חופשה עם הילדים, חלק ב': נופש פעיל.

אחרי שכתבתי את הפוסט האחרון, חשבתי – למה להגיד סאבלט? אפשר לקרוא לו "בית קיץ", נשמע הרבה יותר אירופאי, רגוע, מפנק.

אם כן, מה למדנו עם השנים על בית הקיץ שלנו?

חופשה עם הילדים, חלק א' -"הסאבלט"

תכננתי לכתוב פוסט מבדח על החופשה הזו, אם כי בינתיים שום דבר פה לא מצחיק אותי. אבל אחרי הפוסט הקודם על אוגוסט, התקבלו תלונות במערכת שהתריעו על בעיית אופטימיות קלה. לכן אני שוקלת לחלק את הסיפור לשניים, אולי ההמשך יהיה טוב יותר. חוץ מזה האנשים שלי בשטח טוענים שאתם לא קוראים באוגוסט, כי כולכם עמוק באופטימיות שדובר עליה לא מכבר. 

אוגוסט - מדריך הישרדות

הנה הוא מתקרב בצעדי ענק, החודש הזה שרציתם להתעורר בבוקר שאחריו, שקיוויתם למחות אותו מלוח השנה, שהשתוקקתם להיעלם מן העולם ולחזור כשהוא נגוז, נחבט, מת מפצעיו.

מקדימים אותו טקסי סיום השנה. אמנם לכותל אנחנו לא נוסעים, ובשלשות הם לא עומדים, אך בהחלט שומעים את "אולי עוד קיץ" (לא! לא עוד קיץ!), מביאים ממיטב הבישולים שילדים זבי חוטם ומלוכלכי גפיים מזנבים לתוכם את ידיהם המגואלות בדבק נגרים וכולם אוכלים יחד, מצטלמים, מסכמים ונושאים ברכות, חוץ מהילדים כמובן, שעסוקים בלטפס על עץ בלי יכולת לרדת ממנו לבד.

שיר הלל לקהילה, או - למה עברנו לפרדס חנה

בתקופת הרווקות שלי, בין טיוליי בארץ ובעולם, חייתי בבנימינה שלוש שנים. זו היתה תקופה של התבודדות, אבל כשכן יצאתי להתחבר, מצאתי את עצמי רוב הזמן בפרדס חנה, נהנית מהתגודדויות של חברים סביב מדורות, שרים ואוכלים יחד. התאהבתי בשדרות הדקלים המתנוססים משני צידי הכביש שמחבר את בנימינה לפרדס חנה, ועד היום כשאני עוברת בניהן זה מרגיש לי כמו תעלה מכושפת.

אחרי לידת בתנו השניה, ידענו שאם נשאר במרכז, לא נמהר לעזוב, בעיקר בשל נוחות הקרבה המבורכת לעבודה ולהורים. הגלגול ההוא היה הרתפקת נעורים נעימה, עכשיו רציתי לבחון את המקום מן ההיבט המשפחתי, האם נכון לגדל בו ילדים.

תדע כל יולדת עברייה

הפוסט הזה הוא תשובה לאחיינית שלי בת ה 12, ששאלה אותי למה ילדתי בבית. כמו שאומרים תמיד לגבי בנים, שעד שהם יגדלו לא יהיה צבא, כי נעשה שלום, אני מאחלת לנו (לא באותה הצלחה של השלום עד כה) שעד שהיא תגדל, יכבדו זכויות נשים, ויאפשרו לנו ללדת כרצוננו.

התשובה שלי מתחילה כך – אני לא יולדת בבית חולים כי אני לא חולה. בהיריון הראשון השתתפנו בסיורי לידה בכמה בתי חולים, והתפאורה של מזרקים בהיכון, וילונות לבנים וחדרים ללא חלון נראו לי לא מתאימים לחוויה המיוחלת.

סיפור לידה בשלוש מערכות

אם לצאת, אז רק כדי להתמתח...

בחירה.

אמרנו ווטסו, זוכרים? זו היתה אחת המשאלות שלי להספיק לפני הלידה. חוויתי את הטיפול, שיאצו במים, בשבוע 40 בשתי הלידות הקודמות, עם אותה מטפלת,היה תענוג. הפעם לא יכולתי להגיע לבריכה שלה בגבעתיים, אבל הבנתי שיש פה כמה מטפלות מקומיות טובות, קבלתי המלצות וקיוויתי לספונטניות במגבלות הזמן. מטפלת אחת לא יכלה, אחרת נשמעה לי לא טיפולית בעליל (כשהתייעצה איתי איפה אפשר לקיים את הטיפול) והשלישית הפנתה אותי לחברה, והיא יכלה. קבענו ל11 בבוקר בבריכה בשרון. שלפתי מהבוידעם את בגד הים ויצאתי לדרך.

רגע לפני לידה - פרידה.

לפני שבועיים יצאה לשביל הבית, והגיעה עד השער. הוא לא נעול, אך היא יודעת היטב שכאן היא אמורה להיעצר. הפעם פתחה אותו, תוך שהיא מסתכלת עלי בהתרסה. עמדתי בקצה השני של השביל מביטה בה ללא מילים. היא פתחה את הדלת ושוב חדרה לעיניי. ואז החצופה הזו יצאה החוצה וסגרה אחריה את השער בחיוך מנצח. ראיתי את רגליה הקטנות בתחתית השער, היא לא זזה. הייתי בטוחה שכך תישאר ואז תפתח אותו ותכנס שוב. אבל אחרי כמה שניות היא החלה לצעוד ויצאה מטווח הראייה שלי. זה היה השלב בו זינקתי, קראתי לה ורדפתי אחריה ברחוב, ההליכה הנחושה שלה הממה אותי, היא אפילו לא הסתובבה לאחור. תוך כדי שהרמתי והחזרתי אותה משתוללת בזרועותיי אל הבית, הרגשתי שהיא אומרת לי "הנה אני נפרדת".

