מתחת לחגורה - מידע על מין לנוער

למה יש מחזור? מתי אסור לרופא נשים לבדוק אותך?אילו אמצעי מניעה מגנים גם מפני מחלות מין? מה הקשר בין מין ולחץ חברתי? מתי יחסי מין אינם חוקיים? מהי אורגזמה ואיך בנות מאוננות?

אני כותבת את הפוסט הזה, כי הלוואי שמישהי היתה יושבת איתי הי אז, ומדברת איתי, במקום שאלמד את מה שצריך, בתנועה, תוך המון בלבול. את המידע אספתי עם קולגות, התראפיסטיות במקום עבודתי עם בני נוער. אלה ישבו בסדנאות נבוכים וסקרנים. שמענו מהם שבהפלה תינוק יוצא עם הקקי, שחבל שאין להם איברים כמו בסרטי הפורנו, שמספיק לקחת גלולה אחת כדי להגן על הגוף מהיריון.

נראה שבעידן הרשת כולם יודעים הכל. בפועל, המידע של בני נוער הוא חלקי ואף שגוי. מי שאמור לתווך להם את עודף הפרטים הוא אנחנו המבוגרים. הנה כמה תהיות, שאלות ורעיונות, לדיבור כן ופתוח על הנושא.

כלכלת השוק לפעוטות

פעם בכמה חודשים אנחנו מתכנסים בגינה ציבורית לשוק יד שניה של ילדים. זה אירוע שמעודד לרוקן את הבית מכל מיני בלתי נחוצים למיניהם. אפשר למנף אותו לטובת פרידות ונתינה של משחקים וחפצים שכבר לא בשימוש שלנו ואחרים יכולים להנות מהם. זהו גם אירוע של יצירה. ילדים מכינים ואופים, בונים ומפיקים, אבל מעבר לאלה, זהו מקום שמאפשר לילדים ללמוד משהו על פעילות ענפה מימי קדם ועד היום - מסחר.

לפני חצי שנה הגענו מוכנים, עם לימונדה טבעית תוצרת בית. זה היה באוגוסט אז טרחנו להקפיא את הבקבוק כדי שהמשקה יוגש קר ומרענן. מיקמנו שולחן, עליו שלט יפה שהוכן מבעוד מועד ובנימה אקולוגית הנחנו על הדוכן כוסות רב פעמיות. שלושה שקלים לכוס נראה לו סביר. הוא ישב וחיכה לקונים.

אוכל וחגים - יחסינו לאן.

העיסוק האובססיבי, הלא קשור והמופרך של הישראלים באוכל בחגים, יצא לי מכל החורים של המצה. אובססיבי, זה לא למצוא שום אוכל פרסי ראוי משושן הבירה, אז ללכת על האוזניים של המן במילוי דונג בטעמים. לא קשור, זה להפוך את יום העצמאות לחג העלהאש האולטימטיבי. מופרך זה יום כיפור, מועד שסוף סוף אין בו אוכל, ואז כל היום דנים איך להעביר את הצום, כמה ומה לאכול לפני, ולשתות ואיך לשבור את הצום בסופו. 

לכולנו יש מערכת יחסים מורכבת עם אוכל.

מצעד ספרי הנשים שלי

לכבוד יום האישה, אספתי עשרה ספרי נשים, שהראו לי דרך, שהמטירו עלי השראה, שפירקו אותי לחתיכות, וחיברו אותי בחזרה. שהזכירו לי מאין אני באה ולאן אני הולכת. כדי להודות להם על שהפגישו אותי עם שיגעון. דיכאון. חמלה. יצירה. אמונה. גוף. לפניכם המצעד המלא:

הספה - אגדה שהיתה באמת.

ובכן, על מה ארצה לספר לכם היום? על ספה.
סתם ספה לכאורה, אך לא סתם היא.
ומה כל כך מיוחד בזו הספה?
שירשנו אותה מסבא וסבתא בעודם בחיים? לא.
שהיא ירוקה דהויה כצבע קיווי רקוב? לא ולא.
שכפתוריה נפרמו ומתוכה יצא בקרוב דג עם שלוש משאלות? גם לא, וחבל.

אגלה לכם סוד. ספה זו קסמה טמון בעובדה, שכשאני שוכבת עליה מקופלת, אין בה מקום לעוד איש בעולם, ולא משנה מה גודלו של איש זה ולא משנה באיזה עולם מדובר.

מגיע עלם, חמודות אמנם, אך קפיציו נמתחו דיו כיאה לגיל 7 והוא רוצה, איך לא? – לקפוץ (קפיצותיו לא מכבר גרמו לספה לשכול שניים מכפתוריה, אך טרגדיה זו אינה עוצרת בעדו להמשיך במרץ). בכל מקרה, כרגע, אין לו היכן, הספה מלאה בי. רחמונס.

הכן ילדיך לחורף - על מחלות וילדים.

ממחקר קטן שערכתי בשנים האחרונות, באופן מאוד לא מדעי, וללא קבוצת ביקורת, הגעתי לכמה מסקנות מתישות. 1. מי מהילדים שילך יותר יחף, עם פחות שכבות בגדים ועם שיער רטוב בגשם שוטף - יהיה פחות חולה.  2. ככל שנתאמץ שהאחים לא ידבקו - כך הם ידבקו מהר יותר. 3. שלב הדגירה של המחלה אצל הילד שידבק שני, הוא בדיוק משך המחלה של הילד שנדבק ראשון. כלומר כשרואים את האור בקצה המנהרה, מיד נכנסים למנהרה נוספת.

אז כמה עצות (לא מקצועיות בעליל) למחלות חורף הבאות עלינו בסערה.

לא לבעלי לב חלש - ההתנסות שלי במימון המונים, הדסטארט

אפשר להכתיר את החודש שלי בקמפיין מימון ההמונים, כבין הסוערים בחיי, אם לא ה. עברתי אי אילו אירועים שהוציאו אותי מאיזון, אבל בדרך כלל הם היו נקודתיים והגלים שלהם היכו לטווח קצר. הפעם זה היה לונה פארק רגשי שהעיף אותי בבעיטות בין רגשות באופן אינטנסיבי. אולי הייתי צריכה לחזות מראש. כי לא הצעתי פה איזה צ'יפ אלקטרוני שיכין מקרמה ללא מגע יד אדם. את הכתיבה שלי הצעתי פה למכירה, את לבי. ולשים כך את עצמי על קולב מול כל העולם ואחותו, זה פגיע ומטלטל.

איכות כתיבה שלי ברורה לי כמו סברס באוגוסט. השאלה פה היתה אחרת, אם יצביעו לי. אם אבחֶר. רפי פרסקי אמר אחרי ההדסטארט שלו, שעבורו זה היה לתלות את עצמו בכיכר, ולחכות שאנשים יורידו אותו...

מה חשבתי לעצמי

מה שחשבתי לעצמי, הוא שאחרי שש שנים מכונסות בבית עם הילדים, החוץ יחכה לי. שבדיוק היכן  שהפסקתי, אקפוץ שוב על הרכבת בקלילות מופתית שכזו ואשתלב, ואתקבל בזרועות פתוחות. אני רואה את כל האמהות שעוצרות כדי לקחת נשימה עם הילדים, ואת המחיר שהן משלמות. כתבתי על זה בתיזה שלי, אבל זו היתה תיאוריה. עכשיו זו מציאות.

לא קל. לא קל לחזור. הרי אם הייתי ממשיכה את הקריירה שלי בקו ישר, היום הייתי במקום אחר לגמרי. עם קליניקה מלאה כמו שהיתה לי לפני שהתחלתי להשריץ לכל הכיוונים והמון תהודה מבחוץ. יש לי ידיד שהיינו יחד עיתונאים בעיתון חיפאי בתחילת הדרך, היום הוא כתב בערוץ 2. אמנם לא עשה משפחה, אבל עף קדימה ובטיל.

על לעשות כלים אף אחד לא נותן לייק. לפעמים כשאני רוכנת על הכיור, או תולה כביסה, אני מסתכלת מסביב ובא לי שמישהו יצעק מאחור "איפה מחיאות הכפיים????". אז אני לא על האמפי בקיסריה, ובכל זאת, לא רוצה שהטייטל שלי יסתיים באמהות טובה. יש לי עוד הגשמות בחיים.

אצלכם בסלון

שעת ערב מוקדמת, אחרי העבודה, הסידורים, כל מה שצריך לעשות – נעשה, ומה שלא – כבר ידחה למחר. הבית נראה סביר. מכינים איזה קפה או כוס יין, ומתרווחים על הכורסא הכי נוחה בסלון. כל כך נעים לשבת כך בסוף היום, עם רגליים על הכורסה, ולבקש חומר, טקסט, שמצד אחד לא יצליף בכם על מי שאתם וילמד אתכם איך לחיות, מצד שני לא יהיה ספר טיסה רדוד שכתבה דוגמנית צמרת בזמנה הפנוי, ומצד שלישי לא יתחיל להתפלסף אתכם על משמעות החיים. כי למי יש כוח לחיים, ועוד בעלי משמעות, בסוף יום? אין לכם גם כוח לספר של 600 עמודים, כי אחרי כמה עמודים אתם כבר שומעים את הנחירות של עצמכם.  ואז מונח לידכם הספר "מסיבת יורה",

שומרי מסך - על ילדים, מסכים ומה שבניהם (כלום)

ביום לזכר רצח רבין, הודיעו לנו שעל ילדי בית הספר לבוא בחולצות לבנות, יהיה טקס והם ידברו בכיתות בהתאמה לגיל. מה אפשר להגיד בהתאמה לכיתה א' על הדבר הנורא הזה? חשבתי לעצמי כששקלתי אם להכין אותו למפגש בנושא בכיתה. כשהוא חזר הוא סיפר על הרצח, היו לי דמעות בעיניים. לא בגלל הרצח, עליו בכיתי אז והרבה. אלא עליו, על המפגש שלו עם המציאות, על זה שהוא מתחיל להבין חוקיות אחרת מזו שהוא הכיר עד עכשיו.

אנחנו מנסים לשמור עליהם ככל הניתן, לא כדי שיחיו בבועה, אלא כי אני חושבת שיש חשיבות לזמן בו נחשפים ילדים למידע על העולם. לכן כל כך מפחיד אותי הדיון לגבי פלאפונים.

הקרב (הלא ממומש) על ההרדמות

לצוואר הבקבוק של היום, אנחנו מתארגנים יחד. אוכלים ארוחת ערב, מקלחות, סיפורים, ואז יש תמיד מין פיצול כזה: האיש בהרדמות ואני - על הבית. ברירת המחדל הזו התקבעה מכמה סיבות. אחת, כי אני יודעת לארגן את הבית יותר טוב, שניה כי אני יודעת לארגן את הבית יותר מהר, ושלישית – כי זה האוטומט שלי. מי שמרדים – שוכב, קורא, מודט או, וברוב המקרים בנוסף, נרדם יחד איתם. מי שבמופקד על הבית – רוחץ כלים, מחזיר חפצים למקום, מכבס, תולה, ובמקרה שכפות הרגליים נדבקות לרצפה, גם מעביר סמרטוט. אין מה לדבר – חלוקה צודקת. המטרה הבלתי מוגדרת, היא שבשעה שמונה בערב, כן כן שמונה, הבית שקט ונקי ואנחנו מקבלים לווריד שעתיים של מירוץ נגד הזמן לעשות מה שאנחנו רוצים, למשל לסיים משפט.

משהו חדש מתחיל, או - כמה מילים על טיפול

כשהייתי קטנה, אולי בת 9, התחיל הגיל בו כל מה שדיברו עליו החברות בכיתה, היה מי תישן אצל מי מתי. זו היתה הפריצה החברתית ובנות הכיתה היו בהתרגשות בלתי פוסקת ועבדו בשיטת המיטה החמה. בליל שישי שכזה, ישנה אצלי יעל (שם בדוי), כשקמנו בבוקר היא לא חשה בטוב. היא לא הספיקה להגיד את זה, ומיד הקיאה במסדרון ביתנו. אחר כך הקיאה שוב, הפעם קלעה לכיור בחדר האמבטיה. הבית התמלא ריח רע, בחילה התחילה לעלות לי מהמעיים צפונה. פרשתי לי לחדר ומידי פעם הגחתי לזירת ההתרחשות לבדוק מה קורה. אמא שלי ניקתה את הקיא מהכיור ומהרצפה, אחר כך הציעה ליעל תה, והשכיבה אותה בסלון עטופה בשמיכה כשחיכינו שאימה תבוא לקחת אותה. אני בטוחה שלאמי היו מאוויים אחרים לשבת בבוקר, יום המנוחה היחיד שלה. ובכל זאת ראיתי אותה מביטה בעיניה הטובות ביעל, מנקה את הקיא מהרצפה ומהכיור, מניחה את ידיה הנעימות על מצחה. אני ממש זוכרת שתמהתי מאיפה שאבה כוחות לטפל בחברה שלי במסירות אין קץ.

