהרים ירוקים-לבנים, למקלחות הגשם, להרעלת הצ’אי היומית. האיש הולך לתרגולי מדיטציה באופן קבוע ואני לקחתי שיעורי בישול הודי. כשלא מכריחים אותי אני מוכנה. כל יום אנחנו מגלים כאן מקום חדש, יש הרבה לאן להסתובב ומה לעשות. אפשרויות הפעילות מסביב עשירות יותר ממתנ"ס חולון - שיעורי צורפות, יוגה, גילוף בעץ, מקרמה, ציור ומוסיקה. הילדים רצים חופשי להביא כביסה, לקנות מים, להזמין אוכל. בפסח היו כאן עוד משפחות שבאו להעביר את החג, והיו חיבורים טובים בין ההורים ובין הילדים. בעצמאות עשינו קומזיץ עם צ'אפטי וחומוס. שוקולד מייצר קשרים עם חברים ברחבי הכפר שבאים לשחק איתו כדורגל ושח. מנטה משדלת בנות ישראליות לשחק איתה משחקי קופסא ומסטיק מעמידה לה מחזרים. 

אחרי השממה החברתית היחסית באוסטרליה ובניו זילנד, יש פה עושר רב, לנו ולילדים, חיבורים טובים יוצרים אווירה נעימה, שיחות עמוקות וכיף. מישהי אפילו התנדבה לעשות לנו בייביסיטר ובוקר אחד הלכנו למדיטציה במרכז הטושיטה יחד. הילדים נפטרו מאתנו לכמה שעות והיו בעננים ואנחנו הקשבנו להרצאה מרתקת של נזירה שחיה 12 שנה במערה.

תפוזים. פוסט יום השואה.

תמונה שצילמנו בביתה ב 2007

בטיול אין לנו זמנים. חגים אנחנו מציינים מאוד בקטן, אם בכלל. לא תמיד מודעים ליום ולשעה, אם זה יום חול או שבת. אבל את יום השואה אני נושאת איתי מידי פעם, בעיקר בגלל ציפורה. ציפורה היא ניצולת שואה שהכרנו לפני 8 שנים דרך עמותת “פרח לניצול”, שערכה בזמנו חיבורים בין ניצולי שואה בודדים וצעירים מתנדבים.

היינו מבקרים אותה כל שבוע - שבועיים, היא כמעט לא יצאה מהבית. אחרי הלידות התראנו פחות, אבל באנו אליה גם עם הילדים. מידי פעם היתה מתאשפזת בגלל כאבי גב כרוניים, לעתים ביקרנו אותה בבית החולים. האיש השיג לה נעימות חזנים ביידיש שאהבה לשמוע, כך שתוכל להקשיב להם באוזניות. הביקורים שלנו היו קצרים כיוון שהיא לא יכלה לשבת לאורך זמן, ובדרך כלל היינו מבינים מתי ללכת. לעתים האיש היה קופץ אליה בהפסקת הצהריים מהעבודה. בפעמים אחרות ביקשה שנקנה פיצה מתחת לבית שלה והיינו אוכלים יחד. לאחרונה היא כבר היתה מקבלת אותנו כשהיא שוכבת במיטה, עם שטפי דם בכל הגוף.

חירות. פסח בדרמסלה

פסח שלנו התחיל בלא פחות ממפגש עם הדלאי למה. אנחנו נמצאים בדרמסלה, שהיא מקום מושבו הרשמי. יום לפני הוצאנו אישורים מלשכה בסגנון“קצין העיר”, קיבלנו גם הנחיות מפורטות לגבי התנהגות במפגש. בבוקר המיועד לקחנו מונית וכשהגענו, הבנו שאנחנו לא המתרגשים היחידים. עמדנו בתור עם מאות האנשים שבאו לראות אותו גם. אחרי שעתיים בגשם ובדיקות ביטחוניות שלא היו מביישות את השב”כ, נכנסנו לרחבת המקדש והתיישבנו.