כשהייתי קטנה, אולי בת 9, התחיל הגיל בו כל מה שדיברו עליו החברות בכיתה, היה מי תישן אצל מי מתי. זו היתה הפריצה החברתית ובנות הכיתה היו בהתרגשות בלתי פוסקת ועבדו בשיטת המיטה החמה. בליל שישי שכזה, ישנה אצלי יעל (שם בדוי), כשקמנו בבוקר היא לא חשה בטוב. היא לא הספיקה להגיד את זה, ומיד הקיאה במסדרון ביתנו. אחר כך הקיאה שוב, הפעם קלעה לכיור בחדר האמבטיה. הבית התמלא ריח רע, בחילה התחילה לעלות לי מהמעיים צפונה. פרשתי לי לחדר ומידי פעם הגחתי לזירת ההתרחשות לבדוק מה קורה. אמא שלי ניקתה את הקיא מהכיור ומהרצפה, אחר כך הציעה ליעל תה, והשכיבה אותה בסלון עטופה בשמיכה כשחיכינו שאימה תבוא לקחת אותה. אני בטוחה שלאמי היו מאוויים אחרים לשבת בבוקר, יום המנוחה היחיד שלה. ובכל זאת ראיתי אותה מביטה בעיניה הטובות ביעל, מנקה את הקיא מהרצפה ומהכיור, מניחה את ידיה הנעימות על מצחה. אני ממש זוכרת שתמהתי מאיפה שאבה כוחות לטפל בחברה שלי במסירות אין קץ.