מה הקשר בין "האח הגדול" לסמכות הורית?

לסמוך

בפרוץ עונה נוספת של החוויה המפוקפקת – האח הגדול, אני בודקת את הקשר של התוכנית הזו לסמכות הורית, ובכלל - מדוע הריאליטי היא השחתת הנפש נטו? ומהי סמכות מיטיבה? בשורה התחתונה – לכו חפשו סמכות בעצמכם. 

אפצח בהצהרה תמוהה - אני לא מכירה אישית כרגע אנשים שצופים באח הגדול (אולי הם לא חולקים איתי את המידע הרלוונטי הזה), אבל כשקראתי שהרייטינג של אירוע פתיחת התוכנית מצביע על חמישים אחוז מבתי אב בישראל, נחרדתי. יש לי גם בעיה עם הגיבוי התקשורתי שנותן מקום לשערורייה הזו, בה כבר ידוע שאנשים נפגעים עד עמקי נשמתם. הוגשו תביעות, נכתבו כתבות על צלקות שלא מגלידות, ובכל זאת מהדורת החדשות מתעסקת בכוכבים הנולדים כאילו מדובר בעניין בעל סדר גודל מדיני. התקשורת נרתמת לסקר כל צעד שמישהו עושה בבית הנכסף. הצופים מוסרים את נפשם, שנתם, ילדיהם והרגליהם לטובת נבירה בחיים של אחרים מקרוב. הילדים, חושבים שזוהי הנורמאליות החברתית - שמזימות ורכילות, בריתות חשדניות ודגדוג גבולות השפיות, הם מה שמכתיב את ההתנהלות הקבוצתית. הם עלולים להסיק שכך רצוי להתנהג בקבוצות אליהן הם שייכים בעצמם – המשפחה, בית הספר והחברים.

אלון גל התראיין לא מזמן בנוגע לכך שהוא לא ממשיך את התוכנית "משפחה חורגת". אחת הסיבות היתה חשבון הנפש שלו מול אנשים שנכנסים לנבכי נפשם בפריים טיים, מול מצלמות. אנשים מוכנים להיחשף מול כל העולם ואחותו, לפגוע בעצמם באופן עמוק ולעתים חסר ריפוי, רק כדי לקבל הכוונה או בשביל לאשר את עצמם מול אנשים שהם אולי הרוב, אבל הם לא מכירים אותם!

ציידי הליהוק של תוכניות הריאליטי בוחרים באופן לא אחראי ואף נבזה, סיפורים קורעי לב שמאחוריהם אנשים שכאשר המצלמה הולכת הביתה, נשארים בבית שלהם לאחות את השברים בדמעות. ומחר בבוקר יראו אותם בעבודה ויותר גרוע את ילדיהם בגן ובבית הספר, וכולם ידעו את סודותיהם הכמוסים ביותר, אלה שלכולנו יש, רק שאנחנו משתדלים לשמור עליהם בפנים ולחשוף רק מתי ואיפה שנכון, ועכשיו הכל פתוח, ופרוץ ומזעזע את העולם הפנימי והחיצוני.

אז למה בכל זאת יש תור להתקבל להשתתפות בתוכניות האלה? או שמדובר באנשים שאין להם כסף לממן לעצמם טיפול כפי שהוא צריך להיות, באינטימיות ודיסקרטיות ובידי מטפל אמין. או כי הם חושבים שבעיותיהם יפתרו דרך המדיום המוטֵה הזה. או שמדובר בכאלה שיעשו הכל כדי להיראות, כי הם משועבדים למשאלה הזו. הבעיה היא שבכל המקרים הם משלמים על הבחירה מחירים כבדים. כי גם אלה שחושבים שיהיה להם רווח כלשהו מהגימיק – כסף, פרסום, פתרון, או 7 דקות של תהילה, בסופו של דבר ציפיותיהם קורסות מול המציאות: הכסף מתבזבז על טיפולי שיקום נפשיים בלתי נגמרים, הפרסום יכול להיות גם שלילי – של התפרצויות זעם או טיפשות. פתרון הוא מילה שמתאימה לחידה בחשבון ולא למשפחה או אדם במצוקה, כי בדרך כלל זו דרך שיש לעשות מתוך התכוונות, מודעות ואומץ, ואולי לאכזבת כולנו – אין קיצורים ואין שיעורים חינם. והתהילה, כשהיא לא באה מכישרון או תוך השקעה, חולפת כהרף עין, עד לטאלנט הבא.

תוכניות הריאליטי הן ניסויים מפוקפקים בבני אדם, בצורת קבוצת אנשים לתוך סיר לחץ. פעם סיר הלחץ הוא גבולות הבית, בפעם אחרת – רעָב, ובמקרה אחר - תחרותיות. כל אחד מאתנו יכול היה להגיב להתרחשויות הללו באופן מחפיר, אבל אנשים חפצים לראות אחרים במערומיהם, יוצאים משליטה, בדיוק כמו שזה קורה לנו, רק הפעם להסתכל מהצד ולגחך. הבעיה היא הפער בין מה שרואים שם לבין המציאות, ויש פער, או לפחות אמור להיות, משלוש סיבות.

ראשית, כי אלו מצבים קיצוניים – ואין לנו הזכות לשפוט אותם, כי גם אותנו הם יכלו להוציא מהדעת ואנו לא יודעים איך היינו מתנהגים אילו היינו בנעליהם. הלחצים בהם אנשים נתונים בתוכניות הללו מוציאים מהם צדדים פחות נעימים שיש בכולנו, קבל עם ועדה.

שנית, כי הרייטינג מכתיב את ההתנהלות. אין חיפוש אחר תכנים גבוהים, דיון מעמיק, בדיקה אמיתית של מהות היחסים החברתיים. האח הגדול רוצה ליצור סנסציות, להשפיל, להביס את רוחם של המשתתפים, כדי שיהיה על מה לדבר, על מי לצחוק, את מי למוטט בתוך הקבוצה.

ולבסוף, ואולי בהמשך לסעיף הקודם - כי אין שם הורים מיטיבים. הורים הם הסמכות הראשונה בה אנו נתקלים בחיינו. הם אוהבים אותנו ומכוונים אותנו אל הטוב כפי שהם תופסים אותו. לפחות בתחילת החיים אנו רואים בהם שלמות יודעת, צודקת ואחראית. אנו תלויים בהם והתנהגויות שונות שלהם מביאים אותנו לדפוסים מול סמכות – פחד מסמכות, חשדנות כלפיה, התרפקות עליה, הליכה אחריה בעיניים עצומות ועוד. אלו גישות שילוו אותנו כל חיינו, מול סמכויות מגוונות - רשויות המדינה, המפקד בצבא ומדריך התיירים בטיול שלנו. הן טבועות בנו באופן מושרש.

על מנת לשנות גישה לא בריאה ביחס לסמכות, עלינו להיות מאוד מודעים לאופן בו היא מפעילה אותנו, ולבחור היטב את האנשים שמנחים אותנו לזהות את הסמכות בתוכנו. יש משמעות עצומה להפעלת שיקול דעת ובדיקה אצל מי עושים את התהליך, למי ראוי להתמסר. אם זו ישות בשם "אלוהים", כללית כזו, השאלה היא האם עסוקים כל הזמן בלפחד ממנו, בלקיים מצוות כי אם לא השמים יפלו? או שעושים מתוך אהבה, ויודעים שהוא רוצה באושרנו. אם מדובר בגורו בשר ודם, הוא יכול להיות אדם כריזמטי שעוזר לנשמות לצמוח, ומצד שני יכול להשתמש באנשים לשם כוחו בלבד, ראו ערך גואל רצון. או אם זה האל החדש, הנוכחות המשמעותית בסלון רוב הבתים של היום – הטלוויזיה. שלא רוצה להיטיב ולא לעשות אהבה, רק להעלות כוכבים מזדמנים, וליצור נפח למדורי הרכילות ולעשות כסף מפרסומות. ישות האח הגדול או מנחי הריאליטי, מהווים סמכות הורית, אך הם לא רוצים בטובתם של המשתתפים, אלא בסנסציות. לכן מדובר בסמכות שקרית, נבזית וחותרת להרע בהכרח.

סמכות מיטיבה היא כזו שרוצה בטובתם של בני חסותה. לגבי הורים, אנו משערים, לפחות ברוב המקרים, שגם כשהם פועלים לא נכון, ההתנהגות נובעת מבורות ולא מכוונה רעה. סמכות מיטיבה אינה מחויכת תמיד וגם לא מאפשרת לנו לעשות כל מה שנרצה, אך היא מכוונת אותנו, משגיחה ומעניקה חסד. אפשר לחוש סמכות מיטיבה בביטחון שחשים לצידה, בידיעה שהיא תעזור כשנזדקק לה ובחופש שאנו מרגישים במחיצתה.

האח הגדול, הישרדות ותוכניות הריאליטי האחרות, הן לא פחות מהשחתת הנפש, לכולנו. מציעה לחשוב פעמיים לפני שפותחים את הטלוויזיה, רואים ומראים לילדינו איך חברה חולה, ללא חוק והשגחה, מתנהגת. כיצד המבוגר האחראי מפחיד ויוצר תככים. כל אלה במקום להתמקד בכוחו הטוב של הביחד וביכולת לבטוח בסמכות ובמבוגרים. אני מזמינה לבדוק כל אחד בתוכו את התנהלותו עם סמכות, וכיצד אנחנו יכולים להוות סמכות טובה ומיטיבה עבור ילדינו.