יום שני, 1 בדצמבר 2014

עצירה

היינו אמורים להגיע תוך שעה וחצי למקום הבא. התארגנו לנסיעה ויצאנו לדרך. כעבור 45 דקות עצרנו להתרעננות במקום שכוח אל. שתינו, הזזנו מפרקים והמשכנו. כמה דקות אחרי, במעלה גבעה, האוטו החליט להיעצר. חום צהריים, אין קליטה. עוצרים את המכונית הראשונה שעוברת, אישה בגיל העמידה, לה יש קליטה - חברת טלפונים אחרת. עוד אנשים עוצרים לידינו במטרה לעזור. אנחנו מודיעים לשירותי הרכב על המיקום המשוער, והאישה לוקחת אותי ואת הילדים למקום שכוח האל בו עצרנו, לאותו בית קפה. אני מזמינה לילדים צהריים ופתאום האיש מגיח. בכוחותיו האחרונים של האוטו, האיש הצליח לעלות עוד קצת, ושם מצא מקום להסתובב ולחזור. מודיעים לשירותי הגרירה על שינוי המיקום, הבעיה היא שהגרר כבר יצא ואי אפשר לתפוס אותו, כי כבר הוא באזור בלי קליטה.
עובר הרבה זמן. מתקשרים שוב לשירותי הדרך, שם מודיעה לנו המזכירה החיננית שאחרי שעתיים שהסתובב וחיפש אותנו, הגרר שב. בדיעבד טוב שכך. אחרת הייתי נשארת עם הילדים לבד ללילה, זה לא הרגיש לי בטוח מידי. אנחנו מחנים את הקרוואן ומתמקמים. מזל שהיינו בדרכנו לפארק קרוואנים בטבע, הטענו מכשירים, מילאנו מים ועשינו קניות. בבוקר למחרת הוא מגיע. חשבנו שאולי יצליח לפתור את העניין במקום, אבל הוא נאלץ לגרור את הרכב ולוקח את האיש. אני עם הילדים, לומדים את המקום החדש. הרכב נוסע למוסך עליו קבלנו המלצה ממישהי פה. בעל מכולת כאן נותן לי להשתמש בטלפון ומידי פעם האיש מתקשר לעדכן. פיטר המוסכניק משאיל לו רכב לסופשבוע, ככה יהיה לו קל להגיע אלינו, וביום שני על הבוקר הוא יגרור איתו את הקרוואן לעיר. איך אנחנו נחזור? זו עדין תעלומה.

האיש חוזר עם הרכב של המוסך, שמכונה "יוק". אנחנו לא יכולים לנסוע בו לשום מקום, כי הוא רק עם שני מושבים. האישה שהמליצה על המוסכניק עוברת ושואלת לשלומנו, שמה לין. היא בדיוק נתקעה ואין לה איך לחזור הביתה. מציעה לנו דיל מפתה: האיש יקפיץ אותה הביתה והיא תיקח אותי ואת הילדים לעיר כשהאיש יגרור את הקרוואן. היא אומרת שהיא גרה 20 דקות מפה, כך שמדובר ב 40 דקות הלוך חזור. בלי לחשוב הרבה, האיש יוצא לדרך. עוברת שעה והוא לא חוזר, שעת בין ערביים, נגמר לי הגז בקרוואן. כעבור שעה וחצי, אני כבר בסרטים. הולכת לבית הקפה ולעוד שכנה, שואלת אם מכירים את האישה הזו, לין. הם שואלים אם היא אבוריג'ינית ואני מחליפה צבעים. עם הילדים, בלי קליטה, בלי רכב, הערב יורד. כעבור שעתיים הוא חוזר. הדרך היתה ארוכה יותר, שעה כל כיוון, חלקה דרך עפר. ממהירות ומלחץ להיתקע באמצע שום מקום בלי קליטה, הוא דהר בדרך חזרה, והמראה השמאלית של הרכב נשברה.

האיש חוזר עם תחושה קשה. יום למחרת, אני יוצאת אל השכנה שהיא חברה של לין, מישהי מוזרה עם בית מטונף וחצר מטופחת. נגשת לשם בעוד היא מדברת לצמחים שלה, השיער שלה לא סורק שבועות, אבל כולה מלאת שיערות חתולים על הבגדים מכף רגל ועד ראש. אומרת לה שאנחנו מתוסכלים מלין, ומספרת על מה שקרה לרכב. היא אומרת שלין תכף מגיעה לבקר אותה אז היא תגיד לה לבוא אלינו. כעבור חצי שעה מגיח לעברנו טנדר ממנו יוצא איש גבוה בג'ינס ומגפיים, עם רטייה על עין שמאל ושיניים רקובות. הפיראט הוא בעלה של לין. הוא מודיע ש"הכל רגוע", הוא ידבר עם פיטר מהמוסך והם יבואו לקחת אותנו בשני על הבוקר, קבענו ב 8. בהמשך היום שמענו אותם מדברים ומצחקקים על המרפסת. זה שלין לא באה אלינו בעצמה, והשיחה המוזרה עם בעלה, גרמו לי לפקפק בהם. אני מציינת לעצמי שאם אריח מהם אלכוהול בשני בבוקר, לא ניסע איתם.

