יום ראשון, 10 בינואר 2016

לא לבעלי לב חלש - ההתנסות שלי במימון המונים, הדסטארט

אפשר להכתיר את החודש שלי בקמפיין מימון ההמונים, כבין הסוערים בחיי, אם לא ה. עברתי אי אילו אירועים שהוציאו אותי מאיזון, אבל בדרך כלל הם היו נקודתיים והגלים שלהם היכו לטווח קצר. הפעם זה היה לונה פארק רגשי שהעיף אותי בבעיטות בין רגשות באופן אינטנסיבי. אולי הייתי צריכה לחזות מראש. כי לא הצעתי פה איזה צ'יפ אלקטרוני שיכין מקרמה ללא מגע יד אדם. את הכתיבה שלי הצעתי פה למכירה, את לבי. ולשים כך את עצמי על קולב מול כל העולם ואחותו, זה פגיע ומטלטל.

איכות כתיבה שלי ברורה לי כמו סברס באוגוסט. השאלה פה היתה אחרת, אם יצביעו לי. אם אבחֶר. רפי פרסקי אמר אחרי ההדסטארט שלו, שעבורו זה היה לתלות את עצמו בכיכר, ולחכות שאנשים יורידו אותו...

חוץ מלכבוד היורה, תכננתי עוד מסיבות בחיי. כן היתה תקופה בה הפקתי מסיבות. התחיל מאיזו יומולדת שהלכה טוב ועשתה חשק. המשיך בזרימה לאורך הקיץ ואז ערכתי מסיבה באזור החגים. התאריך שנקבע נפל על משחק כדורסל קריטי ובנוסף, באותו ערב החורף בחר להופיע. הבית בו נערכה המסיבה כבר הושכר, הדיג'יי כבר סימן את התאריך וקיבל מקדמה, לא היה פייסבוק, היו בקושי מיילים. נפלתי בסגנון חופשי. הגיעו למסיבה אולי עשרה אנשים. ישבו במרפסת, שתו בירות והתבוננו בסערה. אף אחד לא רקד. אחד מהעשרה היה קובי בסון, ידיד מאותה תקופה שחידשתי איתו את הקשר עכשיו, בעקבות הדסטארט. ואני לא אשכח לו, איך הוא ישב איתי שם עד סוף "המסיבה" ועזר לי לקפל. אחר כך עוד נסענו לפזר את הכיבוד והשתייה שנשארו בהמוניהם ברחובות הבורסה. סגרתי תבסטה. כולנו נופלים, מידי פעם, אבל כשזה קורה, אנחנו מרימים את העיניים, מיישרים את הבגדים, וממשיכים הלאה. הפעם, החשיפה היתה עניין משמעותי ששינה את כללי המשחק.

ארבעים היום האלה (גם כן מספר פאתוסי!) התחילו מציפיות מאוד גדולות, שזה מתכון מעולה לאכזבות באותו סדר גודל. חשבתי שאחליק את זה ברגע, בלי מאמץ, שזה יזרום אלי כמו מים. בפועל - הייתי צריכה להזיע. עשיתי עבודת הכנה די רצינית לפני שהתחלתי את הקמפיין, אבל כשמישהי שאלה אותי אם כתבתי "תוכנית התקדמות על פי מהלכים", קצת נלחצתי. פתאום הבנתי שיכול להיות שזה לא יקרה. הגוף התחיל לשקף את מה שעובר עלי. נצמדתי ל"עומד על נייר" של אביתר בנאי, הוא עזר לי לתת חופש לתסכול.

הפנייה הזו לאנשים, גם הקרובים, אבל בעיקר המכרים או הזרים, היא לא פשוטה. הערכתי אנשים שאמרו שהם לא יכולים, ואפילו שהם לא בעניין, אבל לפחות חזרו אלי. היו מי שבקשו תזכורת - וקיבלו. היו כאלה שבחרו לא להגיב, זה היה צורם. לא ציפיתי מכולם לתמוך, אבל ממי שמכיר אותי, לפחות לזרוק איזה "בהצלחה". עם הזמן הבנתי שאין מה לקחת אישית. אנשים בענייניהם, אולי זה יושב להם על מקום רגיש. מי אני שאשפוט? החלטתי שאני את שלי עושה - מציעה רעיון להצטרף אליו. מי שלוקח – מרוויח. לא רק ספר, אלא יחד, ואמנות ופרגון כייפי, כמו שהרגשתי אני כשתמכתי בפרוייקטים של מימון המונים, גם ביוצרים שלא הכרתי.

חברות עוררו אותי לסלק פחדים אחד אחד מכל המדרגות. דליה רן שנרתמה מההתחלה להפקה ומאוחר יותר עקבה בחרדה אחר ההתפתחויות. עידו שהוא שאמאן אמיתי עזר לתמוך בגוף. נחת עלי מלאך אחד בשם תומר הנדל, שפתח את ליבו בהמון אהבה וללא תמורה, וראה אותי, כל כך פשוט וכל כך יפה. ויש את רויטל שפגשתי בקניות ועשתה הדסטארט לא מזמן, היא ראתה את פניי הנפולות ונתנה לי בוסט של עידוד. ומירו שזרק לי כמה מילים על הסרטון שהכנתי וסידר לי אותו בצורה הרבה יותר נגישה. וברברה שהזכירה לי להתפלל. ורואי שהעניק פלטפורמה, ועירן שנתן עצות אחרונות מטוב לב בלבד. והאיש שאיתי, שספג את כל הסערה והזכיר לי את הבית. התחלתי לסלוח לעולם על שאולי הוא לא עובד בקצב שלי, כי הוא דואג לעטוף אותי באנשים עם לב גדול.

למדתי המון. השתלטתי על תוכנת וידאו והפקתי סרט במהלך סופשבוע. הורדתי בהדרגה את סף הבושה שבלצעוק את מה שאני רוצה. העליתי את סבא שלי באוב. חידשתי קשרים עם אנשים. היו גם הרבה הפתעות. חברות הילדות שלי מגבעתיים שהתגייסו באופן בלתי יאומן. פירגונים שהמסו את לבי, לפעמים מכיוונים ממש לא צפויים, פעילי פייסבוק שלקחו אותי כפרוייקט. אנשים שלא חשבתי, ותמכו בלב רחב. כך שלצד החרדה מהמספרים והאחוזים, היה ריגוש בלתי פוסק. לא הפסקתי להגג שטויות על כרובית, להעלות רעיונות, ליצור. ראיתי שאת גלי התומכים הגדולים מביאות המילים שלי, והרי לשמן התכנסנו פה.

חברה אמרה לי, שרוב האמנים, אפילו הטובים שבהם, נופלים על הצד השיווקי של עצמם. עכשיו אני יכולה להגיד, שאני לא מוכנה. אלמד לעשות מה שצריך כדי שהיצירה שלי תעבור הלאה. לא קורצת לי העסקה הוואן-גוכית. אני רוצה כאן ועכשיו, מקסימום שם ומחר. 
אבל לא יותר מזה.

עכשיו השקט שאחרי הסערה. לקחתי לי כמה ימי מנוחה מהפייסבוק. נשמתי, כדי להבין מה עבר עלי. מעל הכל יש את חדוות היכולת לבצע. כי כשנותנים לך במה, אז לעשות איתה משהו, עם כזו רוח גבית, זה נעים ברמות על.

6 תגובות:

  1. אני שמח שהצלחת ! בהחלט מגיע לך.
    מזל טוב
    מחכה לקרוא את הספר :-)

    השבמחק
  2. שמחה בשבילך מיה! נשמע כחוויה מאוד אינטנסיבית שצריך הרבה אומץ אליה..ואת זה לגמרי יש לך בענק:)
    בהצלחה!

    השבמחק
  3. מיה יקרה,

    שמחה עבורך, על המסע והצלחתו, כי קיבלת תשופר, וזה להעריכו ולהנות מהצלחתו.

    מאוד אוהבת את כתיבתך, ועוד יותר את הבעתך על העובר בך, כך שהקורא את הדברים,

    גם עם הוא לא ממש חבר קרוב, את- מצליחה לנגוע בליבו.

    ברכות והמשך עשייה פוריה,

    בהערכה רבה, אירית.

    השבמחק
  4. מיה יקירתי, נראה לי שקיבלת מתנה - לפגוש את עצמך, גם כשלא בדיוק זורם על מי נהר החלומות. מעריך מאד מאד את האומץ, את הכנות ואת הישירות שבתיאור החוויה. הספר יצא בסוף? ��

    השבמחק
  5. כל הכבוד יקירה על עמידה זקופה ויציבה במסע שלך -
    להוציא עצמך לאור. יישר כח!

    השבמחק