תדע כל יולדת עברייה

הפוסט הזה הוא תשובה לאחיינית שלי בת ה 12, ששאלה אותי למה ילדתי בבית. כמו שאומרים תמיד לגבי בנים, שעד שהם יגדלו לא יהיה צבא, כי נעשה שלום, אני מאחלת לנו (לא באותה הצלחה של השלום עד כה) שעד שהיא תגדל, יכבדו זכויות נשים, ויאפשרו לנו ללדת כרצוננו.

התשובה שלי מתחילה כך – אני לא יולדת בבית חולים כי אני לא חולה. בהיריון הראשון השתתפנו בסיורי לידה בכמה בתי חולים, והתפאורה של מזרקים בהיכון, וילונות לבנים וחדרים ללא חלון נראו לי לא מתאימים לחוויה המיוחלת.

למה ילדתי בבית

שנים קודם להיותי יולדת, כעיתונאית, ראיינתי נשים בנוגע לכתבה על לידות בית. כולן ספרו לי שהלידה שלהן בבית היתה חוויה מתקנת לטראומת הלידה הראשונה בבית החולים. כשהגעתי למעמד המכובד, שאלתי את עצמי למה לחוות טראומה ואז לתקן אותה, אם אפשר להתחיל בטוב?

ילדתי בבית כי רציתי להיות בסביבה הטבעית שלי. כי רציתי שיאפשרו לי את הקצב שלי בלי להיות בלחץ לפנות חדר. שיכבדו כל החלטה שאקח. שתבדוק אותי אישה אחת, שבחרתי ושאני מכירה, שתעשה את זה בעדינות ותבקש סליחה אם היא מכאיבה לי. רציתי שהילדים שלי יולדו לאור רך ולא לפלורסנט. לטמפרטורת החדר ולא למזגן. לשקט ולא לקריאות קרוז. רציתי להתחבר לילדים שלי מיד אחרי הלידה, כשחבל הטבור מזרים את הדם האחרון והחשוב שנשאר בתוכו, כשהם מונחים עלי בלי הלחץ לרוץ לשום בדיקה, אמבטיה או חיסון. רציתי שאת בדיקת הרופא הראשונה בחייהם יעשו להם בשלווה ולא כחלק מסרט נע. שאת האמבטיה הראשונה לא יחוו מיד כשהם יוצאים, אלא בזרועותיי. שאת הדקירה של הבדיקה בעקב הרגל יעברו תוך כדי הנקה. שבימים שאחרי אהיה לבד ולא בחדר עם עוד יולדות שאצטרך להתחשב בהן. שאת הכאבים שאחרי לידה אעבור בבית עם הקרובים לי ובאינטימיות. שיהיה סביב שקט שיקרין פנימה.

היסטוריה ללא היסטריה

נשים ילדו לאורך כל ההיסטוריה האנושית. מפליאות לתאר את אחוות הנשים בלידה סופרות שצובעות את הסיפורים התנ"כיים, כמו 'האוהל האדום' (אניטה דיאמנט, הוצאת מטר) ו'מעשה תמר' (שלומית אברמסון, הוצאת מודן) - "העלייה על האבנים", התקבצות הנשים באוהל, המיילדת והשירה סביב.

בשנת 1937, לאחר שבאו עובדי הרווחה לבדוק שהבית כשיר, סבתא שלי ילדה את בתה הראשונה עם מיילדת בבית, שהכיל את כל החמולה המשפחתית, ממש כמו השבט של פעם. אמא שלי, שנולדה 7 שנים אחרי, כבר נולדה בבית חולים פרטי. סבא שלי התעצבן כששילם לרופא שהזמין ללידה ולא הספיק להגיע בכלל, כי אמי מיהרה לצאת.

כך שלמרות שהוא נתפס כתורה מסיני, המעבר לבית החולים הוא אופנה של 60-70 השנים האחרונות. בעולם התמונה מגוונת - שיעור הניתוחים הקיסריים המוזמנים בברזיל עולה באופן חד. ממשלת הודו משלמת לנשים שיגיעו לבתי חולים במקום ללדת בכפרים. למה הלידות עוברות לחסות בתי החולים?

