ארץ חדשה

עוד כמה שעות אנחנו אמורים להגיע למרכז. אתמול בלילה בדקנו תרחישים אפשריים לאזעקות בדרך, כשנגיע או בחזרה. אם להתפצל לשתי מכוניות, שלא כל המשפחה נמחקת אם נופל עלינו טיל. אולי הסידורים שאנחנו צריכים לעשות סובלים דיחוי, אבל זה כבר מה שאמרנו לפני שבוע, ומי יודע אם עוד שבוע גם יהיה מסוכן. שיחה קשה שהשאירה אותנו עם מועקה.

עוד כמה שבועות אנחנו נוסעים מכאן, לטייל. עוד תקראו על כך בפוסטים הבאים. לפני חודש נפגשנו עם מספר משפחות שנוסעות לתקופה. חלק מהן היו עם כרטיס בכיוון אחד. יוצאות לחפש מקום נורמאלי לחיות בו. אחרי הפגישה הרהרתי ברעיון הזה, בחיפוש אחר מקום טוב. בעידן בו תוך שלוש שעות אתה מעבר לים, אפשר לדון בו. העולם נהיה נגיש, מדינות מאפשרות להתחתן, לעבוד, לגור גם אם לא נולדת בהן. אנשים ממירים את דתם, מינם, עיסוקם, חדשות לבקרים. 

ילד מונדיאל

אי אפשר להגיד שהוא ירש את הטרפת מאבא שלו, כי האיש בכלל לא בענייני כדורגל. באותה נשימה ממש, אי אפשר להגיד שהוא קיבל אפילו שמץ, מאמא שלו. כי לדעתי מדובר באחד המשחקים היותר משמימים עלי המדשאות. אנשים, מבוגרים, רצים, רצים, רצים. אין לי מושג לאן ומתי הם מסיימים ובעיקר – למה.

אבל בחודש האחרון מסתבר שאיכשהו, דרך שורשים עלומים, צמח לו ילד כדורגל.

אמנות בשירות האוטיזם

כמה קשה לתאר חווית חריגות וליצור אמפטיה. כמה מפחיד לקרב את השוליים, ולקלף את הלב מהאדישות. כמה מורכב להנגיש יום יום מייאש, ולהראות למולו עוצמה אנושית. קשה, מפחיד, מורכב, אך אפשרי. שלוש יצירות שפגשתי לאחרונה מחברות לאוטיזם באצילות מרגשת.

מתי הפסקנו לבכות?

פעם, או כפי שבני בן החמש נוהג להגיד "כשהייתי קטן", קפצנו עם חברים לפיקניק בגן הפסגה שביפו. זה היה בוקר סתווי שמשי ונעים, וחלצנו עצמות במדשאות המשקיפות על הים. הילדים שיחקו תופסת ואנחנו היינו מהופנטים נוכח תהלוכת חתונה אריתראית צבעונית.

נהיה חם ובני התפשט מחולצתו והמשיך במשחק, כשלפתע שמענו צרחה. זיהינו את קולו בבירור, בעת ההחלקה מטה מסלע אימתני הוא השתפשף היטב על האבן בצד הצלעות. מיד רצנו אליו, לבדוק את חומרת הפציעה. השפשוף לא היה עמוק, אבל על שטח לא קטן והחל לרדת לו דם. הוא ישב עלי ובכה בעוד האיש הביא את ערכת העזרה הראשונה שלנו מהרכב. ברגע שהאיש הלך, גם הקטנה ישבה עלי והצטרפה לבכי.

ראיון עם פיסיותראפיסטית של רצפת אגן

אחרי הפוסט הקודם - הי את, ורצפת האגן שלך, קבלתי המון תגובות, שאלות וטלפונים מנשים שספרו לי מה עניינים אתן שם למטה, מיהרתי להבהיר שאני לא מטפלת בענייני רצפת אגן, וראיתי את החשיבות של הנושא בגלל שבשיחות שלי עם חברות, דובר על מה שאנחנו חשות, ולא תמיד יודעות בדיוק. הפעם אני מארחת בבלוג את רונית הלפרין, פיסיותראפיסטית המתמחה בשיקום רצפת אגן, והיא כן יודעת.

הי את, ורצפת האגן שלך

יושבת יפיפייה ברכבת, לידה מתיישב בחור צעיר ושואל אותה : למה את מעוותת את הפנים כל הזמן ? היפיפייה עונה לו : "יש לי כאב שיניים". הוא נותן לה נשיקה בלחי ואומר לה : "אני רופא, זאת הייתה נשיקה מיוחדת, זה יירפא לך את הכאב". איזו זקנה מאחורה פונה אליו : "לי יש טחורים בתחת, אתה יכול לעזור גם לי"?

אני חושבת על עולמה הפתוח של הבדיחה הזו. על הזקנה שבמרחב הציבורי שוטחת את ענייניה הפנימיים בפני גברבר שרמנטי. נשים רבות לא מספרות על הבעיות שלהן - לא לרופא, לא לבן הזוג, לא לחברה. אחוזים מאוד גבוהים של נשים סובלות מבעיות באזורים מוצנעים וחיות עם כאב ותסכול יומיומי. נשים שיש להן עצירות כרונית, שבורח להן שתן, שכואב להן בחדירה בזמן יום יחסי מין, שהרחם יוצא להן בין הרגליים.

יציאה לחירות נוסח 2014

לפני כמה שבועות החלטתי לשדרג את מעמדי בפייסבוק, ולפתוח דף עסקי. בשל הבנתי הקלושה בעניין, שכרתי את שירותיה של יערה הסבלנית, שהדריכה אותי במשך שעתיים איך עובד העולם - בפייסבוק. לא הבנתי הרבה, אבל התחלתי וחשבתי לעצמי שאלמד תוך כדי תנועה, כמה מסובך זה כבר יכול להיות? אז אחרי דוקטורט שטחי שארך בערך שבועיים, פתחתי דף.

החיים, המוות, והשבריר שבניהם

התדהמה. לא המוות עצמו כמו ההלם. זה מה שהיה קשה כל כך לעיכול ביום בו הודיעו לנו על מות האם של בת משפחתנו האהובה. בשעת אחר צהריים, באזור הבטוח שלה, בנסיעה לטפל בהוריה, בתאונת דרכים. רגע אחד וזהו. קבלנו את הטלפון המצמרר שהחיים מתחלקים ללפניו ואחריו. לאסון הפרטי הזה, שגם אחרי שהזמן יעבור וירפא, יגלגל את הסדרים באופן שונה משהיה.

"אמא עשו עלי חרם" - אלימות בבית הספר

ילד חוזר יום יום הביתה מבית הספר, חבוט. מתנכלים לו מסיבה זו או אחרת, הוא כבר יודע מה עליו לעשות - להשפיל מבט ולספוג. מילא אם זה היה אירוע חד פעמי, יעבור, יישכח. אבל לא, זו מציאות אליה הוא מתעורר בוקר בוקר. בעת שהוא לובש את בגדיו ומתארגן ליציאה, הוא כבר מדמיין בבעתה מה צפוי לו היום, איזו מנת עלבונות הוא עתיד לקבל לידיו הקטנות ולהתהלך איתן לאורך היום, החודש, החיים. מסביב לא מבינים מדוע הוא נכשל בבחינות ויורד בלימודים. לך תסביר להם שהוא ממש לא יכול להתרכז. מפָחד, ממחשבות טורדניות, מהלם. אז הוא חולם בהקיץ, מתחפר במחשב, ישן המון, זה המעט שהוא יכול לעשות כדי להציל את עצמו, לברוח. האופציה הבאה לזקוף את קומתו, להשיב את הכבוד האבוד, היא פשוט להיעלם.

"הילד מוכשר" - כמה מילים על אמנות.

נשים גדולות

מרגע שחברתי אמרה את המילים האלה, כבר לא הייתי במופע. זה היה ערב אחד, כשצפיתי לראשונה בהופעת פלמנקו. מחול הוא סוג של אמנות שאני לא הולכת לראות, אולי כי בלי מילים קשה לי. וכשסוף סוף יוצא לי לצאת, בא לי ללכת על בטוח. אבל היתה הזדמנות עם חברה וצללתי. היה מקסים, אבל האמת היא שתשומת הלב שלי היתה במקום אחר. כי ברגע שהתחיל, לחשה לי יעל "תראי את הנשים האלה, הן בכלל לא רזות, איזו נוכחות". ובאמת לרובן היו ירכיים, טוסיק, חזה. לראות ריקוד של נשים שלא צריכות לעמוד בתכתיבים של דוגמניות או של גברים, היה מרענן. בין הרקיעות, הקסטנייטות והשמלות המתנפנפות, הבולטות הנשית שלהן הביעה כשרון עצמתי משוחרר. נהנתי כפליים.

אמא טובה היא אמא שטוב לה

ברגע שבני הצטרף לרכב, פסקול הנסיעות נע בחדות בין גינה לי לשעון בן חייל. כלומר האוטו, כבר לגמרי לא היה שלנו. כשמדובר בנסיעות של עשר דקות לקניות או לחברים – מילא, יכולנו לספוג את הריתמיקה המפרכסת. אבל במסעותינו לצפון, או כל כברת דרך באורך שעה ויותר, בסוף הדרך הצוואר היה נתפס לי מנדנוד הראש על פי המקצבים המונוטוניים.

באחת מאותן נסיעות, כשקצה נפשנו בשפן הקטן ושאר מנוזלים, ובהשראת המהפכה החברתית, החלטנו לשים קץ לתופעה, או לפחות להכניס לאוטו אלמנטים דמוקרטיים. הודענו (שלא לומר ביקשנו, שלא לומר התחננו), שהדיג'יי יחלק את המוסיקה על פי אחוזים של שכבת הגיל ברכב. בהתחשב בכך שבדיוק נולדה בתנו השניה, הרי שהמאזן עמד על חמישים:חמישים. אני לא אגיד לכם שלא היה שם מרד (צ'ה גווארה היה גאה). אני גם לא אפרט אילו חפצים עפו באוטו (ברווזון כתום ונייר טואלט). אני גם לא אגיד לכם איך התחלנו לתפוס את מקומנו ברכות (שמנו רדיו הד ונופפנו חולצות בחלונות ברוח). אבל השפיות הוחזרה לאוזניים. המהלך צלח, וזאת למרות שלפעמים בזמן שאנחנו מנסים להקשיב למוסיקה "של מבוגרים", הפסקול ברקע צווח בשני קולות ובלי הפסקה "מתי עוברים לכבש השישה עשר". 

חדר משלי, או - על הכתיבה.

מלצרות לא היתה עבורי ברירת מחדל של בין לבין עבודות, ממש אהבתי את המקצוע הזה – לשהות שעות באוויר הפתוח, לעשות כסף טוב מלחייך, כשהזמן טס. אבל בעיקר, בעיקר נהניתי מההתבוננות על אנשים. כאלה שנפגשים לצורך עסקים, הכרויות, החלטות. מפרלמנטים של זקני תל אביב ועד אמנים שעלו וירדו "מצוותא". הייתי משחקת עם עצמי בניחושים - מאיפה באו, מה הקשר שלהם למי שישבו איתו, על מה הם מדברים. לפי המבטים, תנועות הגוף, הטונים. על רחוב אבן גבירול של אז, לא היו פלאפונים להיות מוסחים באמצעותם, אנשים הסתכלו בעיניים, בספל הקפה, על הרצפה.

יום אחד ביקשתי מהברמן שיביא לי משהו לכתוב עליו, רציתי לשרבט. לא היה נייר, רק מפיות או קרטונים לבנים מצד אחד וחומים מצד שני, שפעם (ואולי עד היום בפיצוציות דרום תל אביביות), היו מגישים עליהם טוסטים. התיישבתי עם עט ביד והתחילו לעוף ממני מילים לכל כיוון.

חתונת הנשים הראשונה שלי

לפני מספר ימים התחתנה חברת ילדות שלי עם בת זוגה. זו היתה חתונה על פי רוב כללי הטקס - אולם, חופה, סלמון. אפשר היה לעבור ליד ולחשוב שמדובר בחתונה רגילה - סידור שולחנות, סידור פרחים, אבל מתחת לפני השטח היה שם חוסר סדר ברמה של הפיכת שולחנות.

המראה מתחת לחופה הוא כמעט בלתי נתפס: שתי כלות, לבושות לבן ואישה שמחתנת אותן. סביבן חברים טובים ומשפחה, מצומצמת כמובן. זו לא חתונה להשוויץ בה לדודה שולה מחולון. והאמת היא שלא צריך להרחיק עד אליה, גם את השמרנות שלי יכולתי להרגיש.

שנת צהריים - החלום ושיברו

צילום: ברק דנין

אני מבקשת לפצוח בדקת דומיה לכבוד שנת הצהריים שלי, שהיא כידוע, היתה נכס צאן ברזל לי עצמי, מושא קנאה לכל האימהות בסביבה (=ברדיוס של 1200 קילומטר), ודרך כשרה להתבדח על חשבוננו בכל הזדמנות בחוג המשפחה והחברים. לא שזה היה אכפת לי. כי מהי מעט קנאה, או הרבה לעג, לעומת שנת צהריים? הייתי מוכנה שיצחקו עלי עד קץ הדורות ובלבד שאריח את הכרית בשעה שתיים כשהשמש בשיא תפקודה.

לא היה, אין ולא יהיה, כשנת צהריים לבריאות הנפש, ההורית בפרט. כבר בשעות הבוקר המוקדמות, כשגירדתי את עצמי ממעמקי המיטה בנואשות, נרגעתי במנטרה "לא נורא, נשרוד את היום כי יש צהריים". וכך הלכתי לי בטוחה, נכונה להשקיע, לא ידעתי על התהום המחכה לי בפתח.

חופשת לידה בידיים שלך

אחרי שכתבתי על ימיו הראשונים של התינוק, אני עוברת באופן ישיר לימיה הראשונה של האם, בכל תינוק היא חווה זאת מחדש ולעתים אחרת. 

משכב לידה הוא מושג שעבר מן העולם, אבל על פי "החוק" של פעם, אישה היתה צריכה לשכב במאוזן שישה שבועות וכל מי שמסביב עשה מה שצריך כדי לדאוג שהיא תשאר במצב הזה. אני מכירה מעט מאוד נשים שממש שכבו, במיוחד כשמדובר בילד השני ומעלה, אולם על כל אחת מאתנו להיות קשובה לגופה ולנפשה ולאפשר התאוששות עד כמה שניתן.