יום שלישי, 4 באוגוסט 2015

מצ'עמם לי - על ילדים ושעמום.

אנקדוטה מזמן אחר

יש לי חברה מאוד טובה מהצבא, שהבונדינג שלנו נקשר סביב אירוע די מוטרף. היינו יחד כקצינות חינוך מפקדות של קורסי מש”קיות בצפון. הלו”ז היה מאוד צפוף. היום התחיל בין חמש לשש בבוקר, וכלל שיעורים, ישיבות, שיחות והתארגנות יומיומית אינטנסיבית ומהירה, שהסתיימה בין חצות לאחת בלילה. שש שעות מטכ”לי זה אולי תוצאות מחקר מדעי על כמה צריך לישון כדי לתפקד, אבל בפועל, היינו עייפות כל היום. עייפות ומתפקדות. עם הזמן חברתי ואני מצאנו לנו פרצה להתמודדות עם הבעיה הזו. 



המשרד שלנו היה ממוקם מרחק של חמש דקות הליכה דרוכה מהחדרים בהם העברנו את השיעורים. ההפסקה בין השיעורים ארכה רבע שעה. אם מורידים חמש דקות לכיוון, בחישוב מהיר נשארו לנו חמש דקות. מה אפשר לעשות בחמש דקות אתם שואלים? לא תאמינו. היינו צועדות במהירות למשרד, סוגרות אחרינו את הדלת, חברתי היתה מכוונת את השעון לעוד שלוש דקות, היינו מתיישבות על הכיסא, מניחות את הראש על השולחן ונרדמות. ישנות עמוק, מה זה עמוק? כולל נחירות (יעידו אנשי הסגל מסביב) ואף חלומות. שום דבר לא היה מפריע לנו. הרעשים בחוץ, שיחות שניהלו המפקדים האחרים, כלום. כעבור שלוש דקות השעון היה מצלצל, היינו שוטפות פנים עם כמה טיפות מבקבוק מים מינרלים וחוזרות לשיעורים כמו שלא קרה דבר.

זה סיפור מיתולוגי על חברות, יצירתיות וגם עייפות, אבל בעיקר, על שימוש בזמן במקום בו יש מירוץ נגד הזמן, בלי חלון או רגע לנשימה.

אז מה?

השתחררנו, אבל יש כאלה, ואולי כולנו היום, באותו לו”ז צפוף ומטורף. וחמש הדקות הפנויות לא מיועדות לשינה, אלא לדחיסה של עוד “וי” בדף המשימות, שלנו, ושל הילדים.

פעם, לפני אלפי שנים, ילדים היו משועממים (במונחים שלנו), כל היום. לאורך היסטוריה של אלפי שנים כשהילד היה מפסיק לינוק ולהיות על אמו כל היום, הוא היה יורד לאדמה ומתחיל לשחק, עם אבנים, עם ילדים, או בעצמו. ההורים היו נמצאים לידו, אבל לא מלהטטים כדי שיהיה לו מעניין. הצורך בבידור קבוע עבור ילדים הוא המצאה של עשרות השנים האחרונות, שמנוגדת לטבע שלהם. היום, כמו בעולם המבוגרים, אין זמן. וגם כשיש כזה, הפלאפון תופס אותו. פעם אנשים בתור לרופא, או ברכבת, היו מסתכלים סביב, מדברים בניהם. היום כולם מתקתקים או מחליקים על המסך. אין חלל ריק. כולם רצים מכאן לשם וחושבים שכך אמורים לחיות גם הילדים. אז רצים איתם. מחוגים להצגות, מקניות להופעות.

מכאן המוצא מהיר למסכים. להושיב אותם מול המחשב כדי שנוכל לעשות דברים בעצמנו. הרי ילדים יכלו להיות לידינו, כשאנחנו מבשלים, מדברים, מקפלים כביסה, אבל הם לא, כי הם כל הזמן זקוקים לתעסוקה, ומי אמור לספק להם אותה? אנחנו כמובן.

עבורנו בטיול זו היתה קפיצת מדרגה גדולה מאוד. השהות האינטנסיבית יחד הבהירה לנו מיד, שאין סיכוי שנוכל לשרוד לאורך זמן אם כל הזמן נצטרך לבדר אותם. אחרי שהבנו לעצמנו למה אנחנו עייפים כל כך, עשינו איתם שיחה והבהרנו את המצב החדש - היכל התרבות בחופש והם ימצאו לעצמם מה לעשות כשאנחנו עורכים סידורים, מתכננים את היעד הבא, או נחים. היו מקומות עם אטרקציות ממלאות שכמובן שהילדים עפו עליהן והיו בעננים. אבל הרבה הזמן היינו בטבע כשלא היה שום דבר “מעניין” לעשות סביב. הילדים למדו להעסיק את עצמם, להשתמש בדמיון ולשחק עם מה שיש.

להנות משעמום

האם זה אפשרי?

שאלה ראשונה היא האם אנחנו ההורים יודעים להשתעמם, או שגם אנחנו עסוקים כל הזמן בלעשות משהו. מדד אחד יכול להיות אם יש לנו קוצים בתחת ואנחנו רוצים למלא את הלו”ז באופן כזה שאי אפשר יהיה להכניס בו סיכה בלי לקיים ועידת פסגה בילנאומית.

מדד אחר, הוא אם אנחנו יודעים להיות בחופש, לא רק במלון באילת, אלא גם אחרי העבודה או בשבת. האם אנחנו לוקחים את המחשב איתנו, עונים לטלפונים ומיילים, חולמים על פרוייקטים בלילה וחושבים שבלעדינו העולם יעלם.

הורים כאלה, ראשית התהליך הוא בלימוד עצמי להשאיר חללים פנויים ולא לעשות דבר. לשחרר שליטה ולתת לדברים מעניינים להיכנס במקום הקבוע והשגרתי.

אחרי זה הילדים יראו, ומעבר לחיקוי, אפשר לאמץ כמה מנהגים כמו לשמור על כמה אחרי צהריים במשך השבוע בהם יושבים בבית בלי לתכנן מה עושים, ולראות מה יבוא. אולי לא יבוא כלום. גם זה בסדר, הרווחנו כמה שעות מנוחה.

לא לרשום את הילדים לאלף חוגים ולהביא אותם להמון חברים כדי למלא להם את הזמן אחר הצהריים. לתת בחירה ולסנן. חוג או שניים שנמצאים בהם באופן מלא, יכולים להיות הרבה יותר משמעותיים מהמון חוגים שאנחנו באים בהם לביקור וממשיכים האלה.

לא להקליק מול הפנים של ילד בוהה, או תוהה, או חולם בהקיץ. זה לא בזבוז זמן. זו מנוחה או זמן לדמיון.

כשאומרים שמשעמם, לא מיד לחשוב על מה אפשר לעשות כדי שלא יהיה. לא להיבהל. אפשר לא להגיב, אפשר להגיד “תנסה/י לעשות משהו עם עצמך”.

לשהות בטבע, בלי להביא משחקים ו”דברים לעשות”, אלא במקום נעים ונוח שאפשר פשוט להיות בו.

אז ככה

יצירות גדולות והמצאות מדהימות נולדו מרגעי ריק של חוסר עשייה. טוב לדעת להשתמש בזמן (גם אם לשלוש דקות שינה), אבל כשיודעים להשתמש גם בחללים שבזמן, העשייה שאחרי יכולה להיות מדויקת יותר. כך למשל אפשר להישען על עץ, לראות מחזה יומיומי כמו תפוח נופל, ו...לגלות את כוח הכבידה.

2 תגובות: