יום שלישי, 28 באפריל 2015

הודו - שבויים בקסם

צועדים בהרי ההימלייה
קורקענו, ואי אפשר להזיז אותנו. התרגלנו להפסקות החשמל פעם ביום, לזה שלכל יעד עולים ויורדים בהרים ירוקים-לבנים, למקלחות הגשם, להרעלת הצ’אי היומית. האיש הולך לתרגולי מדיטציה באופן קבוע ואני לקחתי שיעורי בישול הודי. כשלא מכריחים אותי אני מוכנה. כל יום אנחנו מגלים כאן מקום חדש, יש הרבה לאן להסתובב ומה לעשות. אפשרויות הפעילות מסביב עשירות יותר ממתנ"ס חולון - שיעורי צורפות, יוגה, גילוף בעץ, מקרמה, ציור ומוסיקה. הילדים רצים חופשי להביא כביסה, לקנות מים, להזמין אוכל. בפסח היו כאן עוד משפחות שבאו להעביר את החג, והיו חיבורים טובים בין ההורים ובין הילדים. בעצמאות עשינו קומזיץ עם צ'אפטי וחומוס. שוקולד מייצר קשרים עם חברים ברחבי הכפר שבאים לשחק איתו כדורגל ושח. מנטה משדלת בנות ישראליות לשחק איתה משחקי קופסא ומסטיק מעמידה לה מחזרים. 

אחרי השממה החברתית היחסית באוסטרליה ובניו זילנד, יש פה עושר רב, לנו ולילדים, חיבורים טובים יוצרים אווירה נעימה, שיחות עמוקות וכיף. מישהי אפילו התנדבה לעשות לנו בייביסיטר ובוקר אחד הלכנו למדיטציה במרכז הטושיטה יחד. הילדים נפטרו מאתנו לכמה שעות והיו בעננים ואנחנו הקשבנו להרצאה מרתקת של נזירה שחיה 12 שנה במערה.

עוד לפני שבאנו לפה שמענו שיש כאן בית ספר לילדים. רק אחרי חודש עברנו שם, והילדים התמגנטו. מדובר באישה שוויצרית שחיה בהודו כבר 19 שנים ומלמדת את בנותיה בבית, ובתוך כך גם ילדי זרים אחרים שגרים כאן או שוהים בחופשות ארוכות. ילדים מניו זילנד, שוודיה, ארצות הברית וישראל, בגילאי 4-14, נמצאים כמה שעות ביום יחד, משחקים, מבלים ולומדים. לבסוף רשמנו את שוקולד שממש מצא לו שם מקום, לומד אנגלית ומתקשר יפה עם הידיים. בית הספר הבייתי הזה מבליט את השוני התרבותי. בדרך לבית הספר אנחנו הולכים בתוך שדות חיטה, בארות אבן ופרות, וכשאנחנו נכנסים פנימה - אנחנו במערב. דרמסלה, בשל התיירות העמוסה שבה, נצבעה בצבעים מודרניים, אבל את ההודיות האמיתית אפשר לזהות בכל מקום, אם רק שמים לב.


שיעור בישול הודי

בספר שובה הלב באהבתו לטבע ולאדם "משפחתי וחיות אחרות" מאת ג'רלד דארל (הוצאת מודן). ילד בין עשר, אנגלי במקור, מגיע עם משפחתו לארבע שנים באי היווני קורפו. הם נסים מהקור האנגלי אל החום היווני, לא רק מבחינת מזג האוויר, אלא במזג האנשים. הנה ציטוט קטן:

"אתה זר?" שאל ושאף את העשן עמוק ובסיפוק עצום. עניתי שאני אנגלי ושמשפחתי גרה בבית שנמצא בגבעות. ואז המתנתי לשאלות הבלתי נמנעות לגבי מינם, גילם ומספרם של בני משפחתי, מקצועם ושאיפותיהם ולאחר מכן חקירה מיומנת בדבר סיבת מגורינו בקורפו. זו היתה דרכם של האיכרים. הדבר לא נעשה בגסות רוח, אלא רק מתוך עניין ידידותי. הם היו מפקידים בידיכם את ענייניהם הפרטיים ביותר בפשטות וביושר והיו נפגעים אם לא נהגתם באופן דומה".

בהודו, באופן קיצוני יותר מיוון, אין פרטיות. הודים יכולים לבהות בך בעיניים חודרות, להציץ, את ילדים הם מיד מצלמים, מלטפים ואפילו לוקחים אותם על הידיים. לימדנו את הילדים להגיד כשלא מתאים להם ואם זה לא עוזר, אנחנו שמים גבול. עבור אנשים מהמערב זו יכולה להראות חוצפה שאין כדוגמתה, יש שמגיבים לכך בכעס של ממש. בסיבוב הקודם שלי בהודו בהתחלה זה ממש הרגיז אותי, אחר כך, כמו כל התרבות ההודית יש לך בחירה - או להתנגד לה, או להנמס לתוכה ולהכנע לה. שמרתי להודו את החסד הזה.

אפשר להסתובב בהודו ולבקר אותה ואת אנשיה, להתעצבן מהזבל שנזרק לנחלים, מרוכלים מציקים ומחוסר ההיגיון ששולט פה בכל מקום. יש בהודו המון בעיות שהמערב כבר פתר, אבל גם לנו יש הרבה מה ללמוד ממנה, באופן בו אנשים מקבלים את המציאות ללא כעס או יגון, בקלילות היפה בה אנשים משחקים את תפקיד חייהם, בפשטות, בנינוחות בה אנשים מכניסים אותך ללבם. כן, אין מה לחפש פה היגיון. הודו, היא בעיקר מקום של לב.

בספר שאנטראם של גרגורי דיוויד רוברטס (הוצאת כנרת זמורה ביתן), על אוסטרלי שהגיע להודו והוזמן לגור בכפר נידך, הוא מתאר את זה כך  (עמ' 151)“זה לא היה גן עדן... הגשמים הגיעו מוקדם מידי או מאוחר מידי. השדות הוצפו או נפלו טרף לחרקים ולמחלות. נשים, שלא היה להן לאן לתעל את היצירתיות שלהם, סבלו משחיקה שקטה ומתמשכת. האחרות שמרו על הילדים החכמים, שבמקום אחר, רועש יותר, היו עשויים להתפתח וליצור, ואילו כאן לא יכלו להכיר דבר פרט לכפר, לשדות ולנהר... אבל האנשים שרו כמעט כל יום. אם שפע של אוכל טוב, ושל צחוק ושירה וחברותיות, הוא סימן לרווחה ולאושר, כי אז הכפרים העמידו את שמחתם של העירוניים בצל. בשישת החודשים שבהם שהיתי בכפר לא שמעתי קול מתאכזר ולא ראיתי יד מונפת בכעס ולו פעם אחת. בני הכפר היו בריאים וחסונים. הסבים והסבתות היו עגלגלים אבל לא שמנים, ההורים היו בכושר ועיניהם נצצו, והילדים היו מהירי רגליים פיקחים ומלאי חיים. והיתה אווירה של ודאות בכפר. אווירה שלא מצאתי בשום עיר שהייתי בה: זו הוודאות שקיימת כשאי אפשר עוד להבחין בין האדמה לבין הדורות שמעבדים אותה. הודאות שנוצרת בעקבות הזהות בין בני אנוש לטבע שמסביבם”. 

5 תגובות:

  1. כתוב כל כך יפה ומעניין!
    יופי מיה, עכשיו בא לי לחזור!

    השבמחק
  2. מיה יקרה,

    נהנתי והתרגשתי לקרוא, והבנתי מתוך כך, שככל שאנחנו לוקחים את הדברים בפשטות, כך הכל נהייה יותר קל.

    אז אשריכם, ותמשיכו להנות.אירית

    השבמחק
  3. מקסים הרמניקה!
    עוד מעט נפגשים

    השבמחק
  4. מקסים כתבת....מעביר את החוויה והריחות וגעגוע להודו מעינייך.

    השבמחק
  5. מיה יקרה,

    הבעת כאן באופן מושלם את ההתחבטויות , עם היתרונות והחסרונות למצב,

    אך זיכרי, שיש הרבה כוח בחינוך ובהשפעתכם בהרגשת הביטחון שלהם, מעצם זה שהם קרובים וסופגים אותכם באופן מלא כל-כך.

    נראה לי שלטווח ארוך עבורם, ולא פחות עבורכם, זה יהייה חלק ממי שהם יהיו,

    ולהיות חשופים לכל הסביב הזה יכול לדעתי רק להועיל להם.

    בהצלחה, אירית

    השבמחק