הזינוק לבתי החולים

בתנאים לא ראויים יש סכנה לאם ולתינוק. הסניטריה של בתי החולים אכן גרמה לכך שתמותת התינוקות והאימהות בלידות פחתה בשיעורים ניכרים. הרפואה גם הצליחה לחלץ אימהות ותינוקות ממצבי מצוקה קריטיים. כחלק מהצלחה זו, התרחש ניכוס של הלידות, שעברו מאחריות של נשים, מיילדות, אחיות, לגברים, רופאים. כמובן שלניכוס הזה היתה גם השלכה כלכלית. סיפורי הלידה של האימהות שלנו מפליגים בתיאורי חדרי טירונות, עם עשרים מיטות עליהן נשים צורחות, שאף אחד לא מתייחס אליהן עד שהראש בחוץ, שעושים להן חתך חיץ כחלק מנוהל לכל הנשים - גם במקרה שאין צורך, שלעתים לא הראו לאימהות הטריות את התינוק והן נפרדו ממנו למשך שעות ארוכות אחרי הלידה.

בכל זאת היום המציאות שונה. מה בעצם גרם לשינוי היחס ליולדות? איך פתאום אישה יכולה ללדת בחדר פרטי, עם תוכנית לידה מועדפת? כנראה שלא כתוצאה מהתחשבות בצרכי נשים. בית החולים מקבל על כל יולדת כ 12 אלף ₪ הוצאות אשפוז מביטוח לאומי (במקרים של ניתוח קיסרי הסכום כמעט מכפיל את עצמו). לכן בתי החולים מתחרים על יולדות. בונים חדרי לידה בעלי אופי שונה, מפיקים תוכניות עם מגוון אפשרויות, ועורכים סיורי לידה וכנסים לנשים בהיריון.

פגיעה בזכויות נשים

למרות כל אלה, עדין נשים רבות עוברות חוויות לא נעימות בלידות. יש מחקרים שמראים שכשנשים מגיעות לחדרי לידה חלה האטה בהתקדמות הלידה שלהן, וזאת בגלל שהן צריכות להיקלט באופן מכאני - למלא טפסים, לחתום על הצהרות ולהיכנס למוד בירוקרטי, מה שמוציא אותן מהחוויה הגופנית והרגשית. נשים צריכות לחכות בתור לחדרים שיתפנו, כמובן שזה תלוי על איזה יום את נופלת, אבל זה גם אומר משהו על מי שבתוך החדרים התפוסים - שמזרזים יולדת לעתים רק על מנת לפנות חדר ולא מטעמי טובת האם והעובר. הזירוז יכול להיות פקיעת מים, פיטוצין, או ואקום, ואפילו ניתוח קיסרי. בהמשך כל מי שנכנס לחדר הלידה יכול לבדוק את האישה, בלי להציג את עצמו, בלי לבקש את רשותה, פשוט לדחוף אצבעות ולהמשיך הלאה. אני מכירה נשים שהחוויה הזו היתה כל כך משפילה עבורן. רוב היולדות לא תופסות את ההתערבויות הפולשניות הללו, שלעתים מבצעים בלי לשאול אותן או תחת לחץ אדיר, כפגיעה בהן. אולי הן רואות ברופאים סמכות בלתי מעורערת שיש לציית לה. אולי הן עייפות בזמן הלידה מכדי להעיר. או שהן לא יודעות מה הכרחי ושאפשר לבקש שיהיה אחרת. מבחינתי מדובר בלא פחות מזכות בסיסית לכבוד – לגוף האישה, ללידה, לתינוק שבדרך.

גם בבית חולים

בתי החולים היום מתפארים בתוכנית לידה שאישה בוחרת לעצמה, מליווי בדיקור תוך כדי לידה ועד הזמנת מיילדת פרטית, אבל זכויות בסיסיות נשללות מאתנו. יש לי זוג חברים שילדו ביום שאחרי שמת תינוק כשאימו נרדמה עליו בעוד הוא יונק. בתי החולים נכנסו להיסטריה ויצאו בהכרזות לגבי ביטול הביות המלא. בתום לידה מפרכת זוג חבריי נאלץ להיאבק עם צוות בית החולים עד צעקות, בגלל שרצו את התינוקת איתם כל היום.

לפחות הם נאבקו. הורים לא מבינים שמרגע הגעתם לבית החולים יש להם בעלות על הלידה שלהם ועל התינוק שיצא בסופה. לכן אפשר לדרוש מבית החולים פרוצדורות "חריגות", כמו – להשאיר את חבל הטבור לפעום במשך דקות ארוכות לפני שמנתקים אותו. לתת לתינוק להיות על הגוף של אמא כמה שעות טובות לפני שלוקחים אותו. להצטרף אליו לכל מקום אליו כשהוא נלקח בזרועותיכם. לבקש שבדיקת הרופא תיעשה על האב ובעדינות. לא לתת את החיסון המיותר של הצהבת (שבארצות אחרות נעשה רק לאוכלוסיות בסיכון, כגון אימהות נרקומניות). להצטרף לאמבטיה עם האחות שמקלחת. לדרוש ביות מלא ולהיעזר בקרובים על מנת לתת לאם לנוח גם כשהתינוק איתה.

יש לי חברה שנקבע לה ניתוח קיסרי והיא בקשה לעמם אורות בחדר הניתוח, לסגור את הדלת, שיהיה שקט מצד הצוות כשהתינוקת שלה יוצאת, להניח אותה עליה בזמן שתופרים אותה, והכל נעשה אחד לאחד. היתה לה חוויה טובה, רק כי היא ידעה לבקש באופן מדויק את מה שרצתה.

מצב המאבק לזכויות נשים בלידה בישראל

כ 700 נשים בישראל בוחרות כל שנה ללדת בבית באופן מתוכנן. חשוב להבין שלידת בית אינה גחמה ביזארית ופרועה. יולדות הבית שעושות זאת עם מיילדת, הן נשים בריאות, שמעקב ההיריון שלהן תקין, והן עונות לתנאים מדוקדקים על מנת לא לקחת סיכונים. למרות שמדובר בפרוצדורה חוקית מבחינת המדינה, למרות שרוב לידות הבית מסתיימות בבית ובבריאות האישה והילוד (כ 15 אחוז מלידות הבית מסתיימות בבתי חולים ולוא דווקא מטעמים רפואיים, לרוב בשל בחירת היולדת להקל את סבלה במקרה של לידה מתמשכת למשל...) ושאנו מפנות את בתי החולים מעומסים, ושבאירופה מעודדים נשים בריאות עם היריון תקין ללדת בבית, בישראל יולדות הבית נענשות. מענק הלידה נשלל מאתנו (אנו יכולות לקבל אותו אם אחרי הלידה נעבור לבית חולים ונתאשפז ל 24 שעות, מעטות מאתנו בוחרות בכך), המיילדות שלנו לא מבוטחות (למרות שהמדינה מחויבת לאפשר ביטוח למקצוע חוקי), וביטוח לאומי מנכס אליו את כספי הוצאות האשפוז שלנו. כאן התשובה לשאלה "איפה הכסף" מאוד פשוטה: המדינה מתנערת מכמה מליונים טובים של שקלים שנשארים כל שנה בביטוח הלאומי. אחרי ששילמנו שנים למוסד המהולל, יכולנו לקבל את הכסף ששמור למטרה זו, בדיוק כמו בתי החולים, ולממן איתו את ההוצאות הגדולות שלנו – תשלום למיילדת, לרופא שבא לבדוק את התינוק, ציוד וכולי. יש תקווה קטנה, ששרת חינוך אישה, כמו גברת יעל גרמן, שגם פתוחה לדיאלוג, אולי תיקח אחריות.

נשים קוראות ללדת זו התאגדות של נשים המבקשות לקדם את חופש הבחירה בלידה בישראל. לא רק בהקשר ללידות בית, אלא גם לפרוצדורות בבתי החולים. 

לדעת. לבקש.

שמעתי על מישהי שנכנסה לחדר לידה, ראתה את המיילדת שייעדו לה ואמרה "אותה אני לא רוצה". בית החולים מיד החליף לה מיילדת. אני לא יודעת אם זה היה מוצדק או לא, לצורך העניין זה בכלל לא רלוונטי, היתה לה תחושה לא טובה עם האישה הזו והיא דרשה החלפה.

על מנת לדעת מה רוצים, אתם צריכים לגבש עם עצמכם מה יעשה לכם ולתינוק שלכם נחיתה רכה אל העולם הזה, אל ההורות. למשל באיזה בית חולים הלידה תואמת את הציפיות שלכם. זו עבודת הכנה לא פחות חשובה מקורס ההכנה ללידה בו אתם משתתפים.

אם יותר ויותר נשים יבקשו לדפוק בדלת בכניסה לחדר הלידה, רופאים לא ירימו גבה לגבי הבקשה הבסיסית הזו. אם יולדות יגידו שהן לא מוכנות להתערבויות ללא אישורן וידעו מה כל התערבות אומרת על גופן, על הלידה, על העובר – אולי לא יחפזו להחליט עבורן כל כך מהר מבלי להתחשב ברצונן. אם הורים טריים ידעו שאין צורך להזריק ויטמין K אלא אפשר לתת אותו בטיפות לפה, הם יבקשו לא לדקור את התינוקות שלהם ביומם הראשון בלי סיבה. אולי זהו השיעור הראשון בהורות – אתם מחליטים. זו זכותכם.