הפאזל ועונשו

לא יודעת מה חשבתי לעצמי כשהתחלתי פאזל אלף חלקים בכיפור. קיבלתי אותו לפני שנים, מחברים שידעו על החלום הזה שלי, לשבת ולעשות פאזל ענק כשאהיה גדולה. לא מצאתי זמן. זו היתה תקופה בה חשבתי שאין לי זמן. כמה תמימה הייתי.

ביום כיפור, עם התנחלותנו בבית, פרשתי אותו על שולחן הסלון, ומיליוני חלקים נשמטו משקית ורדרדה, ציור מצחיק ומלא פרטים. ישבתי אובדת עצות מול מאות החלקים, ושקלתי שוב. אבל השקית כבר נפתחה, הילדים היו בעניין, ביום כיפור בלי מחשב טלפון ושאר מסיחים – אשתלט עליו, חשבתי לעצמי. כמה מגלומנית הייתי.

קץ לנדודים

שמעתי על משבר החזרה אחרי טיול ארוך, אבל חשבתי שהוא יפסח עלינו, שנגיע אסופים, מאורגנים על עצמנו. אצלנו זה יהיה אחרת. מכירים את ההצהרה הפנימית הזאת? אבל כל כך הרבה זמן סחבנו בנדודים, שכבר נמאס לנו. חודשיים וחצי הסתובבנו בין הורים, חברים, סאבלטים ואוהל על הכנרת. על מי לא שמרנו? כלבים, חתולים, תרנגולים, אוגרים וארנבים. הטלטלות עם המזוודות בין בתים של אחרים הזכירו שעדין אין לנו מקום.

ספגנו את המצב יפה, זה אולי אחד הפירות הראשונים לקטוף מהטיול. הגמישות. זורמים עם מה שקורה. מסתגלים למצב. ובכל זאת. האיש התחיל לעבוד ונעלם כמו פטה מורגנה. הפרידה ממנו היתה קשה מנשוא במיוחד למסטיק שהיתה רגילה לנוכחות שלו 24/7 כאילו היא ברורה מאליה. היום היא כבר יודעת להגיד "אבא בעבודה" בדיוק כמו האחרים. לקח זמן להתארגן על בית, וכשמצאנו, התאפשר לעבור אליו רק כעבור חודש, על תחילת השנה. החתימה על חוזים מול כל מיני גורמים, היוותה עבורנו נחיתת אונס, מן תחושה של חוסר אמון שכל הזמן צריך לקבע אותו במיליון סעיפים ומליארד תתי סעיפים. המון פחד.

לא בסדר - בואכה חשבון נופש.

שוב ושוב הסוגיה הזו ביני לבין עצמי. אני רואה בפייסבוק אנשים, נשים בעיקר, מתגייסות לכל מיני פרויקטים יפים של התנדבות, גיוס כספים לתרומה, מזון לחג. הן סופרוומניות בעיניי. איך הן עושות את זה? רק אני רוצה כל הזמן לישון? ההשוואה הזו גורמת לי להרגיש לא בסדר, שאני לא מכווננת לקהילה, שאני לא בנתינה. כי אני יכולה להיות בסדר ולצאת טוב עם כולם, או לבחור בנאמנות לעצמי ולמצבי.

זה לא קשור רק למחוות גדולות, אלא ללהחזיר טלפון, או לשכוח משהו חשוב, או ללכת למפגש שידעתי עליו הרבה מראש, אבל עכשיו ממש אין לי כוח. שנות ההתכנסות עם הילדים הקטנים גררו אותי למקום הזה, המאוד בייתי. ואז יש את הפער הזה בין מי שהייתי למי שאני היום. בין מה שאני רוצה למה שאני יכולה. בין פנימה להחוצה. המון גשרים לחצות.