יום שבת, 19 ביולי 2014

ארץ חדשה

עוד כמה שעות אנחנו אמורים להגיע למרכז. אתמול בלילה בדקנו תרחישים אפשריים לאזעקות בדרך, כשנגיע או בחזרה. אם להתפצל לשתי מכוניות, שלא כל המשפחה נמחקת אם נופל עלינו טיל. אולי הסידורים שאנחנו צריכים לעשות סובלים דיחוי, אבל זה כבר מה שאמרנו לפני שבוע, ומי יודע אם עוד שבוע גם יהיה מסוכן. שיחה קשה שהשאירה אותנו עם מועקה.

עוד כמה שבועות אנחנו נוסעים מכאן, לטייל. עוד תקראו על כך בפוסטים הבאים. לפני חודש נפגשנו עם מספר משפחות שנוסעות לתקופה. חלק מהן היו עם כרטיס בכיוון אחד. יוצאות לחפש מקום נורמאלי לחיות בו. 
אחרי הפגישה הרהרתי ברעיון הזה, בחיפוש אחר מקום טוב. בעידן בו תוך שלוש שעות אתה מעבר לים, אפשר לדון בו. העולם נהיה נגיש, מדינות מאפשרות להתחתן, לעבוד, לגור גם אם לא נולדת בהן. אנשים ממירים את דתם, מינם, עיסוקם, חדשות לבקרים. 

לי אין חופש בתוך תחושת העולם הקטן. אני כבולה למקום הזה בנימיי הדקים ביותר. המשפחה שלי, החברים שלי, השפה שאני לא יכולה להרגיש בלעדיה בשום מקום בבית. אבל הבית שלי – כבר לא מה שהיה פעם. אריק איינשטיין כתב בזמנו "הו ארצי מולדתי את הולכת פייפן" וכולם היו בשוק שמלח הארץ מתריס כך על הטאבו. אבל כבר תקופה שכואב לי כל כך.

לבי נחמץ. אולי תמיד היתה שחיתות ועכשיו היא רק יוצאת מהארון, אבל המנגנונים היום יותר מתוחכמים. הקומץ שמתעשר על חשבון כולם, הקשיים שמערימים עליך אם אתה רוצה לגור פה, לקנות פה בית, לזוז. הכניסה לכיס בכל צעד ושעל בפתיחת עסקים והקריסות שאחרי. אנשים עובדים כמו חמורים, לא רואים את הילדים שלהם, רודפים אחרי הזנב של עצמם. עושים מהפכה חברתית וחוץ מההבנה שכולנו יחד בבוץ, לאף אחד למעלה זה לא מדגדג. וכל זה משפיע – על הבתים, על הזוגיות, על הילדים, על החברה. אנשים נהיים אפאטיים, ציניים.

האם זה העם הנבחר? שבוחר פעם אחר פעם מנהיגים שמאכזבים אותו, מרמים אותו במצח נחושה, משאירים אותו על הקרשים, חיים על חשבונו בלי שמץ של בושה? זה שכל היום יושב ורואה האח הגדול בתבוסתנות? עסוק עד הגרון בתוכניות מעליבות של סלבריטאים סוג ז'? ועכשיו לקינוח – גם מלחמה.

אני רואה מה קורה פה עקב המלחמה הקייצית שפוקדת אותנו. בהלם מההתלהמות ברשתות החברתיות. מתביישת בדרך בה אנשים מוצאים אויב כדי לרדות בו את כל התסכולים שצברו בחייהם הפרטיים. נבוכה לדעת ששכניי הרביצו לעובדים ערבים במרכז קניות סמוך לביתי. נחרדת עם תושבים שחיים לצלילי אזעקות. עצובה לראות מראות מזעזעים מהפצצות בעזה. פוחדת לכתוב את הפוסט הזה.

