אז מה יש להגיד על האוסטרלים עד כה? הם רגועים להחריד. סבלניים, חייכנים, מסבירי פנים. יודעים להנות מהחיים, קלילים, שום דבר לא באמת מטריד אותם. הם צרובי שמש ואוהבי מים. אוסטרליה היא אמנם אי, אבל גם כשנכנסים לתוך המדינה, היבשה מלאה במקורות מים חיים. אז אנחנו רועדים מקור על החוף כששבע עשרה מעלות בחוץ וקצת מטפטף, ונערות אוסטרליות נכנסות למים עם אבובים, וגולשים, וקייאקים, וחכות דייג.
הזמן עובר, אנחנו למדים איך זה עובד. לא תמיד פשוט לנו. אמנם אנחנו כבר כמעט לא נוגחים במשקוף דלת הכניסה לקרוואן, אבל פעם אחת הגענו לאתר קרוואנים על ראש הר, אמנם מקסים, אבל קר מאוד. אז אולי צריך לברר גם גובה? ועוד פרמטרים נסתרים כמו החופשה של האוסטרלים לשבועיים שגורמת להצפה באתרים וצורך להזמין מקום מראש? או עניין האוכל, הקרוואן הוא בגודל פינת המזווה בבית שלכם, אין בו מקום לצריכה חודשית. אז בגלל תכנון לא נכון, מצאנו את עצמנו כל יום בקניות. עכשיו אנחנו מגיעים יותר מוכנים, רושמים ובודקים מה צריך ואם יש מקום.
יצאנו לדרך. בקרוואן יש את כל מה שצריך בשביל לחיות, רק בשטח מינימאלי. עם הקרוואן קבלנו את כל תכולתו, זה אומר כלי מטבח, כלי עבודה ועוד. כשחונים - פורקים, שזה אומר מותחים את הגג, מורידים רגליים אחוריות, מוציאים את התכולה: כיסאות פיקניק, שולחן, משחקים לילדים. ומתחילים להתארגן, שזה בדרך כלל - להכין אוכל.
שבוע שאנחנו כאן. בריסביין, אוסטרליה. הבחירה בפנסיונרים היתה קליעה בול לצרכים שלנו. גרנו מתחת לבית שלהם, בדירה מרווחת, עם כל מה שצריך כדי להתארגן שבוע. אפילו בריכה היתה, אבל האביב האוסטרלי קריר. הילדים טבלו ומיד פונו לטוש חם מפצה.
מקום זר זה הרבה מאמץ. אנחנו לא תיירים שמעבירים כמה ימים בעיר. באנו להסתדר פה לתקופה, כמעט כמו מקומיים, רק בלי לדעת את המקום. קונים אוטו וקרוואן, קוראים אותיות קטנות בחוברת הביטוח, פותחים חשבון בנק, רוכשים חבילת טלפונית עם סים אוסטרלי. אנגלית אנחנו מדברים, אבל יש פה תרבות אחרת, שאנחנו לומדים בתנועה. אז לא תמיד יוצא להיות בפוקוס, וצריך לקבל כל הזמן החלטות מהירות בלי לדעת בדיוק לאן זה לוקח, ועושים טעויות. מראש הלכנו על אתגר של קנייה, לא רק כי לשכור רכב לתקופה ארוכה זה יותר יקר, אלא גם בגלל ההתנסות. ובכל זאת – זה מעייף.
זה היה ברור שנעזוב את הארץ על הגחון. לא משנה כמה פעמים עברנו על רשימות הסידורים, בבוקר יום הטיסה רצנו, טלפנו וסיימנו עוד המון סגירות קטנות ואחרונות. זאת בנוסף לעומס הפרידות שריגש והתיש אותנו כאחת, ולהתעוררויות הזויות באמצע הלילה.
טיסה
מה יותר גרוע מטיסה של עשרים ושתיים שעות במצטבר, עם שלושה ילדים מתחת לגיל 6? כל זה פלוס תולעים.