מה הקשר בין "האח הגדול" לסמכות הורית?

לסמוך

בפרוץ עונה נוספת של החוויה המפוקפקת – האח הגדול, אני בודקת את הקשר של התוכנית הזו לסמכות הורית, ובכלל - מדוע הריאליטי היא השחתת הנפש נטו? ומהי סמכות מיטיבה? בשורה התחתונה – לכו חפשו סמכות בעצמכם. 

בין אימהות לקריירה

אתם תופסים אותי בדרך לרואה החשבון שלי, לסגירת התיק, העסק שגידלתי, פָרנסתי ב 11 השנים האחרונות, העבודה בה הגשמתי ויצרתי. אני עדיין עובדת – כשכירה, עם נוער בסיכון והוריו, ומספר שעות בקליניקה. נהנית מכל רגע, אבל עם כמות הטיפולים והייעוצים שאני מעבירה היום, אפשר להסתפק בהגשת קבלות ישירות למס הכנסה ולא צריך רואה חשבון שלם, דו"חות שנתיים ושאר בירוקרטיות. אבל אולי נתחיל את הסיפור מהתחלה : היתה לי פעם קריירה. 

הילד השני (וגם אלה שאחריו)

צילום : ברק דנין

בילד/ה הראשון סידרנו חדר, השתתפנו בקורסי הכנה ללידה, הצטלמנו לאלבום הריון, עשינו יוגה, אכלנו נכון, נשמנו ונשפנו ללא לאות. את הילד השני כבר עשינו על הדרך, בתנועה. בגלל שיודעים פחות או יותר לקראת מה הולכים, החרדה - גם מהלידה עצמה וגם ממה שקורה אחריה, מווסתת. יש לכך יתרונות רבים אולם בכל זאת כדאי להשקיע מחשבה, תכנון וזמן, בהרחבת המשפחה, גם כשאנחנו כבר יודעים, משהו. 

מיניות בגיל ההתבגרות

תמר מזיכרון שואלת:
בתי בת ה 16 מסתגרת עם החבר שלה בחדר, אין לי אומץ לדבר איתה על זה, אבל אני מאוד מודאגת. היא עוד ילדה! אמנם אני מכירה אותו, הוא חבר מהכיתה, אבל בכל זאת...

מידי פעם אפרסם בבלוג תשובה להורים שפונים אלי (בזהות בדויה). היא אינה תחליף לפגישת ייעוץ, אלא אפשרות להסתכל על מה שקורה ממקום אחר ואסיים בקריצה, בצורת מערכון בשם "הדיאלוג". 

אייר : עופר פיירשטיין

תמר, אני מבינה את הקושי. ברוב הבתים יש שתיקה לגבי המון נושאים, קל וחומר לגבי מין. אבל ביד של כל אחד מאתנו ההורים, לשנות את המגמה המתחסדת הזו. לצערנו ולשמחתנו, הדברים קורים גם כשאנו שותקים וגם כאשר איננו רוצים להישיר מבט למציאות. הנה - בתך סוגרת את הדלת בלי לשאול שאלות.

פוסט פוסט פסח - קצר, עם הצעה בסופו

מצות

האתגר היה לדאוג ליציאות חלקות לכל בני המשפחה. אחרי כל ארוחת מצות דשנה, קינחנו במיץ פרי הדר שנסחט במקום, כדי להקל על המערכת לפרק את היציקות. חובת הירקות בארוחה מעולם לא קיבלה תוקף חד יותר. ועם זאת, אי אפשר היה לפסוח על מסורת המצה עם השוקולד, שהיא אולי החדווה היחידה במאכלי חג זה.

אמא לשניים יוצאת לחירות - חופשה בלי הילדים

הפנטזיה החלה להירקם כשבאחד מימי השישי, לפני הארוחה אצל ההורים, קפצנו לפאב האירי ברחוב הירקון. בדרך חזרה עברנו בטיילת של תל אביב והופתענו לראות שיש אנשים שיודעים חופש מהו, ים מהו, בירה מהי ועוד אנקדוטות שיצא לנו להכיר בעבר, אם כי הזיכרון מטושטש. מה עם סופשבוע רק אנחנו בתל אביב?

אמא לשניים דורשת שיוויון בנטל

הנה סיפור שלא מצדיק את עקרון היחסיות: במהלך השנה סיגלנו תורנויות הקפצות של הילדים עם אימהות שכנות כדי לחסוך בתיזוזים שבדרכים פעמיים ביום. לפתע נחשפתי לתופעה מרשימה – כשאני מגיעה לאסוף את החבר בשעה 8 בבוקר, אחרי שאנחנו ערים בין שעתיים לשלוש, עמוסים בפעילות בלתי פוסקת הכוללת משחקים, אוכל, ויכוחים והגיגים, צריך לגרד את הטרמפיסט עם שפכטל מהמיטה. עמוס קורי שינה טריים הוא נמרח באוטו שלנו ומחרחר בדרכנו לגן. ואני שואלת – איפה הצדק החברתי?

או, אם זה כך, אז על מי אפשר להאציל סמכויות?

אמא לשניים, והפעם - בחורף

ישנם בין הבריות, כאלה שסדר ההתעוררות שלהם הוא מן תהליך נחמד שכזה: יקיצה, פיהוק, התהפכות, התרפקות, חיבוק הכרית, התמתחות, ישיבה, עמידה, פיפי וכו'. אצלנו במיטה התהליך הוא כדלקמן: שינה > קפיצה. או אצלה – שינה > קקי.