יום שלישי, 8 בדצמבר 2015

אצלכם בסלון


שעת ערב מוקדמת, אחרי העבודה, הסידורים, כל מה שצריך לעשות – נעשה, ומה שלא – כבר ידחה למחר. הבית נראה סביר. מכינים איזה קפה או כוס יין, ומתרווחים על הכורסא הכי נוחה בסלון. כל כך נעים לשבת כך בסוף היום, עם רגליים על הכורסה, ולבקש חומר, טקסט, שמצד אחד לא יצליף בכם על מי שאתם וילמד אתכם איך לחיות, מצד שני לא יהיה ספר טיסה רדוד שכתבה דוגמנית צמרת בזמנה הפנוי, ומצד שלישי לא יתחיל להתפלסף אתכם על משמעות החיים. כי למי יש כוח לחיים, ועוד בעלי משמעות, בסוף יום? אין לכם גם כוח לספר של 600 עמודים, כי אחרי כמה עמודים אתם כבר שומעים את הנחירות של עצמכם.  ואז מונח לידכם הספר "מסיבת יורה",

יום חמישי, 19 בנובמבר 2015

שומרי מסך - על ילדים, מסכים ומה שבניהם (כלום)

ביום לזכר רצח רבין, הודיעו לנו שעל ילדי בית הספר לבוא בחולצות לבנות, יהיה טקס והם ידברו בכיתות בהתאמה לגיל. מה אפשר להגיד בהתאמה לכיתה א' על הדבר הנורא הזה? חשבתי לעצמי כששקלתי אם להכין אותו למפגש בנושא בכיתה. כשהוא חזר הוא סיפר על הרצח, היו לי דמעות בעיניים. לא בגלל הרצח, עליו בכיתי אז והרבה. אלא עליו, על המפגש שלו עם המציאות, על זה שהוא מתחיל להבין חוקיות אחרת מזו שהוא הכיר עד עכשיו.

אנחנו מנסים לשמור עליהם ככל הניתן, לא כדי שיחיו בבועה, אלא כי אני חושבת שיש חשיבות לזמן בו נחשפים ילדים למידע על העולם. לכן כל כך מפחיד אותי הדיון לגבי פלאפונים.

יום שלישי, 3 בנובמבר 2015

הקרב (הלא ממומש) על ההרדמות

לצוואר הבקבוק של היום, אנחנו מתארגנים יחד. אוכלים ארוחת ערב, מקלחות, סיפורים, ואז יש תמיד מין פיצול כזה: האיש בהרדמות ואני - על הבית. ברירת המחדל הזו התקבעה מכמה סיבות. אחת, כי אני יודעת לארגן את הבית יותר טוב, שניה כי אני יודעת לארגן את הבית יותר מהר, ושלישית – כי זה האוטומט שלי. מי שמרדים – שוכב, קורא, מודט או, וברוב המקרים בנוסף, נרדם יחד איתם. מי שבמופקד על הבית – רוחץ כלים, מחזיר חפצים למקום, מכבס, תולה, ובמקרה שכפות הרגליים נדבקות לרצפה, גם מעביר סמרטוט. אין מה לדבר – חלוקה צודקת. המטרה הבלתי מוגדרת, היא שבשעה שמונה בערב, כן כן שמונה, הבית שקט ונקי ואנחנו מקבלים לווריד שעתיים של מירוץ נגד הזמן לעשות מה שאנחנו רוצים, למשל לסיים משפט.

יום שני, 12 באוקטובר 2015

משהו חדש מתחיל, או - כמה מילים על טיפול

כשהייתי קטנה, אולי בת 9, התחיל הגיל בו כל מה שדיברו עליו החברות בכיתה, היה מי תישן אצל מי מתי. זו היתה הפריצה החברתית ובנות הכיתה היו בהתרגשות בלתי פוסקת ועבדו בשיטת המיטה החמה. בליל שישי שכזה, ישנה אצלי יעל (שם בדוי), כשקמנו בבוקר היא לא חשה בטוב. היא לא הספיקה להגיד את זה, ומיד הקיאה במסדרון ביתנו. אחר כך הקיאה שוב, הפעם קלעה לכיור בחדר האמבטיה. הבית התמלא ריח רע, בחילה התחילה לעלות לי מהמעיים צפונה. פרשתי לי לחדר ומידי פעם הגחתי לזירת ההתרחשות לבדוק מה קורה. אמא שלי ניקתה את הקיא מהכיור ומהרצפה, אחר כך הציעה ליעל תה, והשכיבה אותה בסלון עטופה בשמיכה כשחיכינו שאימה תבוא לקחת אותה. אני בטוחה שלאמי היו מאוויים אחרים לשבת בבוקר, יום המנוחה היחיד שלה. ובכל זאת ראיתי אותה מביטה בעיניה הטובות ביעל, מנקה את הקיא מהרצפה ומהכיור, מניחה את ידיה הנעימות על מצחה. אני ממש זוכרת שתמהתי מאיפה שאבה כוחות לטפל בחברה שלי במסירות אין קץ.

יום שני, 5 באוקטובר 2015

הפאזל ועונשו

לא יודעת מה חשבתי לעצמי כשהתחלתי פאזל אלף חלקים בכיפור. קיבלתי אותו לפני שנים, מחברים שידעו על החלום הזה שלי, לשבת ולעשות פאזל ענק כשאהיה גדולה. לא מצאתי זמן. זו היתה תקופה בה חשבתי שאין לי זמן. כמה תמימה הייתי.

ביום כיפור, עם התנחלותנו בבית, פרשתי אותו על שולחן הסלון, ומיליוני חלקים נשמטו משקית ורדרדה, ציור מצחיק ומלא פרטים. ישבתי אובדת עצות מול מאות החלקים, ושקלתי שוב. אבל השקית כבר נפתחה, הילדים היו בעניין, ביום כיפור בלי מחשב טלפון ושאר מסיחים – אשתלט עליו, חשבתי לעצמי. כמה מגלומנית הייתי.

יום שני, 28 בספטמבר 2015

קץ לנדודים

שמעתי על משבר החזרה אחרי טיול ארוך, אבל חשבתי שהוא יפסח עלינו, שנגיע אסופים, מאורגנים על עצמנו. אצלנו זה יהיה אחרת. מכירים את ההצהרה הפנימית הזאת? אבל כל כך הרבה זמן סחבנו בנדודים, שכבר נמאס לנו. חודשיים וחצי הסתובבנו בין הורים, חברים, סאבלטים ואוהל על הכנרת. על מי לא שמרנו? כלבים, חתולים, תרנגולים, אוגרים וארנבים. הטלטלות עם המזוודות בין בתים של אחרים הזכירו שעדין אין לנו מקום.

ספגנו את המצב יפה, זה אולי אחד הפירות הראשונים לקטוף מהטיול. הגמישות. זורמים עם מה שקורה. מסתגלים למצב. ובכל זאת. האיש התחיל לעבוד ונעלם כמו פטה מורגנה. הפרידה ממנו היתה קשה מנשוא במיוחד למסטיק שהיתה רגילה לנוכחות שלו 24/7 כאילו היא ברורה מאליה. היום היא כבר יודעת להגיד "אבא בעבודה" בדיוק כמו האחרים. לקח זמן להתארגן על בית, וכשמצאנו, התאפשר לעבור אליו רק כעבור חודש, על תחילת השנה. החתימה על חוזים מול כל מיני גורמים, היוותה עבורנו נחיתת אונס, מן תחושה של חוסר אמון שכל הזמן צריך לקבע אותו במיליון סעיפים ומליארד תתי סעיפים. המון פחד.

יום שישי, 18 בספטמבר 2015

לא בסדר - בואכה חשבון נופש.

שוב ושוב הסוגיה הזו ביני לבין עצמי. אני רואה בפייסבוק אנשים, נשים בעיקר, מתגייסות לכל מיני פרויקטים יפים של התנדבות, גיוס כספים לתרומה, מזון לחג. הן סופרוומניות בעיניי. איך הן עושות את זה? רק אני רוצה כל הזמן לישון? ההשוואה הזו גורמת לי להרגיש לא בסדר, שאני לא מכווננת לקהילה, שאני לא בנתינה. כי אני יכולה להיות בסדר ולצאת טוב עם כולם, או לבחור בנאמנות לעצמי ולמצבי.

זה לא קשור רק למחוות גדולות, אלא ללהחזיר טלפון, או לשכוח משהו חשוב, או ללכת למפגש שידעתי עליו הרבה מראש, אבל עכשיו ממש אין לי כוח. שנות ההתכנסות עם הילדים הקטנים גררו אותי למקום הזה, המאוד בייתי. ואז יש את הפער הזה בין מי שהייתי למי שאני היום. בין מה שאני רוצה למה שאני יכולה. בין פנימה להחוצה. המון גשרים לחצות.

יום שלישי, 4 באוגוסט 2015

מצ'עמם לי - על ילדים ושעמום.

אנקדוטה מזמן אחר

יש לי חברה מאוד טובה מהצבא, שהבונדינג שלנו נקשר סביב אירוע די מוטרף. היינו יחד כקצינות חינוך מפקדות של קורסי מש”קיות בצפון. הלו”ז היה מאוד צפוף. היום התחיל בין חמש לשש בבוקר, וכלל שיעורים, ישיבות, שיחות והתארגנות יומיומית אינטנסיבית ומהירה, שהסתיימה בין חצות לאחת בלילה. שש שעות מטכ”לי זה אולי תוצאות מחקר מדעי על כמה צריך לישון כדי לתפקד, אבל בפועל, היינו עייפות כל היום. עייפות ומתפקדות. עם הזמן חברתי ואני מצאנו לנו פרצה להתמודדות עם הבעיה הזו. 


יום ראשון, 26 ביולי 2015

בחירת מטפלת/ גן/ בייביסיטר

הפוסט הזה נכתב בהשראת שתי חברות שלי שמחפשות עכשיו מטפלת לילדים שלהן, וזה מזכיר להן את הדייטים שמתקופות אחרות בחייהן, מוזר ומעניין. כל הכתוב כאן רלוונטי ויכול לשמש כסמנים גם לגבי בחירת בייביסיטר או גננ/ת. כמה נקודות למחשבה, לפני, תוך כדי ולטווח הארוך:

בראיון

הילד/ה הוא/היא הראשון/ה לבחור את המטפלת. אתם רואים איך הוא/היא מסתכל/ת בה, מה התקשורת בניהם. האם היא מתנפלת עליו/ה (מיד מרימה, מדברת ללא הפסקה וכו') או נוהגת בעדינות ומתקרבת בהדרגתיות. האם היא מצליחה לרכוש את תשומת ליבו /ה וללכוד את עיניו/ה. האם הוא/היא נענה/ית לה.

יום שבת, 11 ביולי 2015

פוסט נחיתה

“העיקר שאני לא כועס, אתם לא כועסים”, אומר לנו מי שמראה לנו את הרכב ואנחנו מחליטים שלא לקנות אותו, “העיקר שאף אחד לא כועס”. בדרך חזרה האיש אומר לי “מה הסיפור שלו עם כועס לא כועס? בסך הכל קונים אוטו”. אני אומרת לו “כאן זה לא הטושיטה, אלה לא בודהיסטים, אנחנו בישראל, הכל פה מעורבב עם רגש”. אני אוהבת את זה.

יום שישי, 12 ביוני 2015

הביתה

האיש טוען (אני לא זוכרת), שבערך בדייט השני שלנו (כשבאתי בשמלת כלה), גיליתי לו שאני מתכוונת לטייל עם המשפחה שתהיה לי. עם הזמן לא רק שהוא נדבק בחלום, אלא שבהחלטה הסופית ללכת על זה, הוא לקח את המושכות. האיש, שהיה שומע בטלפון מהעבודה על מילה חדשה שנהגתה, שן שצומחת או איך היה בגן, רצה לראות במו עיניו ולהתרגש תוך נוכחות חיה.

יום שבת, 6 ביוני 2015

חו"ל עם הילדים - עצות מעשיות

אחרי כמעט שנת טיול, אספתי כמה עצות שקיבלתי או שלמדתי בתנועה. לתקופה קצרה או ארוכה, למזרח או לאירופה, עם ילדים גדולים או קטנים, ברמה הארגונית או החווייתית. לקראת הקיץ, כמה טיפים שיכולים לתרום לנסיעות בהרכב משפחתי.

יום שבת, 30 במאי 2015

גורו

השבוע היינו בחתונה הודית. חצי הודית. זו היתה חתונה מעניינת כי אם הכלה היא גרמניה שהתחתנה עם הודי, הם השתקעו פה והקימו יחד גסטהאוס ובית ספר למוסיקה. החתן מכפר סמוך. הביאו אותו בתהלוכה בה נושאים אותו על כפיים ובמהלכה, מנגנים, רוקדים ומעיפים שטרות כסף. הפצ’קראי של הדמויות היה מהמם, הגיעה משפחה מגרמניה, הודים מכובדים עם חליפות רציניות ונעלי אצבע, תיירים, נזירים וכל מיני פריקים. טקס החתונה ארך שעות, והיה מלווה ברכות, שירה, אורז, פרחים ועוד. אחריו כל הכפר ירד למסיבת ריקודים וארוחה חגיגית על מצע עלי בננה.

בני הזוג שהתחתנו הכירו לפני 12 שנה, כי הם מאמינים באותו גורו. הגורו שלהם היא “אמה” האם המחבקת. מדובר בגורו הודית שמחבקת את כל מי שמגיע אליה. 


יום שלישי, 19 במאי 2015

סיפורים קטנים מעולם גדול

ויקראם* הוא בעל גסט האוס שהיינו בו בערך חודש וחצי. רק כמה ימים לפני שעזבנו הוא חלק אתנו בעיניים דומעות תמונה של עולל קטן וחמוד. זה היה הילד שלו, הוא מת שבוע אחרי שנולד. במקור הוא מורנסי, הוא הגיע עם אשתו לכאן והם מנהלים יחד את הגסט האוס הזה בעונה. כששאלתי למה הוא מת, הוא אמר שלא היתה להם הדרכה, ואשתו האכילה אותו בשכיבה והוא נחנק. לא היתה הדרכה כי הוא ואשתו במנוסה. הם בורחים ממשפחותיהם כי הם נשאו בין קסטות. הקסטה של ויקראם גבוהה מזו של אשתו, ובעיקרון אסור לערבב בין הקסטות (שיטת המעמדות ההודית). אבל הם הכירו והתאהבו, ונאלצו לברוח. אין להם הורים לצידם וכנראה שלעולם לא יהיו. שאלתי אותו אם כשיעבור זמן המשפחה תבין ותרצה את הילדים והנכדים לידם. הוא אמר לי שהוא שמע על מקרים בהם אמרו לילדים שיחזרו, שהכל בסדר ואז רוצחים אותם על רקע כבוד המשפחה. בעצם ויקראם ואשתו נידונו לחיים של סתר. לא תהיה להם משפחה לשתף, להתייעץ לגבי הילדים, או להיעזר בה. “יקח זמן עד שנעשה עוד ילד”, אומר ויקראם, ”קודם נתגבר על הטראומה”.

יום שישי, 8 במאי 2015

חשיפה מלאה

במקדש הדלאי למה בדרמסלה יש שלט ענק עם ציור של ילד בן 5, מתחת לו טקסט שמבקש את שחרור הילד, שהוא האסיר הפוליטי הצעיר בעולם. הילד הטיבטי הוא גלגול של הלמה השני בחשיבותו לטיבט אחרי הדלאי למה. הטיבטים מזהים גלגולים של למות (אנשי דת טיבטים ברמה רוחנית גבוהה) כשהם מסתובבים בכפרים טיבטים ונותנים לילדים לבחור חפצים רוחניים ואישיים שלהם. כשיש ילד שבוחר שוב ושוב, בכמה מבחנים, את אותם חפצים, הוא מוכרז כגלגול הבא של למה. כאשר הוא מזוהה, בגיל 6 הוא אמור לעזוב את ביתו והוריו ולעבור לחינוך במנזר שם הוא מוכשר באופן פרקטי ורוחני לתפקידו בחיים.

ב 1995 כשהטיבטים גילו אותו והסינים ידעו מי הוא, האחרונים חטפו אותו ואת הוריו ומאז הוא מוחזק בכלא. אפשר למצוא את הציור או הצילום שלו עם הטקסט קורע הלב הזה בכל מיני פינות בדרמסלה, תחת הבקשה לפעול לאלתר לשחררו. עמדנו מול השלט וכנראה שפנינו הסגירו את מה שהרגשנו.