הכל התחיל מאמבטיה אחת עם הילדים, בה זרקנו את שאלת מליון הדולר - אם היתה לכם האפשרות להגיע לכל מקום בעולם, לאן הייתם נוסעים? הוא אמר אמריקה, הקטנה בהתה בי בשוק, והאמצעית ענתה את התשובה הזֵנית "דרוקר", שזו הגינה מול הבית שלנו. אבל אני כבר הפלגתי למחוזות רחוקים.
פעם הייתי מתורגלת. אחת כזו שכל כמה שנים נוסעת, ורחוק, ולזמן. אבל מאז הילדים אני מושרשת היטב באדמה. ביליתי בנמל תעופה רק כדי ללוות בני משפחה וחברים. שש שנים שכף רגלי לא חצתה את הארץ הזו.
עוד כמה שעות אנחנו אמורים להגיע למרכז. אתמול בלילה בדקנו תרחישים אפשריים לאזעקות בדרך, כשנגיע או בחזרה. אם להתפצל לשתי מכוניות, שלא כל המשפחה נמחקת אם נופל עלינו טיל. אולי הסידורים שאנחנו צריכים לעשות סובלים דיחוי, אבל זה כבר מה שאמרנו לפני שבוע, ומי יודע אם עוד שבוע גם יהיה מסוכן. שיחה קשה שהשאירה אותנו עם מועקה.
עוד כמה שבועות אנחנו נוסעים מכאן, לטייל. עוד תקראו על כך בפוסטים הבאים. לפני חודש נפגשנו עם מספר משפחות שנוסעות לתקופה. חלק מהן היו עם כרטיס בכיוון אחד. יוצאות לחפש מקום נורמאלי לחיות בו. אחרי הפגישה הרהרתי ברעיון הזה, בחיפוש אחר מקום טוב. בעידן בו תוך שלוש שעות אתה מעבר לים, אפשר לדון בו. העולם נהיה נגיש, מדינות מאפשרות להתחתן, לעבוד, לגור גם אם לא נולדת בהן. אנשים ממירים את דתם, מינם, עיסוקם, חדשות לבקרים.
אי אפשר להגיד שהוא ירש את הטרפת מאבא שלו, כי האיש בכלל לא בענייני כדורגל. באותה נשימה ממש, אי אפשר להגיד שהוא קיבל אפילו שמץ, מאמא שלו. כי לדעתי מדובר באחד המשחקים היותר משמימים עלי המדשאות. אנשים, מבוגרים, רצים, רצים, רצים. אין לי מושג לאן ומתי הם מסיימים ובעיקר – למה.
אבל בחודש האחרון מסתבר שאיכשהו, דרך שורשים עלומים, צמח לו ילד כדורגל.
כמה קשה לתאר חווית חריגות וליצור אמפטיה. כמה מפחיד לקרב את השוליים, ולקלף את הלב מהאדישות. כמה מורכב להנגיש יום יום מייאש, ולהראות למולו עוצמה אנושית. קשה, מפחיד, מורכב, אך אפשרי. שלוש יצירות שפגשתי לאחרונה מחברות לאוטיזם באצילות מרגשת.
פעם, או כפי שבני בן החמש נוהג להגיד "כשהייתי קטן", קפצנו עם חברים לפיקניק בגן הפסגה שביפו. זה היה בוקר סתווי שמשי ונעים, וחלצנו עצמות במדשאות המשקיפות על הים. הילדים שיחקו תופסת ואנחנו היינו מהופנטים נוכח תהלוכת חתונה אריתראית צבעונית.
נהיה חם ובני התפשט מחולצתו והמשיך במשחק, כשלפתע שמענו צרחה. זיהינו את קולו בבירור, בעת ההחלקה מטה מסלע אימתני הוא השתפשף היטב על האבן בצד הצלעות. מיד רצנו אליו, לבדוק את חומרת הפציעה. השפשוף לא היה עמוק, אבל על שטח לא קטן והחל לרדת לו דם. הוא ישב עלי ובכה בעוד האיש הביא את ערכת העזרה הראשונה שלנו מהרכב. ברגע שהאיש הלך, גם הקטנה ישבה עלי והצטרפה לבכי.
אחרי הפוסט הקודם - הי את, ורצפת האגן שלך, קבלתי המון תגובות, שאלות וטלפונים מנשים שספרו לי מה עניינים אתן שם למטה, מיהרתי להבהיר שאני לא מטפלת בענייני רצפת אגן, וראיתי את החשיבות של הנושא בגלל שבשיחות שלי עם חברות, דובר על מה שאנחנו חשות, ולא תמיד יודעות בדיוק. הפעם אני מארחת בבלוג את רונית הלפרין, פיסיותראפיסטית המתמחה בשיקום רצפת אגן, והיא כן יודעת.
יושבת יפיפייה ברכבת, לידה מתיישב בחור צעיר ושואל אותה : למה את מעוותת את הפנים כל הזמן ? היפיפייה עונה לו : "יש לי כאב שיניים". הוא נותן לה נשיקה בלחי ואומר לה : "אני רופא, זאת הייתה נשיקה מיוחדת, זה יירפא לך את הכאב". איזו זקנה מאחורה פונה אליו : "לי יש טחורים בתחת, אתה יכול לעזור גם לי"?
אני חושבת על עולמה הפתוח של הבדיחה הזו. על הזקנה שבמרחב הציבורי שוטחת את ענייניה הפנימיים בפני גברבר שרמנטי. נשים רבות לא מספרות על הבעיות שלהן - לא לרופא, לא לבן הזוג, לא לחברה. אחוזים מאוד גבוהים של נשים סובלות מבעיות באזורים מוצנעים וחיות עם כאב ותסכול יומיומי. נשים שיש להן עצירות כרונית, שבורח להן שתן, שכואב להן בחדירה בזמן יום יחסי מין, שהרחם יוצא להן בין הרגליים.
לפני כמה שבועות החלטתי לשדרג את מעמדי בפייסבוק, ולפתוח דף עסקי. בשל הבנתי הקלושה בעניין, שכרתי את שירותיה של יערה הסבלנית, שהדריכה אותי במשך שעתיים איך עובד העולם - בפייסבוק. לא הבנתי הרבה, אבל התחלתי וחשבתי לעצמי שאלמד תוך כדי תנועה, כמה מסובך זה כבר יכול להיות? אז אחרי דוקטורט שטחי שארך בערך שבועיים, פתחתי דף.
התדהמה. לא המוות עצמו כמו ההלם. זה מה שהיה קשה כל כך לעיכול ביום בו הודיעו לנו על מות האם של בת משפחתנו האהובה. בשעת אחר צהריים, באזור הבטוח שלה, בנסיעה לטפל בהוריה, בתאונת דרכים. רגע אחד וזהו. קבלנו את הטלפון המצמרר שהחיים מתחלקים ללפניו ואחריו. לאסון הפרטי הזה, שגם אחרי שהזמן יעבור וירפא, יגלגל את הסדרים באופן שונה משהיה.
ילד חוזר יום יום הביתה מבית הספר, חבוט. מתנכלים לו מסיבה זו או אחרת, הוא כבר יודע מה עליו לעשות - להשפיל מבט ולספוג. מילא אם זה היה אירוע חד פעמי, יעבור, יישכח. אבל לא, זו מציאות אליה הוא מתעורר בוקר בוקר. בעת שהוא לובש את בגדיו ומתארגן ליציאה, הוא כבר מדמיין בבעתה מה צפוי לו היום, איזו מנת עלבונות הוא עתיד לקבל לידיו הקטנות ולהתהלך איתן לאורך היום, החודש, החיים. מסביב לא מבינים מדוע הוא נכשל בבחינות ויורד בלימודים. לך תסביר להם שהוא ממש לא יכול להתרכז. מפָחד, ממחשבות טורדניות, מהלם. אז הוא חולם בהקיץ, מתחפר במחשב, ישן המון, זה המעט שהוא יכול לעשות כדי להציל את עצמו, לברוח. האופציה הבאה לזקוף את קומתו, להשיב את הכבוד האבוד, היא פשוט להיעלם.
