בארץ התווים

כבר כמעט חודש שאנחנו מסתובבים באזור שנחשב האלטרנטיבי של אוסטרליה. יש פה בתי קפה אורגניים, פריקים, אמנים, חנויות של אוכל נע, סדנאות של פרמהקלצ'ר וקהילות של אנשים שמגדלים את הילדים במסגרות אחרות. זה התחיל מנימבין (nimbin), עיירה מקסימה שהתקשינו לעזוב. אזור ירוק, עם הרים בצורות מפתיעות, והמון אופציות רחצה – מפלים, אגמים ונחלים. בהמשיך, בבלינה (ballina), עיירת חוף, נקלענו לפסטיבל השרימפס. אמנם לא ניסינו ממטעמי הפסטיבל, אבל נהננו מההתרחשות – תחרויות של בנייה וחול והשטת רפסודות במי האוקיינוס, דוכני אוכל בינלאומיים, וכמובן מוסיקה.

חדר משלנו

זהו שאין לנו.

כלומר פה בקרוואן זה באמת אתגר, מקום משלך. כי זו דירת חדר בגודל של ימי הצנע של שנות העשרים בפלשתינה. אבל לא מדובר על מקום פיסי, אלא על רעיון.

גם וירג'ינייה וולף לא כתבה את המושג "חדר משלך" ב 1929, על חדר בבית. היא בעצם התריסה אז על כך שרוב הסופרים הנחשבים הם גברים, ולא בגלל שהם יותר מוכשרים, אלא כי יש להם את התנאים לכתוב. הם פנויים לכך הרבה יותר מנשים. על מנת לכתוב, היא גורסת, אישה זקוקה לחדר משלה, להקצאה של מקום, שהוא בעצם כסף וזמן, ויותר מכך – רעיון של אפשרות לפנות לעצמך חלל בו אפשר יהיה ליצור. ובמקרה של נשים, מדובר בחלל שהן צריכות לקחת, לעתים בכוח, כי אף אחד לא יגיש להן אותו מרצונו הטוב.

אף אחד לא ישים לב אם לא אכתוב. להפך, זה יפנה אותי ליותר זמן משחק עם הילדים או לניסויים יותר מגוונים במטבח. אבל משהו בי ידעך. מי שאני, בלי קשר לילדים, תעלם.

מסעות גילוי

בשש בבוקר כבר היינו על הדרך. זה, עוד לא קרה לנו פה, הילדים חשבו שאנחנו בורחים. אבל רצינו שהכביש יהיה ריק. מארבע בבוקר כבר הייתי ערה, במתח, איך תהיה הירידה למטה.

ארבעה ימים קודם הגענו לפארק לאומי למינגטון (lamington), אזור הררי וירוק. כשהתקשרנו להזמין מקום דרך מרכזיית הפארקים הלאומיים, אמרנו בפירוש שיש לנו ג'יפ וקרוואן, אבל אף אחד לא אמר לנו שטריילרים (נגררים) לא אמורים לעלות בדרך כזו, שיש בה מקטעים שלמים בני מסלול אחד וסיבובים חדים ומסוכנים.

מחשבות על הפנסיה

תהינו עד עכשיו למה אנחנו לא רואים ילדים בפארקים בהם אנחנו מחנים את הקרוואן. אחרי שבוע התענוגות הזה, הבנו. הטיול בצד המזרחי של אוסטרליה מוקדש אצל רוב המטיילים, לחוף. זה צד פופולארי ועמוס, לעומת פנים המדינה – היערות וההרים. אנחנו בחרנו בדרך כלל בפארקים באזורים הירוקים הללו. יותר שקט שם, יותר טבע, מקסימום עיירה או כפר עם כמה חנויות וזהו. קצב נעים שמתאים לאופי הטיול שלנו.

לפני כמה ימים הגענו לאזור ה gold coast, בכל זאת, קצת ים. וסוף סוף ראינו ילדים, והרבה. הפארקים פה הם סוג של עיר: יושבים על חוף הים, האזור מחולק לקרוואנים בצפיפות של בית דירות, ככל שמתקרבים לים המיקום יותר מבוקש. ובניגוד לפנים המדינה, אי אפשר להבעיר מדורה כי זה כמו שמישהו ידליק אחת בפרידמן פינת דיזינגוף. אין יתושים, אבל גם אין בעלי חיים אחרים שהמפגש איתם יותר סימפטי. אין רוחות חזקות, יש מוסיקת רקע בשירותים ומכונת ארטיקים ליד הקולר. מעבר לתנאים, גם יש הרבה מה לעשות, מדובר בכפרי נופש פעיל. בריכה, גן שעשועים, בוקר של פנקייקים וערב של סרט ופיצה.

