יום שלישי, 19 במאי 2015

סיפורים קטנים מעולם גדול

ויקראם* הוא בעל גסט האוס שהיינו בו בערך חודש וחצי. רק כמה ימים לפני שעזבנו הוא חלק אתנו בעיניים דומעות תמונה של עולל קטן וחמוד. זה היה הילד שלו, הוא מת שבוע אחרי שנולד. במקור הוא מורנסי, הוא הגיע עם אשתו לכאן והם מנהלים יחד את הגסט האוס הזה בעונה. כששאלתי למה הוא מת, הוא אמר שלא היתה להם הדרכה, ואשתו האכילה אותו בשכיבה והוא נחנק. לא היתה הדרכה כי הוא ואשתו במנוסה. הם בורחים ממשפחותיהם כי הם נשאו בין קסטות. הקסטה של ויקראם גבוהה מזו של אשתו, ובעיקרון אסור לערבב בין הקסטות (שיטת המעמדות ההודית). אבל הם הכירו והתאהבו, ונאלצו לברוח. אין להם הורים לצידם וכנראה שלעולם לא יהיו. שאלתי אותו אם כשיעבור זמן המשפחה תבין ותרצה את הילדים והנכדים לידם. הוא אמר לי שהוא שמע על מקרים בהם אמרו לילדים שיחזרו, שהכל בסדר ואז רוצחים אותם על רקע כבוד המשפחה. בעצם ויקראם ואשתו נידונו לחיים של סתר. לא תהיה להם משפחה לשתף, להתייעץ לגבי הילדים, או להיעזר בה. “יקח זמן עד שנעשה עוד ילד”, אומר ויקראם, ”קודם נתגבר על הטראומה”.
סנג’י הוא נהג המונית שאמצנו כאן. הוא מכפר סמוך. יש לו אישה שדוד שלו שידך לו, הוא ראה אותה פעם אחת לפני הנישואין. אשתו תופרת. היא למדה קורס מטעם המדינה אחרי הנישואים והוא קנה לה מכונת תפירה, מאז היא מכינה לבני המשפחה קורטות, סרי ובגדי חורף. פני הכפר השתנו מאז שהתיירים הגיעו. עד אז הם היו חיים לפני השקיעה והזריחה, והקהילה היתה מאוד דומיננטית. אמנם עדין הם מגדלים חיטה, ולכל משפחה יש פרה או עז בבית. אבל היום רוב הכפר דובר אנגלית, כל הזמן בונים פה גסט האוסים ופותחים עוד מסעדות, וכל משפחה אימצה מקצוע חופשי. סנג’י קנה מונית חדשה לא מזמן. תמיד עם חולצה מכופתרת וריח טוב. עכשיו זו אחת משתי עונות התיירות החמה, בהן מרוויחים כסף לכל השנה. הוא מרוויח בעיקר מתיירות הודית אבל גם מתיירות בינלאומית. הוא נוהג בנסיעות לילה של שש, או שמונה, או עשר שעות, לצ’נדיגר, למנאלי, לדלהי. הוא חוזר באותו יום. נהגים הודים רגילים למרחקים האלה. בחורף, במשך חודש חודשיים יורד שלג על ההר וכולם נשארים בבית. הילדים לא הולכים לבית הספר והמבוגרים לא עובדים, רק מה שאפשר לעשות בפנים שזה בעיקר לנוח. גם במונסון זה ככה. אז למרות שהעבודה אינטנסיבית בתקופת התיירות, לא רק נהגים, גם מסעדות וחנויות שעובדות סביב השעון, יש כמה חודשים בשנה שיושבים בבית ולא עושים כלום.

שילה היא מפולין, אבל כבר כמה שנים שהיא בהודו. כמו רוב הזרים שחיים פה היא מדלגת בין הצפון והדרום לפי העונה. אחרי שהתאהבה בדרמקוט, פתחה כאן מסעדה לפני שנה. אבל לא רק בדרמקוט היא התאהבה, גם בבן זוג מקומי, מהכפר, לפני כמעט שנה נולד להם ילד. היא טוענת שהם לא ממש ביחד, אבל בן הזוג שלה מאוד אוהב לבשל והם מנהלים את המסעדה יחד, באמת האוכל שם טעים מאוד והוא מתנסה במנות מכל העולם - אנחילידה ממקסיקו, מרק סלק פולני וכמובן חומוס. לפני כמה חודשים הוריה הגיעו להודו פעם ראשונה, זה מאוד לא באופי שלהם, אבל הם רצו לראות את הנכד. עוד חודש, כשיתחיל פה מונסון היא תיסע אליהם לחודשיים, ובן זוגה ינהל את המסעדה. היא אומרת לי שהיא אוהבת את הטמפרמנט של הישראלים, אבל כשהם באים בחבורות, הם קהל מאתגר.

