יום שבת, 13 בדצמבר 2014

צמאון, או - הרהורים על הגירה

זו הפעם השלישית שאנחנו פוגשים משפחה ישראלית על הדרך. זה לא קורה פה הרבה. המסלולים באוסטרליה מגוונים. בדרך כלל מדובר במפגש לרגע וממשיכים הלאה. גם משפחות אוסטרליות ואירופאיות יצא לנו להכיר, אפילו עכשיו יש לידינו משפחה הולנדית, מורה למתמטיקה ועורכת דין עם ביתם בת השנתיים. שוקולד שיחק עם המורה שח מט, והילדה שחקה עם מנטה. אבל אי אפשר להשוות לחיבור הישראלי המיידי. שעה אחרי ההכרות כבר יושבים יחד למדורה וארוחת ערב משותפת, הילדים משתוללים יחד ואנחנו מתנפלים אחד על השני כמו עלוקות בשאלות, עדכונים ושיחות עמוקות אל תוך הלילה.
אנחנו בקשר עם משפחות ישראליות שמטיילות בעולם. נחמד לראות שיש עוד אנשים שהחליטו על פסק זמן. זה מעניק מימד של שפיות להרתפקאה שיצאנו אליה. לחלק מהמשפחות הזמן מוגדר, אחרות יוצאות לחיפוש ולא מבטיחות לחזור.

יש באוסטרליה שפיות. אורך חיים הרבה יותר בריא מהמקום ממנו אנחנו באים. אין אוייבים, אוסטרליה מעולם לא יצאה למלחמה באף אחד. אבל לא רק הדברים הגרנדיוזים, אלא גם היומיום. המדינה לוקחת חסות על שעות הפנאי - הבריכה העירונית היא לרוב בחינם, וגם אם היא עולה, זה כמה גרושים (אצלנו צריך לקחת משכנתא בשביל מנוי בבריכה). בספריות אפשר לגלוש חינם באינטרנט עם המכשירים שלכם, ויש בהן גם חדרי משחק לילדים (אצלנו “ש...”). חופשות הילדים מגובות עם חופשות ההורים מטעם העבודה. בימים אלה ממש משפחות יוצאות לחודש חופש, יחד (אצלנו מלחמות על ימי חופשה או אנשים שמעדיפים להישאר בעבודה במקום לטפח זמן פנאי, תחביבים או להיות עם הילדים). המע"מ מסתכם בעשרה אחוזים. קניונים נסגרים על כל חנויותיהם בשעה שש. יש בתי קפה שמתקפלים בשלוש בצהריים (אצלנו זה יכול לקרות רק במסעדות הפתליות בכרם התימנים או בחומוסיות ביפו). בשמונה פיפי ולישון, אין עם מי לדבר. מאוד מרשים שאנשים חסים על סוף היום ובערב כבר לא יוצאים לסידורים ולבילויים, אלא נמצאים בבית.

פגשנו פה ישראלית שהכירה את בן זוגה בהודו, התחתנו בקפריסין, ניסו לחיות שנתיים בארץ ועכשיו הם מנסים כאן. בדיוק כשנפגשנו הם מצאו בית להשכרה עד הקריסמס. כמה ימים אחרי קפצנו לבקר אותם. אני לא רוצה לגרום לקוראים להזיל ריר על המקלדות, אבל מדובר בשטח עצום של יער מהאגדות, מתחת למרפסת שלהם זורם נהר ומסביב אחו רחב ידיים, כולל הבית המשגע שבתמונה, והכל בכלום כסף.

אנחנו חיים בתקופה בה הטווחים מתקצרים. אנשים חוצים יבשות ומוצאים אהבה, עבודה והגשמות אחרות מעבר לאוקיינוסים. ועם כל זאת מדובר במעברים חדים והם בכלל לא קלים לפרטים שבוחרים בהם.


בכל מקרה, אי אפשר שלא לשים לב, שהישראלים מקימים מושבות בכל מקום אליו הם נוסעים. כל מקבץ ישראלי אפשר למצוא על מספר בודד של דונמים, שלא לומר רחובות, שלא לומר "שכונה". קהילות ישראליות קמות בארצות הברית כמו בכפרים בצפון הודו. בביירון ביי, אחת לחודש הישראלים מארגנים מסיבת טראנס. לונדון דווקא כן מחכה לכם, עם קהילה ישראלית ענקית. בברלין כולם קונים מילקי יחד. למה אנחנו נוסעים רחוק כל כך ובסוף מחפשים לשרוץ עם הקרובים לנו?

אתמול זו היתה הפעם הראשונה שעשינו בטיול קבלת שבת רצינית עם ארוחה בשלוש מנות. הילדים היו באקסטזה שאי אפשר לתאר מחברה בשפה המוכרת. היה לנו קשה להיפרד. החלפנו טלפונים ומיילים, ואנחנו חושבים על נקודות הצטלבות אפשריות בהמשך.

אני לא קוסמוטפליטית. אני יכולה לטייל למקום אחר, להתאהב, לבקר, אבל תמיד לחזור. תהיתי אם מדובר בעצלנות, או היאחזות במוכר, אבל לא. גם  אין לי סנטימנטים לסממנים לאומיים, יש הרבה היבטים בהם קשה לי עם החיים בארץ. אולי בגלל שטיפלתי בהרבה מהגרים, ואפילו ניצולי השואה שבהם, הביעו את הקושי בתחושת הקריעה מהמולדת ואת ליבם החצוי, תמיד.

ראיתי הרבה מקומות בעולם, אבל האופציה של לחיות במקום אחר אף פעם לא קסמה לי. לפעמים יוצאים כדי להתנתק ולהתחיל במקום מחדש, מאפס, בלי שמכירים אותך וזוכרים לך. זה יכול להיות מפתה אלמלא כל מה שאנחנו מנסים ללכת ממנו רודף אותנו לכל מקום. חזרתי מטיולים ועשיתי שינויים בעקבות מה שלמדתי בדרך, זה יותר קשה, איטי ולעתים מתסכל בתוך הסביבה המוכרת, אבל זה אפשרי. כי אני מרגישה שיש לי בית אחד, שפה אחת וחברה אנושית אחת, בה אני מרגישה שייכת. התלבטות אחת פחות בחיים, גם זה משהו.

אין תגובות:

פרסום תגובה