שירת הצפרדעים

 זה מתחיל מלחיות את היום לפי האור והחושך. לקום בחמש בבוקר זה לא נורא כשהולכים לישון בשמונה. להקשיב לפכפוך המים בנחל או לגלי הים על הבוקר, להסתובב ביער גשם רוחש ופעיל בינות לעצים התמירים, להקשיב לציפורים בנהרות מדליקות את היום וכבות עם לילה. הן השעון שאין לנו כאן, ברוב היום אנחנו בעצם לא מודעים לזמן.

שגרה (ושבירתה)

הגרלה נושאת פרסים: מה באוהל?

אפצח בשאלה: מה מסתתר באוהל שבתמונה? אני מוכנה להתערב על מליון הדולר שאין לי, עם כל קורא/ת בנפרד, על העובדה - שבחיים לא תגלו. אז עד שאתם חושבים (רמז – לכו על המופרך ביותר) אספר על היומיום שלנו.

למרות שמוזר לתאר איך נראה יום פה, החיים ממשיכים והתארגנות עם שלושה ילדים דורשת שמירה על סדר. מה שהכי חזק בשגרה שלנו, כמו בארץ אולי, הוא ככל הברזל להימנע ממצבי עייפות או רעב. כל השאר – די גמיש.

החוויה האוסטרלית

אז מה יש להגיד על האוסטרלים עד כה? הם רגועים להחריד. סבלניים, חייכנים, מסבירי פנים. יודעים להנות מהחיים, קלילים, שום דבר לא באמת מטריד אותם. הם צרובי שמש ואוהבי מים. אוסטרליה היא אמנם אי, אבל גם כשנכנסים לתוך המדינה, היבשה מלאה במקורות מים חיים. אז אנחנו רועדים מקור על החוף כששבע עשרה מעלות בחוץ וקצת מטפטף, ונערות אוסטרליות נכנסות למים עם אבובים, וגולשים, וקייאקים, וחכות דייג.

אנתולוגיית החלות

הזמן עובר, אנחנו למדים איך זה עובד. לא תמיד פשוט לנו. אמנם אנחנו כבר כמעט לא נוגחים במשקוף דלת הכניסה לקרוואן, אבל פעם אחת הגענו לאתר קרוואנים על ראש הר, אמנם מקסים, אבל קר מאוד. אז אולי צריך לברר גם גובה? ועוד פרמטרים נסתרים כמו החופשה של האוסטרלים לשבועיים שגורמת להצפה באתרים וצורך להזמין מקום מראש? או עניין האוכל, הקרוואן הוא בגודל פינת המזווה בבית שלכם, אין בו מקום לצריכה חודשית. אז בגלל תכנון לא נכון, מצאנו את עצמנו כל יום בקניות. עכשיו אנחנו מגיעים יותר מוכנים, רושמים ובודקים מה צריך ואם יש מקום.

בית על גלגלים

יצאנו לדרך. בקרוואן יש את כל מה שצריך בשביל לחיות, רק בשטח מינימאלי. עם הקרוואן קבלנו את כל תכולתו, זה אומר כלי מטבח, כלי עבודה ועוד. כשחונים - פורקים, שזה אומר מותחים את הגג, מורידים רגליים אחוריות, מוציאים את התכולה: כיסאות פיקניק, שולחן, משחקים לילדים. ומתחילים להתארגן, שזה בדרך כלל - להכין אוכל. 

חבלי טיול

שבוע שאנחנו כאן. בריסביין, אוסטרליה. הבחירה בפנסיונרים היתה  קליעה בול לצרכים שלנו. גרנו מתחת לבית שלהם, בדירה מרווחת, עם כל מה שצריך כדי להתארגן שבוע. אפילו בריכה היתה, אבל האביב האוסטרלי קריר. הילדים טבלו ומיד פונו לטוש חם מפצה.

מקום זר זה הרבה מאמץ. אנחנו לא תיירים שמעבירים כמה ימים בעיר. באנו להסתדר פה לתקופה, כמעט כמו מקומיים, רק בלי לדעת את המקום. קונים אוטו וקרוואן, קוראים אותיות קטנות בחוברת הביטוח, פותחים חשבון בנק, רוכשים חבילת טלפונית עם סים אוסטרלי. אנגלית אנחנו מדברים, אבל יש פה תרבות אחרת, שאנחנו לומדים בתנועה. אז לא תמיד יוצא להיות בפוקוס, וצריך לקבל כל הזמן החלטות מהירות בלי לדעת בדיוק לאן זה לוקח, ועושים טעויות. מראש הלכנו על אתגר של קנייה, לא רק כי לשכור רכב לתקופה ארוכה זה יותר יקר, אלא גם בגלל ההתנסות. ובכל זאת – זה מעייף.

קפיצה למסע

זה היה ברור שנעזוב את הארץ על הגחון. לא משנה כמה פעמים עברנו על רשימות הסידורים, בבוקר יום הטיסה רצנו, טלפנו וסיימנו עוד המון סגירות קטנות ואחרונות. זאת בנוסף לעומס הפרידות שריגש והתיש אותנו כאחת, ולהתעוררויות הזויות באמצע הלילה.

טיסה

מה יותר גרוע מטיסה של עשרים ושתיים שעות במצטבר, עם שלושה ילדים מתחת לגיל 6? כל זה פלוס תולעים.

שמיטה

הכל התחיל מאמבטיה אחת עם הילדים, בה זרקנו את שאלת מליון הדולר - אם היתה לכם האפשרות להגיע לכל מקום בעולם, לאן הייתם נוסעים? הוא אמר אמריקה, הקטנה בהתה בי בשוק, והאמצעית ענתה את התשובה הזֵנית "דרוקר", שזו הגינה מול הבית שלנו. אבל אני כבר הפלגתי למחוזות רחוקים.

פעם הייתי מתורגלת. אחת כזו שכל כמה שנים נוסעת, ורחוק, ולזמן. אבל מאז הילדים אני מושרשת היטב באדמה. ביליתי בנמל תעופה רק כדי ללוות בני משפחה וחברים. שש שנים שכף רגלי לא חצתה את הארץ הזו.

ארץ חדשה

עוד כמה שעות אנחנו אמורים להגיע למרכז. אתמול בלילה בדקנו תרחישים אפשריים לאזעקות בדרך, כשנגיע או בחזרה. אם להתפצל לשתי מכוניות, שלא כל המשפחה נמחקת אם נופל עלינו טיל. אולי הסידורים שאנחנו צריכים לעשות סובלים דיחוי, אבל זה כבר מה שאמרנו לפני שבוע, ומי יודע אם עוד שבוע גם יהיה מסוכן. שיחה קשה שהשאירה אותנו עם מועקה.

עוד כמה שבועות אנחנו נוסעים מכאן, לטייל. עוד תקראו על כך בפוסטים הבאים. לפני חודש נפגשנו עם מספר משפחות שנוסעות לתקופה. חלק מהן היו עם כרטיס בכיוון אחד. יוצאות לחפש מקום נורמאלי לחיות בו. אחרי הפגישה הרהרתי ברעיון הזה, בחיפוש אחר מקום טוב. בעידן בו תוך שלוש שעות אתה מעבר לים, אפשר לדון בו. העולם נהיה נגיש, מדינות מאפשרות להתחתן, לעבוד, לגור גם אם לא נולדת בהן. אנשים ממירים את דתם, מינם, עיסוקם, חדשות לבקרים. 

ילד מונדיאל

אי אפשר להגיד שהוא ירש את הטרפת מאבא שלו, כי האיש בכלל לא בענייני כדורגל. באותה נשימה ממש, אי אפשר להגיד שהוא קיבל אפילו שמץ, מאמא שלו. כי לדעתי מדובר באחד המשחקים היותר משמימים עלי המדשאות. אנשים, מבוגרים, רצים, רצים, רצים. אין לי מושג לאן ומתי הם מסיימים ובעיקר – למה.

אבל בחודש האחרון מסתבר שאיכשהו, דרך שורשים עלומים, צמח לו ילד כדורגל.

אמנות בשירות האוטיזם

כמה קשה לתאר חווית חריגות וליצור אמפטיה. כמה מפחיד לקרב את השוליים, ולקלף את הלב מהאדישות. כמה מורכב להנגיש יום יום מייאש, ולהראות למולו עוצמה אנושית. קשה, מפחיד, מורכב, אך אפשרי. שלוש יצירות שפגשתי לאחרונה מחברות לאוטיזם באצילות מרגשת.