יום חמישי, 18 בדצמבר 2014

עבודה בחווה

WOFFWING (וופינג) היא צורת טיול מאוד פופלארית על ידי צעירים ברחבי העולם. מדובר באנשים שבאים לחוות ועובדים בהן תמורת מחייה - מגורים ואוכל. הרבה מטיילים בוחרים בדרך זו לראות את אוסטרליה, גם כי המחייה פה מאוד יקרה, וגם כדי להכיר את היבשת מבפנים. אם אתה מוצא את עצמך עם מארחים טובים וקבוצת עובדים (וופרים/WOFFERS ) נחמדים, אפשר להעביר ככה גם חודשים. לגור בבית של בעלי החווה, או בקרוואן שמיועד לכך או בביתני עובדים. לעבוד בקטיף, דייג, חליבה או גיזום. האוכל זה כבר עניין של מזל.
התאגדויות מסדו את עבודת ה"וופרים" בחוות, דרכן מקבלים מידע, תשובות לשאלות וגם ביטוח בסיסי. כדי להשתייך להתאגדות יש למלא טפסים ואז מקבלים ספר עם מידע על החוות ודרכי התקשרות.

היססתי אם להרשם כי לא ידענו אם יתאפשר וגם כמה זה מתאים לנו, אבל קיבלנו בירושה מהמשפחה הקודמת שנסעה בקרוואן, את הספר של הוופינג משנה שעברה. המידע רחב. כל בעלי חווה רושמים מה סוג העבודה, כמה שעות ביום וכמה ימים בשבוע, מה ניתן לעשות מעבר לשעות העבודה (נהר קרוב, עיר, טיולים באזור או בילויים אחרים), אם מותר לעשן, אם הארוחות צמחוניות, על רוח האנשים שהם מבקשים לפגוש ועוד פרטים קטנים. באחת החוות אפילו נדרש חוש הומור. יש חוות לנשים או גברים בלבד, כאלה שרוצות שתבואו לעבוד לכמה ימים או למספר חודשים, וגם לילדים יש התייחסויות.

דפדפתי בספר לפי האזור בו אנו מטיילים, לפי סוג העבודות ובעיקר בהקשר לילדים. יש כאלה שרושמים במפורש “בלי ילדים”, אחרים כותבים “אפשר ילדים”, אבל פניתי רק לאלה שכתבו “ילדים מוזמנים” (CHILDREN WELCOME) . שלחתי מייל למספר חוות, בו סיפרתי על הטיול שלנו, כתבתי שנשמח להתנסות בעבודה בחווה למספר ימים ושאנחנו ג’מעה שדורשת שלפחות אחד מאתנו יהיה עם הילדים. חלק מהפניות נענו בכך שאין מקום עד עוד מספר חודשים (שמענו שיש חוות מאוד פופולאריות ומסודרות שרושמות אנשים הרבה מראש), אחרות כתבו שלא מארחים סמוך לחגים, ושתיים ענו שישמחו לארח אותנו. יצרתי קשר עם אחת מהן, שכתבה לי שהיא כבר לא משתייכת לאיגוד כי רוצים שהיא תחתום על יותר מידי טופסטלוגיה, וגם כי וופרים ביקשו ממנה להגיע לשלושה חודשי עבודה. היא אמרה שהיא מבוגרת מידי לתכנן לזמן ארוך כל כך. עוד כתבה שהנכדים שלה נמצאים רחוק ושהיא מאוד אוהבת ילדים.

אחרי שבוע הגענו אליהם. מרני ויו (YU), זוג אוסטרלי שגר במיסבוטי, חור בתוך המדינה. הדרך היתה יפייפיה - ירוק, הרים, שדות מרעה ונחלים. יו יצא אלינו ואמר שהוא לא המארח הרשמי אבל יעזור לנו להתמקם. פרשנו את הקרוואן ליד הדיר ועלינו לבית שלהם. מרני ויו הם אנשים מבוגרים ומאוד קלילים וחמים. הוא מהנדס שעובד ב 28 השנים האחרונות כעצמאי. היא מתחזקת את החווה. יש להם בקר, עזים, תרנגולים ואווזים. 


הארוחות פשוטות מאוד. הם שאלו אם יש לנו הגבלות כלשהן ואמרנו שהאיש צמחוני ושאנחנו אוכלים כשר, הם צחקו כי חזיר היא חיית המרעה היחידה שאין להם בחווה. בבוקר אוכלים ביצה מהתרנגולות. בצהריים ארוחת פועלים בסגנון פרוסה עם חמאה גבינה ועגבניה, ובערב הארוחה העיקרית, שהיא בדרך כלל בשר, מהמרעה שלהם. לארוחת הערב מתלווה גם אלכוהול, יין אדום או ליקרים שיו רוקח מפירות שהם מגדלים. סיפרנו על המשפחות שלנו. יש להם ארבעה ילדים בסידני, שמרני גידלה בעצמה ב HOME SCHOOLING (ילדים שלומדים בבית ולא בבית הספר) עד גילאי 8-9. בחגים הילדים באים לבקר עם הנכדים.

העבודה סבירה מאוד. מרני הכינה רשימה של מה שצריך ואמרה לנו לבחור מה וכמה שאנחנו רוצים. אני ניכשתי עשבים בחממה, האיש ניסר עץ שנפל והכין אותו להסקה וגזם דשא. האכלנו כבשים ותרנגולים, וגם ראינו איך הם מטפלים במסירות בעז שנעקצה על ידי קרציה קטלנית ולא יכלה להזיז את הרגליים. 



היה ברור לכולנו שהם רוצים אותנו שם בגלל החברה ובעיקר הילדים, ופחות בשביל העבודה. מרני סיפרה שיו הסכים להגיע לחור הזה רק כי היא לקחה חסות על החווה. זהו כפר קטן שלכל אחד יש בו שטח עצום. אמנם שכנה “קפצה” לתת תרופה הומיאופטית לעז, אבל ככה המרחקים מאוד גדולים. כל כמה חודשים יש להם הצפה, ובשיטפון האחרון נמחקה הדרך ל”מרכז” הקרוב, בו הם נהגו לעשות סידורים וקניות מידי פעם, כך שמעתה יש לעשות עיקוף גדול והם מצמצמים את מספר הפעמים שיוצאים לשם. זבל מפנים פעם בחצי שנה, לכן הם מטפחים קומפוסט לתפארת והחיתולים שלנו נשלחו עמנו בחזרה לפחים בעיר. אולי העסקת אנשים מזדמנים כ"וופרים", מספקת מעט עניין במקום שכוח האל הזה.

אחד המשפטים שחוזר כמעט בתנאים של כל חווה בספר הוופינג, זה שמגיעים לכמה ימים ואז מחליטים מה הלאה. כלומר לוופר יש אפשרות לתהות על קנקנה של החווה ולהפך. מבחינת החוואים, מדובר בהימור לא קטן. יש משהו מאוד אינטימי בלהכניס אנשים לבית שלך, למטבח, לסלון, בלי לדעת מראש מי הם. מרני ארחה וופרים מכל העולם במשך 27 שנים. הם היו לה לחברה, עזרו לה בבית והיא מצידה הכירה אנשים טובים (והילדים שלה למדו לקלל בכל השפות).

הילדים חגגו עם צעצועים של אחרים, ישבו על שטיח בבית רחב ידיים, עם חמימות של מדפי ספרים, פסנתר וצילומים של בני המשפחה מכל הדורות. מסטיק דיברה עם הפרות חופשי ולי היה כיף לא לשרוץ במטבח שלושה ימים.




מעבר לכך שהם היו אתנו סופר נחמדים, וארחו את הדציבלים של הילדים בהמון סובלנות, הילדים הכירו את הכלכלה העתיקה, שלא עובר בה כסף., אלא החלפה של יכולות. שאבא ואמא עובדים תמורת האירוח. נדרש זמן להסביר את זה, ואני לא בטוחה עד עכשיו שהם הבינו.

כשנפרדנו הפתיעה אותי תחושת העצבות אחרי מפגש כה קצר. הילדים כבר התרגלו לבית וצהלו להכנס לתוכו. מרני היא אשת שיחה נהדרת שהיה לנו כיף לשבת איתה ולקשקש כשהיא מתמוגגת מלראות את הילדים משחקים. יו היה מארח נעים שלא רק מבין את הצורך של אשתו לראות ילדים אלא ממש גרם לנו להרגש בנוח. הישיבה לארוחה משותפת בתוך סלון בייתי. ובכל זאת, כשהגיע הרגע, הצטלמנו, החלפנו חיבוקים, איחלנו לעז המתנשמת החלמה מהירה או מעט סבל, ונסענו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה