ניו זילנד - החיים כגלויה

נתחיל מהפינוק המרכזי - מוטורהום. יחידה אחת, שלא לומר משאית, שבתוכה הרכב והקרוואן יחד, כולל שירותים ומקלחת. החיבור מאפשר עצירה בכל מקום לכמה שעות או ללילה, לבשל, לעשות פיקניק או לישון. אנחנו אומדים את ההבדלים מדרך הטיול שלנו עד כה, עם קרוואן ורכב שנפרדים, היו לכך המון יתרונות, אך כעת מדובר נוודות של ממש, עם יכולת לשהות בטבע באופן עצמאי. קלות התפעול משמחת ומשרה רוגע על כולנו. בנסיעות הילדים יושבים רחוק מאתנו (ביחס לרכב רגיל) מה שמקשה לעתים על הצרכים שלהם בדרך, אבל לומדים לשפר את אפשרויות התקשורת. הלינה במפלסים, אנחנו ישנים בקומה למעלה, והליכה לשירותים באמצע הלילה מעוררת פנטזיות לקטטר, כי מדובר בבנג’י של ממש.

ניו זילנד מורכבת משני איים דרום מזרחית לאוסטרליה, שטחם פי 12 מישראל וכמות האוכלוסייה בהם קטנה בחצי מהמדינה שלנו. מה שאומר - הרבה מקום. וההבדל מאוסטרליה, הוא שהמרחקים קצרים. באוסטרליה לא הגענו להרבה אתרים יפים שרצינו, נסיעות עם ילדים בגילאים שלנו זה לא פיקניק. אז לא ראינו את הצפון האוסטרלי וגם לא את ה”גרייט אושן רוד” שליד מלבורן. ויתרנו על דרכים שוממות בדרך לסלע שמחליף צבעים באמצע המדבר בגלל מרחקים שאי אפשר להאמין. כאן יותר נגיש, וכל דרך לאתר, היא בעצמה אתר מטורף.

כמו באוסטרליה גם כאן מחירי הפירות והירקות מרקיעי שחקים, וסלט הוא לא מרכיב בארוחות בשום צורה שהיא. הארוחה המרכזית היא בערב, ובדרך כלל כוללת בשר וכוס יין. גם פה מכורים לתוכניות מסטר שף. גם כאן יש שפיות בכל הנוגע לחיי משפחה - מעט עבודה, הרבה חופשות, והכל נסגר ב 5 אחר הצהריים. זו גם ארץ מהגרים, בעיקר מאירופה, גם מארה”ב. יש פה הרבה סובלנות, ראיית האחר, חינוך חווייתי, נימוס וערכי ניקיון ומיחזור. בכל הקשור בתקשורת יש להם עוד לאן להתפתח, בהרבה מקומות אין קליטה ובאזורים מסויימים אנשים חייבים טלפון לווייני. 

השעון שלנו עשה סלטה באוויר, לא רק בגלל הבדל של שעתיים מאוסטרליה, אלא גם כי השמש פה מסרבת לרדת עד 10 בלילה. כיאה למדינה דרומית, רוב השנה פה חורף ואז אנשים באים לסקי. חלון ההזדמנות לטייל הוא בין החודשים דצמבר לאפריל, שנחשבים אביב וקיץ. זה לא אומר שאין גשם ולא קר לפעמים, אבל מזג האוויר נוח רוב הזמן. השמש פה יוקדת, 23 מעלות מרגיש כמו חמש מעלות יותר וממש חם. השמש הישירה הזו נובעת מהחור באוזון. האיש מסיר אחריות ממעללינו האקולוגים וטוען שהוא נגרם מפלוצים של מליוני הכבשים שחיות פה, וכנראה מפליצות ללא אבחנה. עוד לא בדקתי את הגרסה הזו.

הציפור הלאומית היא קטע מוזר מאוד. זו ציפור שאפשר לקראות רק בלילה, חסרת מעוף וייחוד, אבל חיה רק כאן, ושמה קיווי. היא הסמל של ניוזילנד, ולכן ניתן לראות אותה בכל מקום (בחוץ מבמציאות). לכן גם הכינוי של הניו זילנדים הוא “קיווי” (ושל האוסטרלים “אוסי”, אבל לפחות זה נשמע הגיוני), ויש חברת קמפינג בשם קיווי, ועל כל מזון שמיוצר בניו זילנד מצויר הקיווי. הניו זילנדים מאוד גאים להיות קיווים, לאכול תוצרת קיווית ולנפוש באתרי קיווי. אבל לא ברור לי איך הציפור הזו הושרשה פה כל כך חזק, כנראה שאלו הסמלים הלאומיים כשממש, אבל ממש, משעמם לך. 

אנחנו מתעוררים כל בוקר ליד אגם, או הר, או ים. מטפסים, או טובלים, או הולכים. נושמים את המראות עמוק פנימה. משתאים מיצירות הטבע הבלתי נתנות לתיאור, אז הוספתי כמה תמונות, שיעניקו איזה קצה קרחון.

אני חושבת אם לסיים כך את הפוסט. בלי דרמות, בלי משהו שחסר, או מפחיד, או מעיק. אבל לפעמים זה פשוט ככה. הרבה טוב שיש רק להודות עליו.