חדר משלי, או - על הכתיבה.

מלצרות לא היתה עבורי ברירת מחדל של בין לבין עבודות, ממש אהבתי את המקצוע הזה – לשהות שעות באוויר הפתוח, לעשות כסף טוב מלחייך, כשהזמן טס. אבל בעיקר, בעיקר נהניתי מההתבוננות על אנשים. כאלה שנפגשים לצורך עסקים, הכרויות, החלטות. מפרלמנטים של זקני תל אביב ועד אמנים שעלו וירדו "מצוותא". הייתי משחקת עם עצמי בניחושים - מאיפה באו, מה הקשר שלהם למי שישבו איתו, על מה הם מדברים. לפי המבטים, תנועות הגוף, הטונים. על רחוב אבן גבירול של אז, לא היו פלאפונים להיות מוסחים באמצעותם, אנשים הסתכלו בעיניים, בספל הקפה, על הרצפה.

יום אחד ביקשתי מהברמן שיביא לי משהו לכתוב עליו, רציתי לשרבט. לא היה נייר, רק מפיות או קרטונים לבנים מצד אחד וחומים מצד שני, שפעם (ואולי עד היום בפיצוציות דרום תל אביביות), היו מגישים עליהם טוסטים. התיישבתי עם עט ביד והתחילו לעוף ממני מילים לכל כיוון.

חתונת הנשים הראשונה שלי

לפני מספר ימים התחתנה חברת ילדות שלי עם בת זוגה. זו היתה חתונה על פי רוב כללי הטקס - אולם, חופה, סלמון. אפשר היה לעבור ליד ולחשוב שמדובר בחתונה רגילה - סידור שולחנות, סידור פרחים, אבל מתחת לפני השטח היה שם חוסר סדר ברמה של הפיכת שולחנות.

המראה מתחת לחופה הוא כמעט בלתי נתפס: שתי כלות, לבושות לבן ואישה שמחתנת אותן. סביבן חברים טובים ומשפחה, מצומצמת כמובן. זו לא חתונה להשוויץ בה לדודה שולה מחולון. והאמת היא שלא צריך להרחיק עד אליה, גם את השמרנות שלי יכולתי להרגיש.