יום שני, 17 בפברואר 2014

"אמא עשו עלי חרם" - אלימות בבית הספר

ילד חוזר יום יום הביתה מבית הספר, חבוט. מתנכלים לו מסיבה זו או אחרת, הוא כבר יודע מה עליו לעשות - להשפיל מבט ולספוג. מילא אם זה היה אירוע חד פעמי, יעבור, יישכח. אבל לא, זו מציאות אליה הוא מתעורר בוקר בוקר. בעת שהוא לובש את בגדיו ומתארגן ליציאה, הוא כבר מדמיין בבעתה מה צפוי לו היום, איזו מנת עלבונות הוא עתיד לקבל לידיו הקטנות ולהתהלך איתן לאורך היום, החודש, החיים. מסביב לא מבינים מדוע הוא נכשל בבחינות ויורד בלימודים. לך תסביר להם שהוא ממש לא יכול להתרכז. מפָחד, ממחשבות טורדניות, מהלם. אז הוא חולם בהקיץ, מתחפר במחשב, ישן המון, זה המעט שהוא יכול לעשות כדי להציל את עצמו, לברוח. האופציה הבאה לזקוף את קומתו, להשיב את הכבוד האבוד, היא פשוט להיעלם.

בשבועות האחרונים עלו לכותרות כמה סיפורים קשים ש"גיבוריהם" בני נוער. מקרי המכות, האונס והרצח מגיעים לפרסום בגלל שהם נגמרים בפציעות ואף במוות, אבל אירועים חמורים מתרחשים יום יום בבתי הספר ועל רובם אנחנו לא שומעים. על פי הסטטיסטיקה 3-4 ילדים ביתה סובלים מסוגים שונים של אלימות – השפלות, הצקות, מכות, חרמים, לעג ונידויים. מה שמגיע לכותרות קשור לחבלות בגוף, אבל גם ילד שמגיע בוכה הביתה כל יום נפגע עמוקות ויכולות להיות למצבו השלכות רבות.

פגועים לא פחות הם המתעללים. אלה שעומדים בראש ההסתה הם כנראה ילדים שחוו בעצמם התעללות, ומביעים את כאבם בצורת העברתו הלאה. החברים שנסחפים, נגררים לתוך זירה לא להם ומרגישים ניתוק מעצמם.

אני שומעת מבני הנוער בהם אני מטפלת סיפורים כואבים מאוד על אלימות שננקטה כלפיהם ועל כזו שהם נקטו כלפי אחרים. חשוב להבין בית הספר הוא לא רק מקום לימוד. בני נוער מעבירים בו נתח זמן רב מהיום שלהם, חלקם נתון לסבל רצוף וצרוף שמאמלל אותם ומביא בסופו של דבר לתופעות קשות כגון דיכאון, חרדות ואובדנות.

התפקיד ההורי

מסתבר שהמורים לא יודעים, למרות שהאלימות מופעלת מתחת לעיניהם, ולהורים לעתים הילדים לא רוצים לספר, כדי לא להדאיג אותם, או כי התקשורת ביניהם לא מאפשרת.

כמורים, כמחנכים, כהורים וכאזרחים, עלינו להיות ערים למצוקות של הנערים והנערות שבאחריותנו. כמבוגרים הפוגשים את הנוער בשגרה, יש לנו אחריות לא להעלים עין ולהגן על כל מי שנראה לנו חסר ישע. הם מצפים מאתנו לכך, התנהגות כזו תגרום להם לחוש בטחון בעולם, שיש מי שאכפת לו ודואג להם, גם אם אחרים אכזבו אותם.

העידן הדיגיטלי של היום מזמן אתגר לא פשוט בתקשורת עם הילדים. רבים מגיעים מבית הספר, סוגרים את הדלת, יושבים שעות מול מסכים (טלוויזיה, מחשב, פלאפון). עלינו כהורים ליצור פרצות מהניתוק הזה לטובת שיחה, מבט עיניים, מחוות של אכפתיות.

גם ה"מקובלים" סובלים

בגיל ההתבגרות נערות ונערים מתלוננים על "חפירות" של ההורים בצורת שאלות מציקות. הדרך להגיע אליהם היא להבנות שיח בבית מגיל צעיר. לגשת ברגישות, לשאול במתינות, לספר בעצמכם על יומכם ולהביא לשיתוף במסגרת הבייתית כעניין שבשגרה. ההורים אמורים לתת דוגמא לשיח שכזה בניהם. זמן בו יושבים אחד מול השני, בלי הסחות, ומדברים. לתפוס זמן נוח, כשחוזרים מבית הספר, לפני או אחרי חוג או חברים, בארוחת הערב, לפני השינה – ולהחליף סיפורים, חוויות, רגשות.

