יום שישי, 23 באוגוסט 2013

חופשה עם הילדים, חלק ב': נופש פעיל.


אחרי שכתבתי את הפוסט האחרון, חשבתי – למה להגיד סאבלט? אפשר לקרוא לו "בית קיץ", נשמע הרבה יותר אירופאי, רגוע, מפנק.

אם כן, מה למדנו עם השנים על בית הקיץ שלנו?


א. מינון הגלישה של האיש ירד והתחלנו להתאהב בחופשה השנתית הצפונית גם בלי קשר. ב. פעם היינו באטרף לצאת ולעשות דברים. היום אנחנו מכריזים – טבילה במעיין, סדנת שוקולד, הופעה במצפה כנרת מול שקיעה, לא עושים יותר מנסיעה אחת ביום. ג.על מנת לשמור על טמפרטורה של יונקים, בשעות החמות אנחנו או במים או במזגן. לא מסעות ולא חיפושים. ד. מפגשים עם חברים שלנו מהאזור או כאלה שבאים לבקר – בעדיפות עליונה, זה כיף לנו והילדים בשָמים, מתאווררים אחד מהשני. ה. לתת זמן טעינה לכל אחד מאתנו – תורנויות שינה בבוקר, קריאה, גלישה, כשהשני עם הילדים. ו. ללמוד מכל בית שביקרנו בו ולאמץ את מה שנראה לנו נכון. למשל -

בבית הזה אין שעון לא על קיר, לא בתנור, לא בתקרה. אני לא יודעת מתי לבשל, מתי הנקתי, מתי אני עייפה (כל הזמן). מצד אחד אפשר להשתגע, מצד שני יש בזה משהו משחרר ומסתבר שאפשר לבסוף להתרגל.

מפגעים בדרך

כמו בכל שנה הגענו למעיין מגדל. בריכת מים מאבן בזלת, גדולה ונמוכה, ובסביבותיה עצי אקליפטוס מצלים ונעימים. אף פעם לא היה שם נקי, אבל הפעם התבאסנו. ערמות של זבל, כלים חד פעמיים, שקיות וחיתולים על שפת הבריכה וכל השטח מלא עטיפות ארטיקים שנקנו מהגזלן שהתמקם שם. פיסת טבע יפיפייה שנהרסה על ידי מטיילים – חובבי טבע שלא יודעים לשמר אותו.

תשמעו – ליפול עם אבטיח זה אחד הקשים. אנחנו מקישים עליו ושומעים הד שלא היה מבייש את אלאדין, מריחים אותו מקילומטרים והירקן המקומי ממליץ עליו ולא על אחר מלבדו, משלמים מיטב טבין ותקילין, מגיעים הביתה, פותחים אותו בציפייה, בהתרגשות ו – אכזבה. עכשיו,
 אי אפשר לזרוק את כל היציקה, הוא גם ייעלב. אז אוכלים מידי פעם, מתבאסים ומחכים שיגמר, ואת החצי שנשאר במקרר זורקים אחרי יומיים. לעומת זאת אבטיח טוב, שהולך לך איתו, זה שמחה בסדר גודל של בית השואבה, ולא משנה באיזה גודל, הוא מתחסל תוך יום.

זבלונים. מדובר בבובת גומי קטנה מפלסטיק שמגיעה עם ארטיק די מזעזע. אני לא יודעת מי הקופירייטר החריף שהגה את השם, בכל מקרה - הלך לו. הודעתי להם שמשאירים אותם בבית כי הם לא יעמדו בעומס החום. אבל כשהיינו בקטיף ברמת הגולן, על השביל בדרך הוא מצא אחד, וכשחזרנו למכונית הוא מצא אחד נוסף ומסר אותו באבירות לאחותו. חופשתנו הפכה בין רגע למשחק "חפש את הזבלון". כל רגע נתון מישהו יכול היה לצוץ עם השאלה. אם הוא נמצא ברגע – חזרנו לנשום, במקרה שלא, האירוע הפך לסוג של חורבן בית. השיא היה כשבוקר שלם הפכנו כל בלטה, גם כזו שאין לה הופכין, כשהיא טענה שהזבלון נעלם לה, בסוף מצאנו אותו ביד שלה.