אני שומעת גנרלים שמדברים בשטנה  מצדנו ומצד החמאס. רואה את פרשני הטלוויזיה זורעים אימה באמצעות מניפולציות מעליבות. האם באמת אנחנו "כותשים אותם"? זו מילה שהפכה לחביבת הקהל בתקשורת. ואם זה כך מדוע הם ממשיכים לירות, לא טיל אחד ממשגר ששרד, אלא מאות טילים מידי יום? כי לי נראה, שבדיוק כמוהם, גם אנחנו מפחדים. את השיחה הזו שניהלנו אתמול האיש ואני, חיים אנשים מהדרום יום יום, זו השגרה שלהם. למה מגיע להם לחיות ככה? הבדיחה שהפכה צינית על זה שילדינו לא ילכו לצבא מחליאה אותי. היא מעידה על תודעת מלחמה כוללת אצל כולנו עמוק בפנים. ולכן קל לנו כל כך להסחף אחרי קיצוניים שמכתיבים לכולנו את הדרך המפוקפקת הזו.


אני מזהה בעצמי את הסחף של תנועת המלחמה שבתוכי - נקמנות, אלימות, כעס. אבל מנסה, משתדלת בשלטון הפנימי, למוד הסבל של התפרצויות שיש להן מחירים כואבים, למשול באלה, לנווט למקום אחר. כשהילדים שלי שואלים, אני מסבירה להם שכמו שהם רבים, גם מדינות רבות. אבל כשאני שומעת את קברניטי הקרבות מצידנו ומצידם, אני לא יכולה שלא לחשוב – שהם ילדים, בדיוק כמו ילדים. מצטדקים, מאשימים, מנופפים בהישגים דביליים. אני שומעת אותם אומרים "נטפל אחת ולתמיד במנהרות" וחושבת שזו הונאה. כי הרי הם לא יפסיקו להלחם ואנחנו לא נפסיק להתגונן. הם זורקים טילים, אנחנו מיירטים, הם בונים מנהרות, אנחנו נכנסים. ואז יהיו מצבות, ויתומים ואלמנות, ויעלו מיסים, כל הזמן נגררים לאותה שפה, לאותה צורת חשיבה צרה. מוכנים לעשות הכל כדי לשמר את המוכר.

צר לי שאני הורסת את החגיגה, אבל אני מעדיפה להתגאות בהישגים טכנולוגיים מתחום הרפואה ולא בכיפת ברזל. אחדות בעם סביב אירועי החטיפה הם נחמדים, אבל הם לא ממלאים אותי גאווה, אלא צער, על זה שרק עבור דם אנחנו מוכנים להתאחד. אין לי כוח לתהלוכות לוויה, להספדים בלופ שמספקת תקשורת צמאת דם שמוכרת לכם אדרנלין ממכר. לא רוצה להיות עורף חזק. כי מה משנה לאמא של ילד שנהרג בעזה שישראל לא פגעה בו במתכוון? ומה זה משנה לאמא של חייל צה"ל שהוא מועלה בדרגה לאחר מותו? מותו!!!

מלחמת השחרור היתה מלחמת אין ברירה, אולי גם אלה שבאו אחריה. אבל עכשיו, זו טענה מופרכת. כי יש ברירה. ללכת בדרך אחרת. כמו שהיתה ברירה עם מצרים ועם ירדן ולקח לנו זמן ושאר רוח של אדם אחד, לזהות אותה. וכמו אז, צריך לקפל את הזנב ולהגיד שמה שעשינו עד עכשיו לא עובד. עובדה. אני לא פוליטיקאית, אבל אני יודעת שאיפוק זו לא תכונה שיכולה להחזיק מנהיגות. וחוסר כנות, וכהות חושים, וחוסר צניעות, ולנהל מלחמה בקור רוח - זה גם נמוך. כי מה שצריך ליזום פה, הוא את האפשרות לא ללחום. מילא נערים בני 18, אבל 
בעלי משפחות, אבות לילדים, שהולכים ומסכנים את עצמם בעזה??? אני באמת, אבל באמת לא מבינה לאן אנחנו הולכים מפה. 

מי שכתב בתהילים "בקש שלום ורדפהו" הבין שלעשות שלום עם אויב, זה פחות כיף מבירה עם חברים. ובכל זאת, הוא טען, צריך לא רק לבקש שלום, כפי שאנחנו עושים מעל שישים שנה, אלא לרדוף אחריו. פשוט לרדוף. אבל כאן פוליטיקאים רודפים רק אחרי הקדנציה הבאה. אז אין מחשבה קדימה על אמת. בסרט "שומרי הסף" שישה ראשי שב"כ, לא אחד או שניים מהם, לא חצי, כולם. אומרים בזה אחר זה שצריך לדבר עם טרוריסטים, כי הדרך של עכשיו לא נכונה. הם, כהעבירו את כל חייהם על חרב, מבינים שהיא, לא הפתרון.


כשמדינות מתנהגות כמו ילדים צריך הורה אחראי, מבוגר שיודע להסתכל רחוק, אל אופק אחר. דרוש מנהיג שלא חושב במונחים של שקט יחסי, או עד הקיץ הבא. אלא איזה גנדי או מנדֵלה, שיכול לחשוב על פתרון יצירתי, שישנה את התודעה ההשרדותית שאנחנו מתרפקים עליה בחיבוק חונק. דרוש בעל חלומות, שיפרק וירכיב הכל מחדש. שלא יבקש הפסקת אש של שש שעות, אלא שינוי תודעה של אלפיים שנה. זה קרה כבר באירופה, ובהודו ובדרום אפריקה. אז למה שכאן, בארץ הקודש, זה לא יקרה?

שלא יספרו לכם החברים שעברו לגרמניה כמה נהדר להם. הגירה היא תלישה, היא התמודדות יומיומית עם פיצול פנימי וחיצוני. אני גם מודעת לאנטישמיות אי שם. אבל זו לא סיבה לשיר עכשיו שירי הלל למולדת. המולדת היא עובדה, נולדתי פה. יש לי בחירה ללכת, לכל מקום שאף אחד אחר לא מחכה לי בו. אבל ההשענות על החלום, כבר מיצתה את עצמה.

זו פעם ראשונה בחיי שאני חושבת, שחבל. חבל שאני כבולה לפה כל כך. חבל שאני אוהבת את המקום הזה עד בלי די. חבל שרק מילה בעברית חודרת אל עומקיי אל נשמתי. כי קשה ומייאש. ביום העצמאות האחרון לא ראיתי דגלים. גם אני לא תליתי. לא מוכנה להערצה עיוורת. עברתי את הגיל. אני לא ילדה בת 18 שמסוגלת להתחבר בגאווה לטוב למות בעד ארצנו. והי אז, הייתי שם לגמרי והאמנתי בזה עד תום. אבל עכשיו, כשיש לי כלים לחשוב אחרת ממה שלימדו אותי, אני לא יכולה. היום, יש לי כבר מה להפסיד. אז עכשיו נלחמים, כי צריך, וזה ארגון טרור, אבל איפה היד המושטת?


תמיד שמעתי ישראלים אומרים שלגדל ילדים באמריקה זה לא טוב. שאם מישהו באמריקה נופל אף אחד לא בא לעזור לו. זו אגדה אורבנית חלולה. זה גם לא המדד היחיד לאיכות חיים, שרצים אליך כשאתה נופל. כי מה עם עד שאתה נופל? מה עם החיים עצמם? בישראל של שנת 2014 ההרגל הארור של נרדפוּת קורבנית משאיר אותנו בחושך, כמו אנשי משל המערה של אפלטון, שלא מאמינים שכמה צעדים החוצה, הצללים נגמרים, ואפשר לראות שמש.

12 תגובות:

  1. תודה מיה. שוב תודה.

    השבמחק
  2. מיה יקרה,
    פוסט מדויק כתבת כאן! אני מרגיש שכתבת את המלים העצורות בי, כאילו עברת בעיפרון על דף חלק שנמצא על המחוספס שבי, חושפת את הציור שמתחת... הקול שאת משמיעה פה, גם אם הוא בוקע חלש מגרון רועד, נשמע מבחינתי בווליום חזק ומחזק!
    תודה!

    השבמחק
  3. אוי מאיה, כמה מורכבות יש במצב הזה, ואיך הצלחת להעביר את הכל במילים שלך- גם את ההרגשה שלי והמחשבות שלי, תודה לך.....
    אני בשבועות האחרונים כ"כ מוצפת שלא מפסיקה לכתוב ולכתוב...הבלבול והעצב, והלוחמת והמרפה שבי, כולן בערפול טוטלי...אני יודעת שזה עוזר לי לפרוק, ומנגד, רק כשמניחה מהמילים ויוצאת קצת אל הטבע משהו מסכים באמת להיות ובטוב...

    גם לי מתנגן השיר של שלמה ארצי בראש- ארץ חדשה...איפה היא והאם היתה כאן בכלל אי פעם?

    השבמחק
  4. הי מיה יקרה
    הוצאת לי ממש את המילים מהפה
    כל כך מדויק.
    תודה

    השבמחק
  5. אחד הפוסטים המעולים!!

    השבמחק
  6. מיה יקרה
    כל כך חשוב לשמור על בהירות וצלילוצ בימין כאלו ולך הכשרון לעשות זאת. את מצליחה לבטא כאב קולקטיבי בעדינות כך שניתן להכיל ולשמוע ואשמח אם לר רק ה׳מסכימים׳ יקראו את מילותיך.
    אני כבר לא חיה בארץ שנתיים ועזבתי לר משום שטיל רדף אחרי אלא בעקבות אהבה ומימוש ייעוד. ולכן רציתי לתרום מהחוויות שלי והתובנו שלי בחיים במדינות אחרות.
    לכל מקום יש פלובים ומינובים זו לא רק קלישאה אלא אמיתה. באמריקה אין טילים אבל ילדים ששולפים סכינים ואקדחים בלי בעיה בבתי הספר... סמים ואלכוהול זו בעיה קשה ולא בהכרח תרגישי בטוח בכל מקום. אמריקה ענקית ויז הבדל תהומי בין ניו יורק לטקסס וכו. אחותי היגרה לארצות הברית מאותה סיבה חםני כשבע שנים ואי אפשרל הגיד שהחיים שלה בהרכח יותר קלים.
    מיסים זו חולשה וחולי של מדינות רבות בעולם לא רק של ישראל. באיטליה, מקום מגורים של המשפחה שך בן זוגי, גורמת לאנשים לפשוט רגל חדשות לבקרים בגלל מיסים חבויים ורמת מיסוי מטורפת.
    אני חושבת שהפואנטה היא ברורה. שוב, אני לא מנסה להשוות ולהגיד איפה קל או קשה יותר ואין ספק שהחרדה האם הטיל הבא יפול על ביתי ומשפחתי היא אמיתית וטעונה. יחד עם זאת, חיים קלים ושקטים ניתן למצוא מתוך הפרספקטיבה שאת מציעה בכתיבה שלך, זו שמחפשת הבנה נעלה יותר ולא בוחרת באלימות כמזור ומפתחת נרטיב של קורבנטת קול׳טיבית. לכן כל קול שמשמיע בהירות ולר קורנות הוא תרומה משמעותחת וחשובה לצמיחה שלנו. @@@

    השבמחק
  7. כן, קל לחיות באמריקה, כלכלית. אבל זה נורא רחוק מהבית. ובלי נופי ילדות ותחושת שייכות, באמת זה לא מביא אושר. מניסיון של שתי תקופות של 8 שנים כל אחת, ומהכרות עם כאלה שעשו מזה תקופה לכל החיים, אני לא ממליץ.

    השבמחק
  8. את האמת מאוד לא קל להיות בשום צד, לא שלנו, אזרחים מפוחדים אל מול התקפות של אנשים ששונאים אותנו או בצד של שכנינו החיים בעוני וסבל רב כל כך שלא ברור מהי הביצה והתרנגולת: העוני שצימח טרור ושנאה או הטרור ששולט שמשמר את השנאה על ידי עוני. ובטח לא קל להיות בצידם של בית הנבחרים שצריכים לקבל החלטות ביודעם שהם מובילים ילדים אל מותם. לא קל בשום צד ולכן עדיף לפרוק את הכאב, המרמור והרגשות כפי שהם על כתפי חברים, לא להלהים ולא להתלהם, לחזק ולא להחליש, והכי חשוב, לא לאבד תקווה. זאת אכן ארצנו מולדתנו רק שהיא לא צבועה יותר בצבעים של כחול ולבן, ובעצם, כנראה אף פעם לא הייתה , רק שסוף סוף התבגרנו ואנחנו רואים את המציאות כפי שנראתה בעיניהם של הורינו ממש באותו הגיל, לפני 35 שנה שצמחו גם הם לתוך משברים כלכליים ( אינפלציה מטורפת של שנות ה80) ומלחמות עקובות מדם.

    השבמחק
  9. מיה, את חכמה, עם עיניים ולב פתוחים, רואה למרחק. בדרכך את מנהיגה, במילים שלך. המנהיג שאת כותבת עליו, בהחלט אפשרי. קראתי איזה פוסט לאחרונה על כך שהמלחמה הזו היא קצת כמו גיל ההתבגרות של המדינה. כמו שכתבת, רבים כמו ילדים. קשה כאמא לראות את הילדים רבים, מרביצים לילד אחר, מתנהגים בצורה לא מתחשבת, לי כאמא זה לא פשוט לראות, אבל איכשהו אני מוצאת איך לקבל את זה כדי שאוכל לקבל אותם. אולי כל מה שקורה פה כרגע הוא כזה, חלק מתהליך גדילה. יש גם המון דברים טובים שקורים פה, אנשים שבאמת אין כאלו בכל העולם. נולדתי ברוסיה, ושנים הרגשתי בארץ, רחוקה ממולדתי. היום, המשפחה שלי חיה בחו"ל, אבל אני מצאתי את ביתי בארץ, עם הבועה הקטנה שלי ואני מזדהה עם ההיקשרות הזו למקום, שאינה בהקשר דתי או לאומי אפילו, אלא פשוט כחלק מרקמה אנושית-תרבותית. אני אופטימית, הרי גם באירופה וארה"ב היו תקופות קשות וחלק מהדברים השתנו, מי יודע אולי גם פה. מה שבטוח, טיול זה תמיד טוב כדי להתאוורר, כרגע כותבת מבית הקיץ ליד סנט פטרבורג:)

    השבמחק
  10. עוד פוסט שלך שכאילו יצא לי ישר מהלב. זאת המציאות שלנו ב-2014 ויש לי הרגשה שיהיה רלוונטי גם עוד עשרים שנה.

    השבמחק
  11. היי מיה, כתבת מקסים ולטעמי ממש מדוייק. מסכימה עם כל מילה ובתור אחת שבדיוק חזרה מחו"ל היכן שיש לי גם דרכון ויכולה לעבור לגור שם בשנייה, עברו לי בדיוק אותן מחשבות תהיות ומסקנות. העברת מילה במילה את מה שאני חושבת ומרגישה. מזדהה מאוד! פוסט מעולה.

    השבמחק
  12. כל הכבוד על כל מילה... תודה על הכנות , הבהירות, המשאלות והתקוות לעתיד אחר... זה הכרחי כאן... יש משמעות גדולה לכל ניסיון לצאת ממה שקורה כאן... גם אם זה בכתיבת פוסט כה כנה ואמיתי וגם אם זה בשנה של טיול להתאוורר ... בהצלחה ותמשיכי לכתוב על מה שקורה איתכם בפנים ובחוץ! נסיעה טובה!

    השבמחק