כשילד/ה נער/ה חוזרים מבית הספר להתעניין איך היה להם. עם מי שיחקו, איך הם מרגישים בכיתה, מה הם עושים בהפסקות, מי החברים הטובים שלהם וכו'. להיות בעניינים, לא מחרדה, אלא מתוך גילוי עניין אמיתי.

גם אם הילד/ה לא מדבר/ת יש מספיק סממנים שיכולים להעיד על מצוקה. אני לא בעד מעקב אחר ילדים – ריגול בפייסבוק שלהם, קריאת יומניהם האישיים, או האזנות סתר. אבל כן חושבת שצריך לשים לב לשינויים בהתנהגות ולברר איתם מה קורה. הפסקת אכילה או אכילת יתר, עייפות בלתי נגמרת כל היום, התבודדות והסתגרות.

אם מתגלה שהילד/ה במצוקה, יש לערב את המורה, לערוך בדיקה מה יוכל לשפר את המצב, לא להרפות. על המורים מוטלת חובת המודעות בכיתה. לא כדאי להעלות את הנושא לדיון כיתתי על הילד עצמו, משתי סיבות. האחת היא שלאחר הדיון היפה שיתנהל בכיתה בו יאמרו המילים הנכונות והמצופות, הילד עלול לחוות השפלות והצקות בשל אותה שיחה. שנית – אין צורך להפוך אחד מהילדים לכוכב, אם יש אלימות בכיתה כולם סובלים ממנה, גם הקורבנות, המתעללים והצופים מהצד. במקרים חמורים רצוי להעביר לגורמים נוספים - יועצות, הנהלה, רווחה וכו'.

גם במקרה שהילד שלנו הוא לא זה הסובל, אלא המתבונן השקט או המתעלל עצמו – יש להתערב. כשההורים אדישים הילדים מקבלים לגיטימציה להתנהגותם. העלמת עין פרושה לתת יד לאלימות. שמעתי מאמא שבנה היה קורבן להתעללות מצד חבריו שנסחפו אחר מנהיג מפוקפק. היא הרימה טלפון לאמא של אחד החברים וזאת הגיעה אליהם תוך חצי שעה עם בנה לבירור ופיוס. החוויה הזו היתה עבורו תיקון גדול לעוול שנעשה לו ולחוסר האמון שחש נוכח הפניית הגב של חבריו, שלא נעשתה מכוונה רעה, אלא מתוך הגררות נטו. נקיטת עמדה נגד אלימות צריכה להיות ברורה ומיידית.

הצעה לשיחה

דרך מעניינת לדבר על זה בבית היא תוך צפייה משותפת בסרטים. אפשר לשלב עם פופקורן ולהפוך את הערב המשפחתי לפחות רשמי. יש הרבה סרטי נעורים שמצביעים על קשיים בגילאים האלה, כמו "אי אפשר לקנות אהבה" הישן והטוב, או סדרות דוקומנטריות מעולות כגון "18" של אירי ריקין ,או כתבות חדשותיות.

כאן אני מצרפת את כתבתו של יינון מילס "מחיר הבריונות בבתי הספר" ששודרה במגזין ערוץ 10 בשבת 18.1.14, בה התראיינו נערים ונערות שמספרים על בריונות כלפיהם. אפשר לראות את הכתבה יחד ולדבר עליה. המטרה היא לנהל שיח של אחריות בקרב כולנו על קורבנות ותוקפים, אלימות ושתיקה.

מה דעתכם על מה שראיתם? (לאפשר לבטא רגשות שעולים – פחד, תסכול, כעס)

איך נראה לכם שאותם בני נוער מרגישים? (לבדוק הזדהויות, אולי הילדים יספרו סיפורים, יבכו, אולי תהיה סערה אולי מבוכה גדולה שתסתיר משהו)

האם הייתם עדים למקרי אלימות? (חשוב להבהיר שאלימות היא לא רק פיסית, גם חרמות נידויים, בידוד תלמיד או אי הזמנתו לאירועים חברתיים באופן עקבי, זו אלימות חברתית)

כיצד הגבתם? (לאפשר כל התנהגות שעולה, גם כשלא מגיבים, לעתים זה מפחד. להשתדל לא לשפוט אלא לדבר על המצוקה הקשה שבהיגררות או מתן יד בהסכמה שבשתיקה - לאלימות).