למדנו להכיר את המקום. בבית הקפה הקטן שתינו מידי יום וגם נשנשנו. באחד הימים הגיע לשם מיניבוס ממנו יצאו חבורת אבוריג'ינים, ישבו לשתות ולאכול ולבסוף האוטובוס אסף אותם חזרה. מסתבר שהם מכפר נגמלים סמוך. בכלל היחסים עם האבוריג'ינים שהתחלנו לראות יותר מאז שנכנסנו יותר לפנים המדינה, מאוד מורכבים. מאז שהגיע האדם הלבן שחיסל את רובם, הם לא מצאו את עצמם והרבה מהם מכורים לאלכוהול ובמצב לא טוב. רק קומץ קטן הצליח לנתב את פלישת האדם הלבן לטריטוריה האוסטרלית לכיוונים בריאים של אמנות, אותם ראינו בשווקים מציירים ואנשים רוכשים את תמונותיהם המיוחדות.

איש המכולת ממנה דברנו בטלפון הנייח הוא מפיג'י. בסופש האחרון ניסו לפרוץ לו למכולת אבל לא הצליחו להיכנס. בקואופ האזורי יש אינטרנט שהשתמשנו בו כדי להודיע להורים שאנחנו בלי קליטה. היה שם מוכר חביב ומוזר, שמיד כשראה אותי שאל אם אני מכירה את "אמיל זולא" ויצא לנו לדבר על הטקסטים שלו, מה שהשכיח ממני לרגע את הסערה.

יש גם תחנת משטרה, סניף דואר ומלון, שחשבנו להתקלח בו, אבל בסוף קילחנו את הילדים בגיגית, כמו שאנחנו עושים בהרבה מקומות. האיש פינק את עצמו עם מקלחת שטח, בתוך דלי עם בקבוק מים. המקום שבחרנו לקרוואן היה אליפות, העץ פיזר עלינו צל בנדיבות כמעט לאורך כל היום. גם מהגשם שירד לפרקים הוא שמר עלינו.

ארבעה ימים בתנאי שדה, בלי קליטה, במקום נידח, בלי רכב. זה גורם לנו לעמוד במקום. אין לאן לנסוע, אין מה לראות, אין מה לחפש. נשמע כמו גבול, אבל יש בתוכו המון חופש שאנחנו לומדים לזהות, ונהנים ממה שיש. גילינו גן שעשועים במרחק הליכה. אנשים מסביב נחמדים ומתעניינים. מרגישים בבית בקו אופ שהילדים נכנסו אליו חופשי וקונים בעצמם שלוקים. שם גם נותנים לנו למלא מים ולהשתמש בשירותים. קראתי שני ספרים שלמים. הילדים כל היום ציירו, קפצו, שיחקו. שקט.

יום שני, 8 בבוקר, מוכנים לטרמפ. עוברת שעה. אוטובוס בית הספר שהוא התחבורה הציבורית היחידה במקום, כבר נסע. בשעה 9 אנחנו לוקחים ת'עניינים לידיים ועולים על הכביש. אני מרימה יד ומיד מישהו עוצר, אני עולה עם שלושת הילדים לעיר. האיש אחרינו עם הקרוואן. מי שעוצר לנו הוא שוייצרי שחי באזור כבר עשר שנים. אחרי מלחמת ששת הימים הוא שהה בקיבוצים בישראל במשך שנה. אנחנו נפרדים בעברית.

במוסך אני מספרת לפיטר על השתלשלות העניינים ומה שקרה לרכב שלו, בהתחלה הוא קצת כועס, אבל רואה את מצבנו ומשחרר. הוא גם מקפיץ אותנו לפארק הקרוואנים. בדרך אומר לנו שהזוג הזה קצת מטורף, ובכלל שכדאי להתרחק מהטיפוסים באזור הזה, שרובם מגדלים מריחואנה. על סמים באמת "הכל רגוע" כנראה.

לגבי הרכב, צריך להבין משהו על מה שקורה באוסטרליה עם מוסכים. אנשים פה לא ממהרים לשום מקום. רובם עובדים חמישה ימים בשבוע אם לא ארבעה. בשעה 4 נופלים להם המברגים מהידיים. החלקים של הרכב נשלחים מאות קילומטרים ממקום אחד לשני למומחים בתחומים שונים. יש מוסכים שאתה קבוע אליהם תור כמו לרופא, שבועות מראש. מאוד שונה מההתנהלות התקתקנית בישראל.

בארץ בלי אוטו אני מרגישה שאין לי רגליים. פה, זה להכיר את המרחב מחדש. עכשיו אנחנו מחכים שהרכב יחזור. פארק הקרוואנים שלנו נעים, עשינו מקלחות טובות וכביסה. טובלים בבריכה, יושבים לעשות פאזלים בספרייה, עושים טרק לעיר לקניות. נעביר פה כמה ימים. אחרי כל כך הרבה מקומות, יעדים ודרכים, המסע בחניית ביניים. תכף נשוב.

2 comments:

  1. כמו סרט משובח של האחים כהן.. הדמויות, העלילה, המתח, והביזאריות.. מתי יוצא לאקרנים הסרט חניית ביניים?

    השבמחק
  2. הנה חזר המתח....

    השבמחק