אבי הוא מוסיקאי נודד. ישראלי במקור. מנגן מגיל 12, היה בלהקה צבאית, לפני עשרים שנה עבר לאמסטרדם בעקבות אהבה. לפני עשר שנים התחיל להסתובב בעולם עם שתי מזוודות. אחת של בגדים, שניה של כלי מוסיקה. בבוקר הוא עושה שעה יוגה, אחר כך שעה אימון לפתיחת הקול, ואז מתחיל לנגן ולשיר. לפעמים הוא מאלתר שש או שמונה שעות, שוכח לאכול, להתמתח, שוכח את עצמו. הוא מופיע ועורך סדנאות אינמפרוביזציה בקול. את ההופעה שלו הוא פותח במילים “אני מקדיש את המופע הזה לילד שלא מוותר ותמיד רוצה עמוק פנימה, להתפלל”. ובאמת המופע שלו, הוא מעין תפילה. הוא שר בעברית את אדון עולם, מסלסל בקול ומחליף עשרות חלילים וסוגים שונים של כלי מיתר, כמו להטוטן.

לוסי היא מאנגלייה במקור. לפני שנים הכירה ישראלי בהודו, הם חיו כאן והביאו שלושה ילדים, אחר כך היא נסתה לחיות בארץ שנתיים, עד שהתחילה מלחמה ב 2006 והיא עזבה.לפני כמה שנים הם נפרדו, היא בהודו, וכל שנה הילדים נוסעים לכמה חודשים לישראל לאבא ולסבא וסבתא. עד לא מזמן היא לימדה את הילדים בבית, עכשיו היא התחילה לשלוח אותם לבית ספר מקומי איכותי. אז יש לה קצת זמן להתעמק במה שהיא עושה. לוסי מכינה סבונים משחות וקרמים טבעיים בעצמה. הבית שלה נראה מכושף. יש לה ארון שמנים ציבעוני, מלא בקבוקים עם ריחות משכרים. היא התחילה להתעסק בזה כשהגיבה באלרגיה לכל מיני תכשירי קוסמטיקה בהם השתמשה. היא למדה ארומה תראפיה ומשם התחילה לערוך ניסויים כימיים בחומרים. יש לה מחברת מתכונים וניסויים מרופטת כמו של שאמנית ותוך כדי בישול היא לוחשת לחומרים לחשים של כוונות טובות. היא מוכרת את מוצריה בחנויות בסביבה וגם עורכת סדנאות כדי לחלוק את הידע ולהפחית את השימוש בחומרים משמרים ורעילים על העור שלנו.

אבי ורונית הם סבא וסבתא שהשאירו עשרים ושלושה נכדים באתמר, ובאו להיות שלושה חודשים בהודו, בעונה. הוא ראש ישיבה, היא אמנית. עכשיו הם לקחו פאוזה מהכל על מנת לנהל את הבית היהודי, מעין מקבילה לבית חב”ד, מקום אליו מגיעים לתפילת שישי, סעודת שבת כשרה, לקידוש. אבל לא רק. ביום הזכרון לחללי צה”ל נערך אצלהם ערב מרגש בו אנשים שרו וסיפרו על חברים שאבדו. כשמטיילים מגיעים באוטובוסי לילה מדלהי, ונוחתים פה בשש בבוקר כשהכל עוד סגור, מגיעים אליהם. הם אנשים מבוגרים, שמארחים סביב השעון ובאמת מעניין אותם. להכיר, לשאול, להבין. הם פתוחים להקשיב וסקרנים לדעת. הישראלים מתחלפים פה ללא הרף, וזה יכול להיות מאוד מעייף, אבל כשאני מדברת על זה עם רונית, היא אומרת לי “האירוח הוא מנוחה בשבילנו”.

טום הוא אוסטרלי במקור, בצעירותו ביקר בהודו והתחיל לעשות מדיטציה, כשחזר לאוסטרליה, לחברים, למשפחה, הוא ניסה להסביר להם מה עובר עליו, אבל הם לא כל כך הבינו. תוך מספר חודשים הוא איבד את כל השלווה שהרוויח. לבסוף החליט לעשות מעשה, להקדיש את עצמו למדיטצייה. זו החלטה לא פשוטה במיוחד עבור מערביים, כי במזרח תומכים באנשים שמחליטים על חיי נזירות, אבל אנשים שמחליטים על כך מהמערב צריכים מישהו שיתמוך בהם, וזה לא תמיד קל. אחרי שלושים שנה בהם חי כנזיר, הוא חוזר לחיים שבחוץ. התחיל ללמד מדיטציה בטושיטה, שיעור בכל בוקר. עשרים דקות מדיטצית נשימות שקטה, שיעור של חצי שעה ואז שאלות שנמשכות לפעמים עוד שעה שלמה. הוא 
מבין איך עובד הראש המערבי ולכן למערביים קל ללמוד ממנו, אם כי גם הודים באין לשמוע אותו. טום הוא מורה טוב, מתייחס בכבוד לתלמידים שלו, עונה בסבלנות, ברהיטות ובצניעות. למרות שהוא בן שישים, הוא נראה עשרים שנה צעיר יותר, יש לו עור חלק ופנים זוהרות. כנראה שבחיי הנזירות צוברים פחות קמטים. בימים האחרונים הוא לא מרגיש כל כך טוב. הוא חושב שאולי זה התקשורת עם אנשים, השאלות, העומס של המפגש עם החיים האחרים. את המדיטציה האחרונה הקדיש לו מורה אחר, שלחנו לו אנרגיות של בריאות. אולי בשבוע הבא הוא יחזור ללמד.

“מי זו שבבוקר בוכה באופן מתוק כל כך כשהיא מבקשת בננה?” שואל אותנו השכן שלנו ראג’יט, אני מיד מתנצלת על הרעש שאנחנו עושים מוקדם. אבל הוא אומר שזו לא בעיה כי הוא מתעורר למדיטציה בארבע וחצי בבוקר, וכשאנחנו קמים הוא אחרי הכל, בדרך לצאת לאכול ארוחת בוקר. ראג’יט הוא מדלהי, בן קסטה עליונה. אפשר לדעת את זה על פי האנגלית הרהוטה שלו. לפני חודשיים נפצע, מעד ממדרגה של צ’אי שופ לאחור, איבד שיווי משקל ונפל. הוא שבר עשרים ושלוש עצמות בגוף, יש לו פלטינות בגב וברגליים. אמרו לו שההחלמה תהיה ארוכה. הוא היה מתרגל מדיטציה גם קודם, אבל אחרי מה שקרה הוא השקיע בזה יותר. הוא החליט לעלות להרים ולהחלים כאן. היום מצבו מוגדר נס, בניגוד לכל תחזיות הרופאים. הוא מייחס את זה למדיטציה.

* חלק מהשמות בפוסט זה הוחלפו.

4 תגובות:

  1. כל כך יפה. ומרגש. וגם מתומצת. את מראה במיטב הכשרון איך כל אחת ואחד זה פשוט עולם מלא. מאחל לעצמי לזכור את זה תמיד.
    קובי

    השבמחק
  2. סיפורים קטנים של מספרת גדולה. מעניין כמו תמיד. אפשר לראות את האנשים דרך הסיפורים. נשיקות מיוש

    השבמחק
  3. פתאום גיליתי את הבלוג שלך. קוראת את הפוסט על החשיפה המוחלטת (כמעט) של שכולנו לכולנו ולכל הסובבים אותנו. חודש וחצי לתוך הטיול אחרי רעידות האדמה בנפאל....מזדהה. תודה. מקווה בקרוב לקבץ את פתקי הנייר שלי ולחלוק גם. תודה שוב

    השבמחק
  4. מיה, קראתי מרותקת. איזה פסיפס מדהים של אנשים! והעברת אותם מאוד יפה מהמציאות אל הנייר הווירטואלי.

    השבמחק