הפתעות בדרך

ראינו פה צב בחצר. שנים לא ראיתי צב, זו חיה שלא שרדה את ריבוי הכבישים והמכוניות, פעם בכל חצר היה צב. עכשיו יש אותו בעיקר בספר "הצב של אורן".

מצאתי בבית הזה ספר שחיפשתי הרבה והתחלתי לקרוא אותו. לא יודעת מה חשבתי לעצמי - 480 עמודים. יומיים לפני שעזבנו, הייתי בעמוד 32 והחזרתי אותו למדף. אופטימיות נצחית.

בעלי הבית השאירו לנו רשימת בעלי מקצוע מהקהילה המקומית. אנחנו מגיעים לבתים של אנשים, בדרך כלל לכניסה אחורית או לחדרון שיש בו מקרר, או מדפים, לידם רשימה וקופסא לכסף, ואנחנו לוקחים, מהאופָה - לחמים, ממישהי שחובצת גבינות - יוגורט ולבָנה, כותבים מה לקחנו וכמה ומשאירים כסף. קניה באמון מלא, בלי צורך לתאם או להיות נוכח, כל כך פשוט ומעורר השראה. 


אגב פשוט, כשרצינו להתפנק קלות, רכשנו קופונים לארוחת בוקר בחדר האוכל של בית ההארחה בקיבוץ, מזילים ריר על המשפחות שנופשות על אמת. זה הזכיר לי שלפני הילדים, כשהיינו באירוח קיבוצי כלשהו, ארוחת הבוקר הוגשה בין השעות שבע לתשע וחצי. ומי שקם באחת עשרה? חשבתי לעצמי, לא מגיע לו לאכול? היום, אני תוהה - שבע זה הכי מוקדם שהם יכולים? כי אנחנו מדפקים על דלת חדר האוכל, רעבים, מתחננים להיכנס אחרי זמן לא מבוטל שאנחנו ערים בפעילות נמרצת.

כשלא היינו צריכים לנגב, או לרחוץ, או להקריא, או להאכיל, זה קרה בעיקר בערב, אחרי שלפחות שני שליש מהילדים ישנו, יכולנו להתנדנד בערסל לרגעי חסד, תוך שאנו מביטים בכוכבים היפים של הצפון.

סוף

כל קיץ אנחנו תוהים אם היינו יכולים לעבור לאזור ומגיעים למסקנה שלא. זה רחוק מידי מהכל, נכון שרק בית הקיץ שלנו יהיה פה. כשנשמעים יותר מידי "אני רעב" או "משעמם לי" אנחנו מבינים שהמיצוי מתקרב. כשהתחילה אס"ק (אווירת סוף קורס) אכלנו יותר בחוץ במקום לבשל, נשארנו יותר בגן השעשועים במקום לנסוע.

בבוקר אחד כזה, הוא שואל אותנו איזה מתקן אנחנו הכי אוהבים בגן השעשועים. אנחנו מתלבטים ושניהם מנצלים את ההשהייה לשטוח בפנינו מה הם אוהבים ולא אוהבים בכל מתקן. בסוף הוא לא שוכח וחוזר אלינו, אנחנו עדין שותקים. "אני יודע", הוא מבריק, "את הספסל"! אבחנה דקה לפספוס.

שני פלוסים הגדולים הרווחנו בחופשה. הראשון - שבלי הגנים והחברים שלהם, שני הבנדיטים התקרבו מאוד אחד לשניה. השני – הקשר לאבא התחזק, נראה איך נתמודד מהגמילה בקרוב. בינתיים, אנחנו בדרכנו לסבתות להתאושש.


תגובה 1:

  1. מקסים ושנון כרגיל. מזדהה עם הרבה ממה שכתבת, גם בחלק א וגם בחלק ב. אוהבת תמיד לקרוא את מה שאת כותבת, ולראות איך את מצליחה לצמוח וללמוד מכל סיטואציה. שתהיה חזרה נעימה לשגרה ובהצלחה עם כל ההתחלות החדשות. נשיקות, טלי.

    השבמחק