מה ניתן היה לעשות כדי לעזור לאותם בני נוער? (וכאן כמובן עלינו לשמש דוגמא אישית, להזמין לפנות אלינו, להביע אכפתיות ודאגה אמיתית)

האם גם לידכם יתכן שיש נערים/ות שסובלים/ות מאלימות זו או אחרת? (להפסיק לדבר באוויר, ולהתחיל לדבר על מה שקורה מתחת לאף, לגלות אחריות שתשנה את ההתנהגות ותפסיק את הסבל)

4 תגובות:

  1. פוסט נכון וחשוב מאוד. יש איזו גישה של הורים שאומרת שהילד צריך ללמוד להסתדר לבד, זה נכון עד גבול מסוים כי לפעמים צריך לעזור ולתת את הכלים במצבים שבהם הילד לא מסוגל להרים את עצמו מהמצב.
    אני עכשיו קורא את הספר 3096 ימים, הרבה לפני החטיפה, מספרת הילדה על היחס של ההורים אליה, בדיוק דומה לתיאור שנתת כאן, עד כדי כך שכאשר היא שברה את ידה היא לא העזה להתלונן על כך יום וחצי...עופר.

    השבמחק
  2. תודה מאיה.
    יצא לי לחשוב מה בעצם אפשר לעשות אם הילדים (שכרגע בני שנה +) יעברו חוויה שכזו בבית הספר.
    אני מבין שיש מה לעשות.
    לנקוט עמדה, לפנות להורים, למסגרת בית הספר.
    תודה

    השבמחק
  3. המילים שלך נגעו בי, ובזמן הקריאה עברה לי צמרמורת בכל הגוף.
    כאמא לשתי בנות קטנטנות (בת שנה וחצי ובת 3) - כמובן שמלווים אותי החששות והדאגה לשלומן הנפשי כמו גם הפיזי.
    אז תודה לך על הפוסט החשוב הזה, שרלוונטי לא רק לגילאי בית הספר, אלא שייך גם לגיל 3...

    השבמחק
  4. פתאום פתחת וקראתי ועלו לי כל מיני מחשבות.
    כולם מדברים כל הזמן על האלימות ועל ״בני הנוער של היום״.
    ואני דווקא זוכרת טוב מאוד איך היתה לנו ילדה בכיתה שזרקו לה את הדברים לביוב (בין שאר הדברים הנוראים שעשו לה), אחרת מכיתה של בת דודה שלי שכל הכיתה הכניסו אותה לצפרדע של הזבל, אחד אחר שכשהגיע למפגש הכיתתי בשעה היעודה, מסתבר שאמרו לו בכוונה שעה שונה וכשהוא הגיע ישירות ליומולדת סגרו לו את הדלת (ממש בא לבכות כשנזכרים). חברה רק לפני כמה סיפרה משהו ששנים לא יכלה לדבר עליו. באיזה יומולדת כולם נעלמו לה פתאום והשאירו אותה עם כמה בנים שהתחילו להרים לה את החצאית וללטף. כשהיא התחילה לבכות, הסתבר שהשאר, כולל הבנות! התחבאו והסתכלו ואותם זה דווקא הצחיק. מאז הדביקו לה שם של "נותנת" וההצקות והנגיעות ה"אקראיות" בה רדפו אחריה עד סוף התיכון (למרות שבחרה דווקא בתיכון לא פופולרי).
    בקיצור, נוראי.
    ואני ראיתי את הדברים האלה, לפעמים הגבתי, לפעמים עשיתי פעולות מקדמות כמו להיות נחמדה לאנשים או להזמין אותם, אבל בגדול, שתקתי.
    וזו לגמרי אלימות.
    כי לא משנה שכולם ידעו, כנראה גם המורים, זה לא נפסק. אני קולטת שכולנו סבלנו וזרעים של האלימות הזו היום מבשילים בחיינו.
    פעולות שהורים עשו הובילו לפעמים לתוצאות חמורות יותר. אם הם בכלל ידעו, בדר״כ הילדים בכלל התביישו לספר ולהיות מושפלים שוב.

    עוד לפני שאני פוחדת מפגיעה אפשרית בילד הפרטי שלי, אני תוהה איך ניתן לגדל ילדים חזקים ובטוחים בעצמם מספיק כדי להיות אקטיביים באי גרימת סבל לאחר. ילדים שנוקטים עמדה.
    וזאת לאחר , שרוב ההורים הם בעצמם תולדה של העלבות מהילדות (לא מכירה אף אחד שלא מסתבר שהעליבו אותו על משהו).
    או שהיו הפוגעים בעצמם וכעת מעבירים את זה הלאה.

    כל הכבוד על העבודה שאת עושה!

    השבמחק