יום חמישי, 12 במרץ 2015

לקבלת הצ'יף


אפצח בחידה מתמטית פשוטה: קנינו רכב, קנינו 
קרוואן, שכרנו קרוואן, מה עוד נשאר להשלמת המשוואה? לשכור רכב. לפני עשרה ימים נפרדנו מהמוטורהום שטיילנו בתוכו חודש וחצי. מצד אחד הוא אפשר לנו להיות נגישים לטבע באופן נוח, מצד שני הוא היה גדול, להסתובב עם אוטובוס כזה לעתים מסרבל את הדרכים. רצינו להתנסות במסע ברכב ולינה במוטלים על הדרך או אצל משפחות.

יום המעבר הגיע, ארזנו את הפקלאות (בערך כמו לארוז בית), הכנו ארוחה אחרונה בקרוואן, והחזרנו אותו. במקומו קבלנו סטיישן מצ’וקמק, ופתאום הוא נראה קטן, וצפוף, ואיך לומר את זה באופן עדין שיעביר את החוויה במהימנות? צינוק על גלגלים. 

חווית הטיול שונה לגמרי. מתרגלים כל יום למטבח אחר. לוקחים לדרך אגוזים, פירות, קרקרים, ואוכלים ארוחה אחת באמצע היום - בחוץ. מבחינת שינה אין ספונטניות, צריך לחשוב מראש לאן נוסעים, לתכנן מסלול משוער ואת נקודות העצירה בדרך. לבדוק אם יש באזור משפחות מארחות, או אכסניות.

אז יצא לנו לבלות בחווה מדהימה בין הרים, או באכסניית צעירים (שם הרגשנו די זקנים, עם מטיילים בני 20 שאוכלים פסטה ברוטב קופסאות שימורים, מדליקים בירה אחת עם השניה, ורואים סרטים בסלון המשותף אל תוך הלילה). היינו אצל אישה שחגגנו איתה את פורים בשירה אדירה בגיטרה. התארחנו גם אצל מסיונרים, ואפילו בבית של אישה מאורית. 



המאורים הם הילידים של ניו זילנד. הסיפור שלהם שונה מאוד מזה של הילידים האוסטרלים. לאחר שקפטן קוק וחבריו טווחו את האבוריג’ינים למוות, אלה שנשארו, נשארו מאחור. המאורים השתלבו בחברה הניו זילנדית באופן הרבה יותר בריא. 

הקשר שלהם לאירופאים החל כשהגיעו אוניות הגילוי ואז המתיישבים. כבר בהתחלה התפתחו יחסי מסחר, האירופאים היו זקוקים למאורים כדי להכיר את המקום, המאורים החלו להשתמש במוצרים אירופאים ואף להיות תלויים בהם. כששבטים שהיו מקורבים לאירופאים השתמשו ברובים, היו מאבקים רבים בין שבטי המאורים לבין עצמם. כשלכולם היו רובים, נחתם הסכם בין הבריטים למאורים לגבי חיים של שיתוף בניו זילנד. הברית הזו עברה גלגולים שונים בעקבות הפגנות למען שיוויון, אבל היתה הרבה סובלנות והקשבה אמיתית בין הצדדים כך שהגיעו לפשרה בחלוקת האדמה והמשאבים, בכבוד הדדי.

היום המאורים עצמאיים, חלק משמעותי מכלכלת ניו זילנד. יש זרמים שעוסקים בשימור השפה והתרבות באמצעות תחנות רדיו וטלוויזיה, גני ילדים ואירועים תרבותיים. חלקם משתייכים לשבטים שלהם, אך חופשיים להשאר בתוך המסורת או לצאת ולהשתלב. הרבה מהם התחתנו בנישואי תערובת, חלקם גרים בכפרים המקוריים שלהם וחלק אחר התיישב בערים. יש שלמדו באוניברסיטאות וכאלה שעוסקים באמנות המסורתית, או באתרי תיירות שקשורים לתרבותם. ביקור בכפרים כולל סיור, מופע ריקוד וטעימות מהמטבח שלהם.

היינו בביקור במתחתם תיירותי של כפר מאורי. מתחילים בסיור בין בתי הקש, במקדש מעוטר הציורים והפסלים, בסדנאות האמנים בהם מגלפים בעץ, רוקמים ושוזרים. אחר כך טעמנו את ה”האנגי” - ארוחה מאורית מבושלת בקדרה, ולסיום ראינו מופע. בראשית יש קבלת פנים בה הצ'יף בודק לאן פני המבקרים - לשלום או למלחמה. כשהקרקע בטוחה, אפשר לשיר, לרקוד ולשחק יחד. הם לבושים בתלבושות מסורתיות עשויות עבודת יד, הנשים אוחזות כדורי פשתן והגברים חניתות. המופע משלהב. מעביר עצמה גברית ונשית במיטבה. הקעקועים על כל הגוף, הפראיות בעיניים והתנועות החדות, יוצרים רטט בלב. הסתכלתי על פני הילדים, וראיתי פחד מהול בסקרנות. הבעות הפנים בריקוד מפחידות - הוצאת לשון, פתיחת עיניים לרווחה, שאגות. אבל אט אט הם נטשו את החשש ונכנסו עמוק לתוך המופע, מהופנטים. 

הסכם וויטגי, נחתם בין הבריטים למאורים ב1840
יש לנו הישראלים הרבה מה ללמוד מהאופן בו המהגרים השונים והמגוונים בניו זילנד הצליחו לכונן מדינה שמרוויחים בה מהיחד. עדין יש פה גילווי גזענות, המאורית שהתארחנו אצלה סיפרה שאביה הוכה כל פעם שדיבר מאורית בבית הספר, מיסיונרים הפכו חלק מהמאורים לנוצרים, אבל ברוב המקרים המפגש שלאחר המשא ומתן יצר זרם חיובי וחיוני שמפרה את המדינה. ומעל הכל, כבר לא נלחמים פה על האדמה ולא מתים בגללה.

בבוקר האחרון שלנו בקרוואן, ישנו על גדת נהר רחב. באמצע האריזות שמענו פתאום קולות שירה גבריים, בקצב אחיד. אלו היו חבורת מאורים ששטו בקנו ענק, כלי המלחמה המסורתי שלהם, כשהם משיטים בידיים ושרים בפה מלא דיקלומים רפטטיביים שתרבויות שבטיות הוגות כדי להכניס לאקסטזה או לתפילה עמוקה. לא היו שם תיירים וזו לא היתה הצגה. הרגשתי שזה חוג שימור פרטי שלהם, כך בבוקר הזה, עמדנו שם מאזינים לעבר המשתמר, לקולות הרוח והאדמה.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה