יום שבת, 6 בפברואר 2016

הספה - אגדה שהיתה באמת.

ובכן, על מה ארצה לספר לכם היום? על ספה.
סתם ספה לכאורה, אך לא סתם היא.
ומה כל כך מיוחד בזו הספה?
שירשנו אותה מסבא וסבתא בעודם בחיים? לא.
שהיא ירוקה דהויה כצבע קיווי רקוב? לא ולא.
שכפתוריה נפרמו ומתוכה יצא בקרוב דג עם שלוש משאלות? גם לא, וחבל.

אגלה לכם סוד. ספה זו קסמה טמון בעובדה, שכשאני שוכבת עליה מקופלת, אין בה מקום לעוד איש בעולם, ולא משנה מה גודלו של איש זה ולא משנה באיזה עולם מדובר.

מגיע עלם, חמודות אמנם, אך קפיציו נמתחו דיו כיאה לגיל 7 והוא רוצה, איך לא? – לקפוץ (קפיצותיו לא מכבר גרמו לספה לשכול שניים מכפתוריה, אך טרגדיה זו אינה עוצרת בעדו להמשיך במרץ). בכל מקרה, כרגע, אין לו היכן, הספה מלאה בי. רחמונס.

מגיעה עלמת חן, היא רוצה לנוח איתי בספה. אני יכולה להגיד לה שאין לי מנוחה כשהיא איתי, בספה, או בכלל. אני גם בהחלט מסוגלת להגיד שיש לידי ספה נוספת, זהה, שהיא יכולה לישון עליה, אבל קרבה של 40 סנטימטר מעולם לא הספיקה לה. היא רוצה לבחוש בבטני, ללטף את נחיריי ולתלוש שיערות מפדחתי. על כן אני נוקטת בפעולה אחרת: להעמיד פני ישנה.

מיד אחריה צועדת בבטחה עלמת חן נוספת, שלא לומר אחותה, הלא צולעת בכלל. אבל כרגע היא מחליטה שיש לה משהו ברגל, לא צליעה חלילה, אלא דבר נסתר אחר, שבניגוד לכל דבר נסתר אחר הנקרא בדרכי, מענין אותי כשלג דאשתקד. מהסיבה הפשוטה שהוא דורש ממני לקום. אך אני בשלי, נוחרת. מיותר לציין שאין לה כלום. זה רק הדמיון שמתכס עצה, כי לראות את אמא במצב מאוזן, זו אימה שהם לא יכולים לה.

עם הדקות הדמיון הופך למציאות. העמדת הפנים הופכת לאמת, כמו שלימדו אותנו בקורס הדמיון המודרך אי אז, כשהיה לנו זמן לקורסים, ולדמיון. אני נרדמת.

כאן אפתח פתח למעשייה אחרת: היה היתה שנת צהריים.

מסיבות שלא אפרט כאן (אפשר לקרוא על החלום ושברו בפוסט חגיגי אחר) היא נגוזה ונעלמה. אך כידוע אמא היא יצור שאפתן, בעל רעיונות יוצאי דופן, שאינו קורס גם תחת הרעת תנאים, ולכן מאז שהוספדה זו האחרונה, אני לוקחת את מה שיש בשתי ידיים. ומה שיש הוא, הקשיבו היטב - עשרים דקות של נמנמום, המתרחש מיד בתום ארוחת הצהריים ולאחר וידוא פשפוש, תוך דחיית תירוצים בנוסח "כבר עשיתי אתמול בערב". זאת ועוד, כדי שלא אשמע סירנות מוטות בפעלים ר.ע.ב או נ.ג.ב במשך הדקות בהן אני מתמזגת עם הספה.

שקט אני לא יכולה לדרוש, בכל זאת, בתוך ביתי אני חיה, אך מסתבר שאפשר להתרגל. שלושתם רובצים סביבי בצעקות רמות, ריבים ולעתים מכות, אבל העובדה היא שאני ישנה, ועמוק. לא הייתי יודעת זאת אם לא הייתי מתעוררת. ומולי, לא בחלום, התה עם הדבש שהכנתי לא מכבר, מותז על הארץ ובזמנו החופשי נדבק טוב טוב למרצפת.

מיותר לציין שמאז הונחה פשרה זו על ספתי, אין צורך בדג ולא במשאלות.

מוסר השכל: גם ספה יכולה להסב נחת. הנה מה שלא נוצץ והוא זהב. אל תסתכלו בקנקן ויפה שעה אחת קודם. ומילה לילדים – בחייאת, תנו לאמא להיתאפץ כמה דקות בלי צליעות, קפיצות ודרישה להתכרבלות. בינתיים חלקו את הטאקי, שחלילה את אשכח את מקומי ברגע שאקום.

(לפוסט "שנת צהריים החלום ושברו" לחצו כאן)

3 תגובות: